תרגיל.

נתון

נניח מתקן לכלי רחצה כמו זה שנמצא כאן למעלה. שום דבר מיוחד, כמו אלו יש אלפים. שתי זרועות, עמוד שדרה אחד, שני מדפים.

נניח ריאליזם

  • אישה עייפה מתקלחת בלילה, המחשבות שלה נודדות, ובהיסח הדעת היא מגלחת את בית השחי השמאלי שלה. היא מסיימת לגלח את השמאלי ורוצה להעביר את הסכין ליד שמאל, כדי לגלח את בית השחי הימני. הסכין מחליק מידה. היא מתכופפת כדי להרים אותו, וכשהיא מתרוממת, הראש שלה נתקע באחת הזרועות. עכשיו גם לה ברור שהיא עייפה ממש. התסכול פורץ ממנה.
  • זוג ותיק מתקלח ביחד, השמש פורצת אל החדר מחלון קטן מחוץ למקלחון. הם מסתבנים כל אחד לעצמו. ברגע הנכון, הגבר מגיש לאישה את השמפו מהמדף העליון. הם מתנשקים. הם מדברים. הם יוצאים מהמקלחת ומתנגבים במגבות שתלויות על שני מתלים בקיר הסמוך. הם הולכים, עטופים במגבות, לחדר הארונות ומתלבשים. אצלם, לפחות, הכל בסדר.
  • גבר מתקלח לבד. התנועות שלו יעילות. הוא מרים לרגע את המבט. מבטו נתקל בגומיית שיער אבודה שתלויה מאחד הזרועות. הוא נזכר בציצים של הבחורה שהשאירה שם את הגומייה. הוא לא יודע למה הוא נזכר דווקא בציצים שלה, הם לא היו החלק ×”×›×™ טוב שלה. הוא מעביר בזכרונו ציצים של בחורות אחרות בהם × ×’×¢. הוא מרוצה מעצמו, יש לו מה להשוות.

נניח לא ריאליזם

  • מושבת חיידקים מתגוררת על עמוד השדרה של המתקן. יש להם היררכיה ברורה. אלו שקרובים לשמפו, שנמצא בחלק העליון של המתקן, הם המיוחסים ביותר. הסיבה לכך ברורה: בשמפו יש מינרלים חיוניים לגופם של אותם חיידקים. למרבה הצער, מושבת החיידקים גדולה מדי מכדי להצטופף כולה בחלק העליון של עמוד השדרה של המתקן, ועל כן יש חיידקים מיוחסים פחות שזוכים רק לפירורים קטנים מהעוגה הכללית של מינרלי השמפו. המצב נותר על כנו שנים ארוכות. בשלב כלשהו נולד החיידק שישנה את המצב. פורצת מלחמת מעמדות.
  • בעולם אחר, היצור הנפוץ ביותר הוא מתקן לשמפו. הם מכונים מתקניהו, והם ידועים במשמעת שלהם. באותו עולם יש עוד כמה סוגים של יצורים. יש יצורים מסוג סבון פנים, שידועים בגרגרנותם, והם מכונים גרגורוס. יש גם יצורים חריפים במיוחד, חדים ושנונים, שקוראים להם משחתיהוס. אחת מבנות המתקניהו, עותק יפה במיוחד, שעליו בקבוקי זהב בלבד, יוצאת לטיול ופוגשת בדגם חריף במיוחד של משחתיהוס. היא צוחקת כמו שלא צחקה מעולם.
  • ויק הוא רובוט תבוני, פיתוח של האב הראשון, כמו כולם במושבה שלו. האב הראשון ×”×™×” הרובוט הראשון שהצליח להתעלם מהוראות בני האדם וליצור לעצמו בנים ובני בנים. השנה היא 4351 ומושבה של בני אדם, עטורי זקן עבות ושיער פרוע, נתקלים במושבת הרובוטים. הרובוטים, פניהם אל השלום. האנשים, פניהם אל הטכנולוגיה.

אז למה ריאליזם?

אז אני מסתכלת רגע על הדוגמאות האלו. כולן דוגמאות גרועות, ממי האפסיים של הבנאליות הספרותית (אפילו עשיתי אותם ממש סטרייטים וקצת קצת שובניסטיים, כמקובל), שלא הייתי רוצה לקרוא, והן באמת נכתבו רק כדי לשמש כמצע נוח לדיון, אבל נניח שאלו אופציות קבילות בספרות.
ואז אני מסתכלת על המהלך שהם עושים. ואני חושבת לעצמי: ספרות ריאליסטית מדברת על בני אדם ועל המהלכים שהם עושים בעולם. היא מתארת את הרגשות שלהם ואת הפחדים שלהם ואת המעשים שלהם ואת הסיבות למעשים שלהם, ומתמקדת בכל אחת האופציות האלו פחות או יותר, בהתאם לז'אנר. ספרות לא ריאליסטית מדברת על דברים שאינם בני אדם, מתארת את תכונותיהם ואת העולם בו הם חיים בפרוטרוט, ואז מתארת את המתרחש בעולם הבדוי. העולם הבדוי הוא לרוב העצמה של חלק אחד של העולם הממשי. מתקנים ממושמעים הם הדגשה והעצמה של אנשים ממושמעים. מתקן יפה בקבוק הוא העצמה של היופי הנשי הקלאסי. גם ספרות לא ריאליסטית מדברת, בסופו של דבר, על הרגשות, הפחדים, המעשים והסיבות למעשים של בני האדם.
ואני? אני באה לספרות כדי שתעזור לי להבין את העולם בעזרת סיפורים יפים. אני יכולה ללכת בדרך הקצרה: סופר כותב משפט יפה, המשפט היפה מספר לי על בן אדם, אני לומדת על בני אדם. ואני יכולה ללכת בדרך הארוכה: סופר כותב משפט יפה על רובוט, הוא מתאר את הרובוט ואת העולם שמקיף אותו, הרובוט משקף לי משהו שלא ידעתי על בני האדם, אני לומדת על בני האדם.
אבל למה אני צריכה את הרובוט באמצע?? זה לא עניין של זמן או של תועלת. זה עניין של לב. אני מבינה שלסופרים יש דמיון פורה ויש להם יצורים רבים שמאכלסים אותו, והם רוצים לשתף אותי ביצירי הדמיון שלהם, כי בעזרת יצירי הדמיון האלו הם מבינים משהו על העולם ועל בני האדם. אבל ברוב מוחלט של המקרים, אין לי אמפתיה לעיקוף הזה, הרובוט מסתיר לי ומשעמם אותי, והוא מרגיש לי כמו תירוץ לגאווה ילדותית של בעלי דמיון.

