תעוקת המון

jamescridland, Flickr. CC BY 2.0
jamescridland, Flickr. CC BY 2.0

בחודשים האחרונים גיליתי סוג חדש של מיזנטרופיה. נתתי לה שמות, האשמתי בה אחרים, מצאתי עשרות ליקויים חברתיים קטנים ומגרדים בכל מה שדיבר סביבי. כותרת מדויקת עבור המצב הזה היא די עולם. יש לה יתרונות. ראשית, היא ניתנה על ידי אדם אחר, ולכן מציעה את הנחמה הברורה שבשנאה משותפת. שנית, היא מטילה אחריות על העולם, וזה תמיד משמח. לומר "די עולם" אפילו הספיק לזמן מה, ארוך מהמשוער, אבל רק לזמן מה. אחר כך נשבר משהו, והייתי חייב לצאת מטוויטר ופייסבוק. הפסקה, לכל הפחות.

כתבתי "איני יכול עוד" ויצאתי. זה החזיק שבוע, שבוע מוזר, רווי בכל התסמינים של גמילה. הדבר הראשון שמופיע הן כמויות זמן אבסורדיות, גדולות מכדי לנגוס בהן. הן מופיעות מיד. אני לא חושב שאני מצליח להדגיש את זה כראוי. כתבתי "איני יכול עוד" וחתיכת זמן נתקעה לי בגרון וזימרה "מה עכשיו". אוהבים לדבר על הפרעת הקשב של הדור הזה, שהפכה לבדיחה את דור הזיפזופ של שנות השמונים והתשעים. הפרעת הקשב אכן שם, אבל לא הבנתי קודם את סוג הנחמה שהיא מציעה. משהו תמיד קורה, והמשהו הזה, עבורי, בדרך כלל לא היה ויכוח או דיון או שיחה, אלא הטפטוף המצטבר של פיבורטים ולייקים לסטטוסים וטוויטים שלי. לצד זה, כמובן, היתה גם חלוקת הפיברוטים והלייקים והשיירים והריטוויטים, שתופסת נתח משוגע ממה שאנו מכנים אינטראקציה.

פיברוט זו פעולה מוזרה, כשחושבים על זה12. גם קצת מגוחכת. כמו, נניח, אדם שבודק עבודות קצרות במיוחד. כל התהליך מתרחש באיזה תת-תדר של המודע, קרוב מספיק כדי שאפשר יהיה לנמק אותו מפעם לפעם, מספיק רחוק כדי שיעשה בהיעדר מחשבה. אני מניח שזה חסר לי מכיוון שהפעולה הזו, חוזרת שוב ושוב, היתה עיקר הפעילות שלי בטוויטר, וקריאה בלעדיה נראתה תלושה, חסרת משמעות. דברים קרו, הפיד המשיך, אבל לא קרה כלום, לא במובן שבו התרגלתי לחשוב על ציוץ כמשהו ש"קורה".

המשכתי להיכנס לטוויטר ולרפרף על ציוצים לכל אורך שבוע ההפסקה הראשון3, קצת כמו מי שהפסיק לעשן ואוסף מיד סביבו את כל חבריו המעשנים. מתתי לפברט. אבל בלי