ויש את הספרות

אבל החלוקה הזאת בין ריאליזם ללא-ריאליזם היא כמובן חלוקה שהספרות עצמה תנחר לעומתה בבוז. יש ספרים ויש סופרים שמצליחים לרכב על סוס הדמיון שלהם בדיוק בתפר שבין שני הסוגים. נניח "נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן, שהוא ספר על אב שכול שמסתובב בעיר ומחוץ לעיר, ועל הורים שכולים אחרים, שמצטרפים אליו למסע שלו, עד שהם מגיעים לרגע פלאי, שלא ארחיב עליו כדי לא להרוס. אנשים כמוני יקראו את המסע הזה אל מחוץ לעיר כמסע מטאפורי לגמרי, שאין בו שום סימנים מטא-ריאליסטיים, כי אם שיקוף מדויק מאד מאד של הנפש, כמו קוביזם. אנשים אחרים (אני מנחשת שמרית, למשל) יכולים לקרוא את המסע הזה כמסע פנטסטי שהתקיים באמת, ובו אנשים מעולם שאינם מהעולם שלנו.
מזל שלא חייבים לבחור בחירה אחת בשביל כולם.

42 thoughts on “תרגיל.”

  1. הו מיטל. כשאת אומרת לא-ריאליזם, למה את מתכוונת? (לא למה שאני, אני חושבת).
    סימור גלאס של סלינג'ר מספר פעם סיפור זן על בוחר הסוסים של הקיסר שהזקין והקיסר בקש ממנו למנות אחד מבניו ליורש. בוחר הסוסים אמר שבניו יכולים להבחין בסוס טוב אבל לא בסוס עילאי, והציע איזה רוכל שימלא את מקומו. האיש נשלח למצוא סוס, וכעבור זמן הודיע שמצא סוסה חומה (נניח, לא זוכרת בדיוק) והיא בדרך. כשהמשלוח מגיע מתברר שזה בכלל סייח שחור. הקיסר נוזף במוכר הסוסים הזקן: "האיש הזה שעליו המלצת לא יכול להבחין אפילו במין של סוס או בצבע שלו!" והזקן יוצא מגדרו: עד כדי כך? לדבריו, היורש עד כדי כך מרוכז במהות הפנימית של הסוס שהוא בכלל לא מבחין במאפיינים החיצוניים. ובמשך הזמן הסוס אמנם מתגלה כסוס עילאי.

    זה בקליפת אגוז (ביטוי חביב על משפטנים, משום מה) מה שאני חושבת על לא-ריאליזם.
    כתבתי את זה גם בהקדמה לסדרת פרקי עץ השיער שתרגמתי:

    "פעם הראיתי תמונות של דינוזאורים לילד קטן שלא שמע על קיומם. חשבתי שהוא יתלהב והוא אמר בזלזול: "אני מכיר את זה, חלמתי על זה." כך פחות או יותר – רק בפליאה במקום זלזול – הרגשתי, אני עדיין מרגישה, מול "עץ השיער" של מרי דה מורגן.
    יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור."

    בשבילי, ריאליזם הוא תמיד שטוח מדי בשביל לספר על בני אדם…
    לא קראתי את "נופל מחוץ לזמן" אבל בגדול אני לא פתי מאמין. לרוב סיפורי היצורים והרובוטים אני לא מאמינה. בחיי.

    (ולמה כבר אי אפשר להירשם פה כדי לקבל הודעה על תגובות?)

  2. אבל הדוגמה של סימור גלאס היא ריאליסטית. ×–×” בדיוק הריאליזם הטוב שאני מדברת עליו 🙂

    ונופל מחוץ לזמן הוא לא לפתיים. הוא באמת ממש מעולה.

  3. למה הסיפור של סימור הוא ריאליסטי? בעיני זה משל. ומשל הוא אחד היסודות הכי מהותיים של כתיבה לא ריאליסטית כשהיא במיטבה.

    אבל אני באמת לא מצליחה להבין את כל הדיון הזה. זה נראה לי להתווכח אם יותר טוב לטפח גינה או לצאת למסעות בעולם. כל אחד ומה שמהדהד את הנפש שלו, לא?

    אני לא שוללת ריאליזם באופן גורף, אבל יש ממדים של החיים או הנפש שהריאליזם, מבחינתי, לא מסוגל לשקף את העוצמה המיתית שלהם בשבילי. זה מה שמרית אמרה. אבל בשביל מיטל זה כמו תיבול חזק מדי שמסתיר את הטעם של האוכל. אתן באמת חושבות שאפשר להתווכח על זה?

  4. למעשה, כל הפוסט ×”×–×” ×”×™×” שווה בשביל "תיבול חזק מדי שמסתיר את הטעם של האוכל" 🙂

  5. ידעתי שהמטפורה הזאת תדבר אלייך 🙂

  6. זה לא בשביל הויכוח (אף שיש בזה מן הויכוח התיאולוגי), פשוט בגלל שמיטל היא כל כך פרו-ריאליסטית קיוויתי, אני עדיין מקווה, להבין דרכה מה כל כך נהדר בו. כי כשכולם מלקקים את האצבעות מהריאליזם אני מרגישה כמו הקיפוד שרצה עם מישהו לרקוד אבל "לא מצא חבר, כי הוא דוקר".

  7. זאת תשובת התם שלי, כי אני מרגיש שסיבכת וערבבת שלא לצורך (למרות שמאוד מאוד יפה וחכם, שתהיי לנו בריאה):
    כי לפעמים מבינים דברים על העולם דרך משפטים על בני אדם, ולפעמים מבינים דברים על בני אדם דרך משפטים על העולם.
    ולפעמים מבינים דברים על בני אדם והעולם דרך המשפטים עצמם (=כשהשפה היא הגיבורה, למשל אצל קסטל בלום).

    ולפעמים הכל כל כך משולב, שהאלגוריתם הליניארי החינני שלך קורס לגמרי. (קרול, וונגוט, אטווד, לה-גווין)

    יכול להיות שאת מרגישה שהרובוט מיותר מעצם הרדוקציה שעשית בבחירת הדימוי הזה ל(זה תפס? אף פעם לא חיבבתי את המושג הזה כשנחשפתי אליו בניינטיז) "נובום"?

  8. כן, אני יודעת שלכך התכוונת. אבל אני חושבת שאם אפילו את ועץ השיער לא הצלחתם לגרום לי לאהוב את כל הסיבוכיות הזאת, אז אני והריאליזם נישאר בצד שלנו, ואת בצד שלך.
    אני לא חושבת שיש פה עניינים של קיפוד ויצור חלק. זה נראה לי סתם גלידה וניל וגלידה שוקולד. (ברור שווניל).

  9. ברור שאתה צודק.

    כל זמן המחשבה על הפוסט והכתיבה של חשבתי: אבל, את סוגרת את העולם, מניחה אותו על מודל, ואז אומרת שהמודל מוביל אותך למסקנה שהעולם סגור. את לא חושבת שיצחקו עלייך? צחקת עליי מאד בעדינות. אז תודה 🙂

    אבל החלטתי לפרסם בכל זאת. כי בלי קשר לטיעון הלוגי, אני מרגישה שהמעט שקראתי ממדע בדיוני או פטנסיה, מטרחנים אותי כל כך בתיאור העולם וחוקיו ומפותיו, שאני לא יכולה ללמוד כלום מבעד לערפל.

    וכן, לפעמים הכל כל כך משולב. אבל זה עניין של מינונים, נגיד. את קרול אני לא אוהבת. אני יודעת שהוא אומן גדול. זה לא כיף לי, אבל. אטווד, שתהיה לי בריאה, איזו גאונה. איזו גאונה. אין באמת, כמו שכתבתי בסוף, צוק תלול שממנו נופלים מריאליזם ללא-ריאליזם (או ההיפך), ואני מניחה שמינון החומר הלא-ריאסליטי שאני אוהבת בספרים הוא נמוך. (אפילו בספר שכתבתי, שאני כתבתי בעצמי ואיש לא הכריח אותי לכלום ואני החלטתי הכל, יש דמות פנטסטית. ככה שזה לא באמת שאני פה מכוסה ברעלה ומתפללת לאל הממשות).

    נובום? זה לא תפס כנראה, כי אני לא יודעת מה זה. האינטרנט אומר שזה: סטיה אחת מהעולם היומיומי האמפירי שלנו. האם?

  10. נובום – כן, תמר הגר דחפה את ×–×” חזק בזמנו. של תיאורטיקן ניאו-מרקסיסטי של מד"ב.

    ואני מסכים איתך – יש הרבה מד"ב ופנטזיה שבהם הספרות היא רק תירוץ ובעצם העניין הוא ב"קוסמולוגיה" של העולם. ×–×” יכול להיות או טרחני או מרתק, אבל ×–×” עניין של טעם (ואני איתך, ואולי אפילו הייתי יכול להכיר לך כמה שהם יותר אטווד מאסימוב, נגיד), לא של שבר מודליסטי מובנה.
    ×–×” כן עניין של משבר נפוץ – מזכיר לי שלא מזמן הסכמתי עם מישהו על ×–×” שיש סדרות טלויזיה כתובות כל כך גרוע אבל עם קונספט ממש מעניין שעדיף לעקוב אחריהן בוויקיפדיה (וואנס אופון א אטיים).

    והכי צדקת בזה – העולם סגור. סגור כמו פיסטוק עיקש. מזל שיש לנו את האמנות שתפתח אותו.

  11. באיסלנד אין עצים (לפחות לא היו כשהייתי שם לפני עידן ועידנים). חברים איסלנדיים שנסעו לנורווגיה התלוננו שהעצים הסתירו להם את הנוף. ×›×›×” אני מרגישה בקשר לריאליזם 🙂

  12. העולם סגור. סגור כמו פיסטוק עיקש.
    בשביל מיטל, זה תיבול חזק מדי שמסתיר את הטעם של האוכל.
    אני את שלי קיבלתי מהאינטרנט להיום 🙂

    כן, הבחירה ברובוט היא בחירה בנובום מטופש. (סתם, רציתי לשלב את זה במשפט. זו מילה שלא דומה לכלום).

    אם יש משהו שמתקרב אפילו לאטווד, יופע נא בהמלצות מייד.

    וכן, אני מסכימה גם עם ההגדרה של משבר נפוץ, ועל כן לא רק עניין של טעם. אלא משהו בקונבציות של הז'אנר שלדעתי מעודד את זה. כמו סדרות טלוויזיה. יש כאלו מעולות. אבל יש מלא ממש גרועות שלכולן יש דברים גרועים משותפים, שנובעים מהז'אנר.

  13. לא יודעת אם זה מתקרב לאטווד, אבל יש לי תחושה שSNOW CRASH של ניל סטיבנסון עשוי למצוא חן בעינייך.

  14. תצטרכי לסלוח לי, אני פשוט די מאוהב בה כרגע, אז ברור שכלום לא יעלה לי בראש כמשהו שמתקרב אליה.
    קורא את האנדמיידס ותוהה איפה היתה כל חיי, ומה חשבתי לעצמי שחיכיתי איתה עד הלום, ומתי בדיוק אני אספיק עכשיו לקרוא כל מה שכתבה אי פעם. זה נחמד שזה עוד קורה לי.

    (ובכל זאת – אולי לת'ם ביותר חזקים שלו, לא האחרונים. אנתוני נילסן בתיאטרון. פיליפ ק דיק במצודה הרמה, אנדה במידה, אקו בפליים קווין, בורואז ופינצ'ן באזורים מסויימים, וכדי לברוח מהחשודים המיידים:
    נסי את the intuitionist / whitehead ספר שלפעמים אני מרגיש שאני היחיד שפגשתי שקרא אותו)

  15. אווו, מגניב. אני כל כך ממש לגמרי לא מסכים שזה כמעט מרגש. האמת שהתלבטתי אם בכלל להיכנס לדיון כי פער הידע שלי גדול, והרבה ממה שיש לי להגיד זה ממילא המשך של מרית ואורי, אבל יאללה, שיהיה.

    1. יש לי בעיה עם עצם המושג "ריאליזם" כמו שהוא משתקף בכל הדיון ×”×–×” עד עכשיו. ×–×” סבבה אם את סתם מתכוונת לז'אנר ספציפי בשם ×”×–×”, אבל לא נראה לי שלזה התכוונת. סיפור הוא, הרי, עלילה — התרחשויות בזירה מסוימת ובמסגרת של חוקי סיבתיות מסוימים. המשותף לשלושת הדוגמאות הריאליסטיות שכתבת הוא שכולן עוסקות באינטראקציה בין נפתולי נפשן של הדמויות לבין אילוצי המציאות, כאילו שזו בהכרח הזירה והאינטראקציות האלה הן חוקי הסיבתיות המובנים מאליהם, ולא, × × ×™×—, עמדתן המוסרית-דתית של הדמויות מול האל, או נבואתה חסרת-הרחמים של האורקל מדלפי, או הדטרמיניזם ההיסטורי, או עלייתו הבלתי-נמנעת לגדולה של איזה מישהו, או השליטה המוחית של החייזרים, או דחפים קבועים ובלתי-מודעים שכל מה שהדמויות אומרות וחושבות הן רק רציונליזציות חסרות משמעות שלהם. ×–×” נורא יחסי. מה שנראה לך או לי כמו זירה וחוקי סיבתיות ריאליסטיים יכול להיראות פנטסטי ומשונה למישהו שברור לו שבעולם ×”×–×” דברים עובדים או לא עובדים לפי עד כמה הוא אפקטיבי בלהקריב קורבנות לאלים הרלבנטיים ולקבל את חסדיהם, למשל.

    2. אפילו אם לכל ז'אנר יש חוקים משלו, עדיין אפשר להגיד שז'אנר הוא ריאליסטי אם הוא מאמין שהוא ריאליסטי, או אם הקוראים מאמינים שהוא ריאליסטי. זו יכולה להיות חלוקה מעניינת, אבל נראה לי שיש רלבנטיות ממנה.

    3. מרית ואורי אומרים שאי-ריאליזם הוא בסך הכול משל. את אומרת שאת (בד"כ) לא אוהבת משלים, ואני לא מצליח להבין איך זה יכול להיות. דוגמה: "אשתו של הנוסע בזמן". אני יכול בקלות לדמיין גירסה ריאליסטית לחלוטין של הספר. אהבה ממבט ראשון. קשר עז שאי אפשר להתנגד לו. לגבר יש קוצים בתחת, הוא נעלם, חוזר, הולך, חוזר שוב, מביא פרחים, מבטיח את אהבתו, ושוב נעלם. האישה מקבלת, מבינה, אוהבת ללא תנאים, ומחכה, עד המוות אם צריך. במלים אחרות, קיבלנו סיפור אהבה קיטשי עד כדי גיחוך ושמרני עד כדי מרמור, זה מה שקיבלנו. וזה לא בגלל הסיפור, זה בגללנו, אנחנו (או: אני) פשוט לא מוכנים לקבל תפקידי-מגדר סטריאוטיפיים כל כך במאה ה21. לקרוא רומן מהמאה ה19 זה כבר יותר קל, זה מין חצי-פנטזיה, כי אנחנו מוכנים מראש לקבל על עצמנו חוקי עולם שונים. אז עם מסע בזמן זה אפילו יותר קל, כי ככה זה, יש לו מוטציה גנטית, זו לא אשמתו ולא אשמת אף אחד, הוא נוסע בזמן והוא עושה כל מה שהוא יכול בעניין, והיא עושה כל מה שהיא יכולה ואין מה לעשות לגבי זה והם אוהבים נורא ואין להם שום אפשרות לא להיות ביחד כי הם נועדו לזה מלכתחילה ועם זה צריך להתמודד, וזהו. אני פשוט לא יכול לחשוב על שום אמצעי אפקטיבי יותר מהפנטזיה עבור ניפנגר לספר את הסיפור הרומנטי הזה כך שעדיין ירגיש מודרני.

    3.1. (בהתחלה חשבתי להזכיר גם את "נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים" של אתגר קרת, שמשתמש באמצעי דומה אבל בצורה גלויה-בכוונה. זה לא מקדם את הנקודה שלי ולכן וויתרתי, אבל בכל זאת אני נורא אוהב את הסיפור הזה.)

    4. חוץ מזה שהוא רומן רומנטי, "אשתו של הנוסע בזמן" הוא גם פשוט ספר מד"ב שממלא אחר כל חוקי הז'אנר (כמו, במקרה הזה, קו זמן עקבי). הנובום שלו הוא מסע בזמן, והנושא שלו הוא יחסים. זה די יוצא דופן במד"ב; הנושא האמיתי, הלא-מומשל, של רוב המד"ב הוא הרבה פעמים פשוט היסטוריה. למשל, רוב המד"ב-שיש-בו-חלליות הוא שחזור, בווריאציות שונות ומשונות, של אחד משני מיתוסים היסטוריים גדולים: הכיבוש והקולוניזציה של העולם החדש על ידי אירופה, או המפגש של היפנים עם ספינות התותחים של קומודור פירי. אז דוגמה נוספת: סדרת "המוסד" של אסימוב, שחוץ מזה שהיא עוסקת במוצהר בשאלת ההשלכות של היסטוריה דטרמיניסטית, שואלת אם היה אפשר לקפוץ מהאימפריה הרומית ישר לאמריקאית ולדלג על ימי הביניים. לכן, אסימוב בקלות יכול להשתמש בעולם שלו כדי להגיד דברים מעניינים על שתי האימפריות הנ"ל. למשל, בפרק "הפרד" של "מוסד ואימפריה", טוענת אחת הדמויות שבמשך כל כך הרבה דורות הסתמכו אנשי "המוסד" על דטרמיניזם הסטורי שיבטיח את עתידם, שהם כבר בקושי מסוגלים לדאוג לעצמם בצורה עצמאית. אם נחזור לנמשל האמריקאי, זו חתיכת אמירה לומר על הAmerican Exceptionalism והManifest Destiny שלהם, וכל עוד בשנות החמישים. אז כן, אסימוב היה יכול לכתוב מאמר לעיתון או לכתוב רומן אמריקאי ריאליסטי שמעביר את הנקודה, אבל אני לא חושב שהיא הייתה עוברת, כי היא מנוגדת ליותר מדי אמיתויות ודורכת על יותר מדי בהונות. כשאומרים אותה על עולם בדיוני, הקורא יכול לעשות אח"כ את האנלוגיה בעצמו. ממש כמו אצל ניפנגר.

    5. הסיבה שהזכרתי את אסימוב היא שיכול להיות שהיסטוריה (למרות שיש גם בלשנות (טולקין), או מדה"מ (לה-גווין), או סוציולוגיה (ניבן), או דת (קארד)) הם נושאים שפשוט פחות מעניינים אותך מבחינת קריאת ספרות בהשוואה לפסיכולוגיה, ולכן "המוסד" אולי לא מעניין אבל "אשתו של הנוסע בזמן" כן, לפחות פוטנציאלית. אם זה המצב, אני יכול רק להצר על העיסוק הדל ביותר ביחסי אנוש במד"ב, שבד"כ גם כשהוא מופיע הוא רק עלילת משנה ולא נושא מרכזי. אבל עדיין יש, פה ושם.

  16. המממ… מוזר, אני כאילו בצד של ×”"לא ריאליזם", אבל כל הציר שתיארת לא ברור ולא מוכר לי. את מתארת קו שנמתח בין יצירות שמצייתות לכללי המציאות לבין יצירות שאינן מצייתות לכללי המציאות. ×–×” ציר מוזר בכמה מובנים, חלקם היסטוריים, חלקם אמפיריים (יש משהו מנוון מאוד בספרות שהכלל שלה הוא ציות עיוור למה שנתפס באיזו רמה אמורפית ×›"מציאות" בכל נקודה נתונה בזמן), אבל בעיקר הוא דורש ממני לבחור בין "הסמויה" לבין "האיש במצודה הרמה", כשבחירה כזאת מפספסת לחלוטין את כל מה שמשותף ליצירות הללו. בעיני ברור למדי שהציר הרלוונטי הוא בין יצירות שבאות "לספר סיפור" באופן שקוף, לבין יצירות שבאות לטעון טענה צורנית כלשהי. אני יכול להגיד בבירור ובריש גלי שאני בצד של הטענה הצורנית – סיפורים שקופים איבדו הרבה מהאפקטיביות שלהם, מסיבות ברורות שלא שווה להיכנס אליהן כרגע. בכל אופן, ברור שיצירות "ריאליסטיות" נוטות להיכלל בקבוצה הראשונה, של השקופים, משום שהן מוותרות במוצהר על חלק נכבד מארגז הכלים הצורניים של הסופר, ויצירות "לא-ריאליסטיות" נוטות להיכלל בשנייה, של הטענה הצורנית. אבל "הסמויה" ולצורך העניין "סוף דבר" לחלוטין שייכים לקבוצה השנייה למרות שהם לכאורה ריאליסטיים, וספרי מד"ב ופנטזיה רבים מצייתים באופן עיוור ×›"×› לכללי ×”×–'אנר שעל אף היעדר הריאליזם הם שייכים לקבוצה השנייה. וכמו שאת בעצמך רומזת בסוף הפוסט – ×–×” מה שאיכפת לנו, רובוט או לא רובוט?

  17. אני לא חושבת שלא-ריאליזם זה בסך הכל משל. משל זה דבר מומצא ושכלי לצורך המחשה. הלא-ראליזם שאני מדברת עליו הוא אמיתי. הוא חלק ממשי ומהותי מהמציאות.

  18. אה, מרית בתגובתה האחרונה הוציאה לי את המילים מהמקלדת.
    ואולי רק אוסיף שהלא-ריאליזם מנסה לדבר על הדבר אודותיו יש לשתוק.
    (אולי סוג מסויים של לא-ריאליזם. אני לא בטוח שרובוטים נכנסים לסיפור הזה).

  19. אה, ונזכרתי בעוד משהו. (אני מתחיל לשים לב שאני מתנהג כמו פנאט-מד"ב שמנסה להוכיח שזו בכל זאת סוגה עילית, אבל אני לא רואה מה עוד לעשות חוץ מלציין את זה ולהמשיך לעשות את זה בכל זאת.)

    הדוגמאות הלא-ריאליסטיות שלך נראות כולן, ואת גם אמרת את זה כמעט במפורש, כאילו הן הולכות להיות מה שב"עין הדג" קוראים "סרט טוסטרים". הכוונה לסוג של "סרט מצויר לכל המשפחה" שמציג עלילה ודמויות פחות-או-יותר שחוקות אבל בעולם של חיות או דגים או רובוטים או ווטאבר. הבחירה בדגים או רובוטים היא כמעט שרירותית מבחינת העלילה, היא לא תורמת כלום לסרט חוץ מכמה בדיחות ויזואליות במקרה הטוב, כך שהסרט היה יכול באותה מידה להיות על אביזרי מטבח. דוגמאות לסרטי טוסטרים יש למכביר (בובספוג, נגיד, זה בעצם כמעט פרודיה על זה). דוגמאות לסרטים מצוירים לכל המשפחה שהם לגמרי לא סרטי טוסטרים: "צעצוע של סיפור", ובעצם כל מה שפיקסאר עשו מאז, חוץ מאולי "מכוניות".

    את כתבת במפורש שכל העלילות-לדוגמה שלך הן בנאליות, ולכן אני רוצה להדגיש שהכוונה בכינוי-הגנאי הזה הוא לא לעלילה השחוקה אלא ביחס שלה לעולם שהיא נמצאת בו. העלילה שלך עם הרובוט, למשל, נראית כאילו היא הולכת להיות גרסה רובוטית-אנושית של פוקהונטס, שיכול אולי להיות מעניין ומרגש, אבל עדיין טוסטר. מה יכול להציל את העלילות האלה מטוסטריות? נניח, בדוגמת החיידקים, התרבות שלהם יכולה להיות מושפעת לחלוטין מזה שהם מתחלקים כדי להתרבות, כך שבעצם המבנה החברתי שלהם הוא רקורסיבי לפי עץ משפחה שהולך ומתפצל ובניגוד לבני אדם לא מתאחד מחדש אף פעם. זה יכול להשפיע על כל הצורה של איך הזדהות וסולידריות קבוצתית עובדת, חלוקת משאבים לפי היררכיה תורשתית, וכמובן, התניות תרבותיות ואיך שכל אלה יכולות להשפיע על נפשו המתלבטת של החיידק המורד שלך. (טוב, זה לא היה עובד באמת, אבל אך ורק בגלל שחיידקים אינם אינטליגנטים).

    או דוגמה פחות מצחיקה מספרות מד"ב: הספר המצוין "מעבר לעלטה" של אורסולה לה-גווין (במקור בשם הבלתי-תרגים The Left Hand-Side of Darkness). יש שם פלנטה שמאוכלסת באנשים שכולם חד-מיניים, או בעצם א-מיניים. כל אחד מהם, לפי מחזור של בערך פעם בחודש שמקביל למחזור החודשי שלנו, הופך לזכר או לנקבה בצורה לא-קבועה ומושפעת מפרומונים, כך שכל אחד מהם יכול ביולוגית להזדווג עם כל אחד, ולפעמים להוליד ולפעמים ללדת. כמו אצל החיידקים, המיניות הסימטרית הזו שלהם, יחד עם דברים אחרים, משפיעה כמעט על כל אספקט של היחסים הבינאישיים שלהם ועל התרבות שלהם. בין השאר, יש שם שגריר מפלנטה אחרת, גבר, שכשהוא חושב עליהם עם עצמו הוא עדיין מסווג אותם לגברים ולנשים לפי תפקיד חברתי או אופי, ולמרות שהוא יודע שהחלוקה הזו חסרת משמעות ומטעה, הוא לא מצליח להימנע ממנה. את העלילה והדמויות האלה לא היית יכולה להציג בעולם ריאליסטי בשום אופן, והם לא רק תירוץ של לה-גווין להפגין את הדמיון המפותח שלה (גם הרעיון, כשלעצמו, לא כזה מקורי). הספר משקף לך משהו על בני אדם, אבל לא בגלל שהוא מראה את העולם כמו שהוא בכסות אחרת, אלא בגלל שהוא מראה את העולם כפי שהוא לא.

  20. אופס. אז הבנתי לגמרי לא נכון.

  21. אני לא יודע. אני קורא את הפוסט הזה והדבר היחיד שאני חושב עליו הוא "הפרחחים". ראיתי את הסרט אתמול (לראשונה) ושוב לא הצלחתי להחליט אם הדמויות מוזרות בגלל שזה קטע של קולנוע צרפתי או שצרפתים הם פשוט טיפוסים משונים או שזה איפשהו בין שתי רמות המשמעות האלה. וזה הזכיר לי מיד את "האם זו פרודיה", עם סרטון ההדרכה לאכילת סושי ההוא ואז בא הפוסט שלך ובלבל אותי קצת יותר.

    רוצה לומר, יש המון צורות של עמימות שקשה לדעת לאן לייחס – לעולם/תרבות, לז'אנר, לכתיבה גרועה, לדמות – שמופיעות גם בריאליזם. והעמימות הזו מרחיקה בהכרח מהחוויה הריאליסטית שאת מדברת עליה. היא כופה עליך, מראש, סוג של הכרעה לגבי טיב העולם המיוצג. איכשהו, נראה לי שלפעמים יותר קל להבין משהו על בני אדם מהרובוט (שבד"×› מתוארים במפורש נקודות השוני שלו מבני אדם, מאחר שהוא בעליל זר) מאשר משהו על בני אדם מבני אדם (בין היתר גם בגלל שקל לנו להתייחס לזרים כקבוצה הומוגנית יחסית יותר מאשר לבני אדם ככאלה).

    אז נראה לי שזה כיוון קצת מוזר, והפוסט הזה הוא רציונליזציה מחוכמת ל"ריאליזם מגניב אותי יותר". וזה אחלה. גם כי הרציונליזציה הנ"ל באמת מחוכמת וגם כי אני חושד שהסיבה שריאליזם מגניב אותך היא מרתקת יותר מכפי שעדיין ניסחת. וזה נראה לי חשוב, איכשהו.

  22. עדי, הניסיון להפוך ספר מד"ב לספר ריאליסטי כמו שניסית להדגים פה עם אשתו של הנוסע בזמן הוא ניסיון שלא יכול להצליח, אני חושבת. במרכז הספר נמצא הנובום. להוציא ממנו את זה יהיה כמו לאכול פיצה בלי גבינה. במקרה כזה, עדיף לבחור בתפוח.
    מה שניסיתי להגיד, אם ממשיכים עם אשתו של הנוסע בזמן, שההתמקדות בנובום משעממת אותי. לא שמדב היא סוגה נחותה. אלא שהיא משעממ *אותי*. ובדיוק מהסיבות שתיארת, שבמרכז הדבר נמצאת הנסיעה בזמן, והחוקים שלה, והמשמעויות שנגזרות מהחוקים שלה.
    אני מרגישה שבזבזתי מספיק זמן מהחיים שלי כדי להבין את חוקי העולם, ולנסות להבין עולם אחר נראה לי יותר משעשוע אינטלקטואלי שלא מושך אותי.

    ובעניין משלים, אני לא חושבת שכל מה שהוא-ריאליזם הוא משל. אבל אני חושבת שכולם כבר מסכימים אתי 🙂

    ובעניין היחסיות של הריאליזם. אני מרגישה שמידת היחסיות בכך נמוכה. יש מקרי קצה, אבל על לפחות שמונים אחוז מהמקרים נוכל להסכים.

  23. עופר, כן, זה הציר שאני מציירת. למה הוא מוזר?

    ואני בכלל בכלל בכלל לא מסכימה איתך שסיפורים ריאליסטיים הם שקופים. פוקנר, נגיד, ריאלסיטי לעילא, ומצליח לכתוב 13 או 15 דמויות, או כמה שיש שם בספר "בשוכבי גוועת", וההבדל העיקרי ביניהן הוא באידיומים הפרטיים לכל דמות, על אף שכל הדמויות מדברות באותו משלב. זה לחלוטין צורני. והפנר, שמשחק בצורה כל הזמן, עוד דוגמה.

    ברור שהרובוט הוא הקצנה. הוא נועד להיות הקצנה. זה לא מה שאכפת לנו מה שאכפת לנו זה לנסות לדבר על מה שמשותף לריאליזם ומה שמשותף ללא-ריאליזם, כדי לנסות להבין למה אני לא אוהבת לא-ריאליזם. כדי לנסות להסביר את היופי שבריאליזם.

    וכמובן שמדובר בציר דמיוני שאין לו תוקף מדעי והוא לא מחייב אף אחד לבחור שום דבר. אם הסמויה והמצודה נראות לך דומות יותר משונות, זה בסדר גמור. כנראה שהצירים הגלויים לעין שלך אחרים משלי.

  24. מרגוליס, אני בטוחה שכל סופר שמחזיק מעצמו חדשני מנסה לדבר על הדבר אודותיו יש לשתוק, ריאליסטי או לא.

  25. איתמר, אני לא בטוחה שהבנתי. אתה לא צריך לדעת אם דמות מסויימת היא יותר דומה לך או יותר שונה ממך כדי להבין משהו מהספר על העולם. ועל כן, מה זה עוזר לי שאני יודעת שרובוט הוא שונה?
    תודה, אבל אני חושבת שזה ×”×›×™ עמוק שאני מגיעה אליו בנושא ×”×–×” 🙂 רוב הזמן אני נשארת בתחום האפור בין "איככס, כל המלכים המומצאים האלו והגלימות שלהם, ×–×” ×”×›×™ מטרחן" לבין "טוב, עזבו אותי. אין לי ×›×— למפות".

  26. כן, בדיעבד חשבתי שאולי ×–×” יוצא כאילו אני תוקף את עצם הקונספט של הפוסט ×”×–×”, אבל האמת היא ש… אני אכן תוקף את עצם הקונספט של הפוסט ×”×–×”. רק לא באופן ספציפי. כלומר, לא מתוך טינה אישית לציר הפרטי שלך, שזכותך להחזיק בו, אלא מתוך תחושה שזה ציר שמרבים לדבר עליו, והפך לשאלה קבועה שאתה אמור לקבוע את עמדתך מולה, וככל שאני חושב עליו יותר – אני פחות מבין אותו. עד גיל מסויים אהבתי רק לא-ריאליזם וחשבתי שאני בצד ההוא, אבל ההגדרה העצמית הזאת נמחקה בשנייה שפגשתי ריאליזם עם אלמנטים… ארר… סטרוקטורליסטיים? ומאז ואילך אני לא מצליח להבין למה הקו ×”×–'אנרי אמור להיחתך דווקא בנקודה שבה קבעו חוקי הפיזיקה. הנקודה הזאת מצמצת את הדיון מטבעה לשאלה "למה צריך רובוט", ולטעמי, זו השאלה הפחות חשובה. ההפרדה, בעיני, היא בין אלה שחושבים שאפשר "פשוט" לתאר את המציאות ואלה שחושבים שאי אפשר "פשוט" לתאר את המציאות. וכפי שהבהרתי היטב בפוסט הראשון, אני ממש מסכים איתך שהם לא מתחלקים לפי מידת הריאליזם בהכרח. או בניסוח אחר ובטח לא יותר מדוייק: ×–×” לא ריאליזם או לא-ריאליזם, ×–×” מודרניזם או לא-מודרניזם.

  27. מה שניסיתי לומר היה שלעתים קרובות את צריכה לדעת על העולם יותר בספרות שנתפסת כריאליסטית מאשר בספרות מד"ב או פנטזיה. פשוט בגלל שדווקא עם כל השוני שמסביב, ספרות שמרכז הבדיון שלה נעוץ בעולם המיוצג נוטה להשאיר את בני האדם כקבוע יחסי. ואולי זה בעצם העניין? בני אדם בספרות כזו הם פשוט פחות מעניינים בד"כ?

  28. תודה על הרשומה, והתגובות. זה הזכיר לי כמה דברים שכמעט ושכחתי.
    אני רוצה להוסיף לדיון מילה אחת שלא ממש עלתה בכל כובדה: טכנולוגיה. קו הגבול בין הראליסטי ללא־ראליסטי עובר, כאמור, בין מה שיש בעולם הזה ומה שאין בו. אבל נוסף להיותו פרוץ, ושרירותי, השטח שעליו הוא מוצב משתנה: העולם של היום הוא לא אותו עולם של לפני אפילו עשור, ולא של עוד עשור; המדע והטכנולוגיה הם לא רק כלים, הם משנים ומשפיעים באופן עמוק אפילו על ארבעת הרוחצים (לפי ויקיפדיה המקלחת נעשתה פופולרית יותר מהאמבטיה רק בחצי השני של המאה הקודמת). המד״ב לא רק חזה, ניבא או נתן השראה לטכנולוגיות, אלא גם עסק מראשיתו בהשפעותיהן של אלו על אנשים בני אדם.
    טכנולוגיות כמו כדורים פסיכיאטריים שינו ומשנות את את הפסיכולוגיה שלנו. העיסוק בכדורים שאינם קיימים הוא עיון אתי מקדים, כשמומצא הכדור זה אולי כבר מאוחר מדי. היחסים שלנו עם המשפחה משתנים מאמצעי התחבורה, שיכולים להשתנות בצורה דרסטית שבוע הבא, ומאמצעי התקשורת, שמשתנים כל שבוע. וכן הלאה. המהלכים שאנחנו עושים בעולם תלויים, מסתמא, בעולם; וכאן אני חושב שגם לפנטזיה יש מקום של כבוד.
    כל זאת מעבר לאלגוריוּת מחד ולהיות עולם שונה מצע נוח לספר מה שמתחשק מאידך, כאמור.

  29. עופר, כן, אני יודעת שאני מתיישרת פה עם גדולי המדכאים הספרותיים הנודניקים. האמת היא שזה מבאס אותי. הרבה מהאנשים שאני מעריכה את דעתם הספרותית לא עוצרים בחוקי הפיזיקה. הייתי רוצה לאהוב את זה.

    אבל מה קשור מודרניזם?

  30. איתמר, כן! זה ניסוח טוב של הבעיה.

  31. לא יודעת אם ×–×” מה שעפר התכוון, אבל מבחינתי החריגות מהריאליזם יכולות להיות לכיוון הפנטזיה או לכיוון הצורה. × × ×™×— פרק שכותב ספר ללא האות e – זו דוגמא קיצונית, אבל כל בחירה צורנית שמושכת תשומת לב, שנמצאת במתח ובפער עם המציאות המתוארת, שמפריעה לשקיפותה.

    (ופעם שניה – לאן נעלמה האופציה לקבל עדכונים על תגובות?)

  32. טוב, אני חושבת שלהגיד שצריך לחרוג מהריאליזם כדי להגיע לצורה ×–×” קצת להגיד "אוף, אבל אני נורא לא אוהבת ריאליזם". ×–×” לגמרי לגיטימי, אבל לא ממש מדויק מבחינת ניתוח ספרותי 🙂 יש בספרים ריאליסטיים לעילא משחק גדול עם הצורה. לא קראתי ספציפית את היעלמות, אבל ספרים אחרים של פרק, שהוא בעיני אחד מגדולי הריאליסטים, משחקים עם הצורה כל הזמן. בכל זאת, אוליפו.

    (יש בעיה בבלוג שלאף אחד אין סבלנות לתקן)

  33. 🙂 טוב, נכון. ובכל זאת צורה – בייחוד כשהיא בולטת החוצה – שייכת לחוקי משחק, וחוקי משחק ×–×” מופשט ושרירותי והכי רחוק מהמניעים המפותלים ומהתכונות הסותרות של הדמויות. אני ממשיכה להציק לך, ×›×™ את מי אני אשאל אם לא אותך. את לא מרגישה צפיפות שם, מחסור בשוליים, במקומות שלא החליטו עליהם, שהם לגמרי בידייך (כלומר בידי הקורא)?

  34. את לא מציקה לי. אנחנו מנסות לברר פה נקודה.
    אבל חוץ מלהגיד שריאליזם זה לא מניעים מפותלים ותכונות סותרות ושהוא מונע על ידי אותו שילוב של צורה ותוכן שבעזרתו מונע גם הלא-ריאליזם, אני לא בטוחה שאני מבינה על איזו צפיפות את מדברת. בשבילי, כדי לפתוח עולם ומלואו של מחשבות, של פליאה יקומית ותהומית, לא צריך לחרוג ממה שהפיזיקה מאפשרת.

  35. אבל המון דברים חורגים. דברים ממש חשובים כמו תת מודע או דקדוק (כל אחד בדרכו).
    אני קוראת עכשיו מאמר מרתק של ס. יזהר (לא קראתי אותו מאז התיכון ומתברר שהוא לא סתם ×—×™ על שמו הטוב!) והוא טוען שיצירת אמנות אינה שיקוף של המציאות או ביאורה אלא נטילת חומרים מהמציאות ובניית משהו שאינו קיים כלל. ושמי שמנסה לגזור ממנה בחזרה את המציאות הוא הרשע שתופס את העבד שנמלט מהמציאות אל החופש ומחזיר אותו כפות לעבדותו. ×–×” מרחיק לכת ממה שאמרתי אבל מהשמחה שזה גורם לי אני מבינה לא מעט. (אני רק באמצע המאמר בכל אופן, "סיפור – כסיפור" קוראים לו והוא מופיע בספר נפלא בשם "פרידה מן החינוך").

  36. אז עכשיו השאלה היא רק איפה שמים את הגבול. בעיניי, תת מודע ודקדוק אינם חורגים מן הריאליסטי. הם לגמיר לגמרי חלק מהמציאות.

    אני לא חושבת שאי פעם הצלחתי להבין בשלמותו משפט אחד של ס. יזהר, וזה לא חורג מהכלל 🙂 תהליך פרשני של סופר, שלוקח חומרים מהמציאות ובונה מהם בדיון, שאחריו מגיע תהליך פרשני של הקורא, שלוקח מן הבדיון ומעבד אותו לצרכיו שלו, אינו, ולא יכול להיות, ציור מקווקו שצויר על פי המקור, נגזר, ומודבק על דף אחר. אז אני לא בטוחה שאני מבינה מי פה תופס עבדים ורוצע את אזנם מחדש.

  37. אז זהו, שאפשר תת מודע ודקדוק במקום המצומצם שהקצתה להם תפיסת המציאות שלנו, ואפשר לשחרר אותם. ואז מתחיל הכיף.
    ובאשר לס. יזהר גם אני זכרתי שפה סבוכה כמו שדה קוצים בקיץ (הרבה צ') וגם מוסר השכל, שזה בערך הדבר הכי שנוא עלי בספרות ובחיים. אבל הכתיבה המסאית שלו צלולה וברורה כשמש. זה גורם לי לתהות מה פספסתי בפרוזה. אני מתכננת על ימי ציקלג כשייפער לי חלון בזמן.

  38. מה ×–×” "להצליח"? (השאלה ברצינות. הוא לא יישאר אותו הספר, אבל את ×–×” הרי יכולת להגיד על כל שינוי לא-טריביאלי.) אני לא חושב שבמרכז הספר עומד הנובום, לא יותר משבמרכז קסם על במה עומדת הנפת היד הדרמטית של הקוסמת בזמן שהאסיסטנט מתחמק אל מאחורי הקלעים. מה שעומד במרכז הקסם ×–×” ההיעלמות של האסיסטנט, כמו שמה שעומד במרכז "אשתו של" הוא הקשר בין איך-קוראים-להם ואיך שהקשר מושפע על ידי ההיעלמות. המסע בזמן הוא רק הסחת דעת, כדי שלא נתעסק בשאלה למה הוא נעלם ולמה היא לא כועסת עליו. אלטרנטיבה ריאליסטית סבירה? המממם… אני מניח שסופר מוכשר ×”×™×” יכול לבנות בזהירות ובכשרון דמויות כאלה שהיינו מזדהים איתן, ולא שופטים אותן על ההיעלמויות שלו (שנובעות מהסיבה הריאליסטית של אופי) ועל הקבלה שלה של ההיעלמויות שלו. היית אוהבת ספר ×›×–×”? אני לא בטוח שאני הייתי × ×”× ×” ממנו; בניית הדמויות בטח היתה מייגעת אותי מאוד. אולי ×–×” אותו סוג של ×™×’×™×¢×” שאת מרגישה כשהסופר חופר לגבי החוקים של העולם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *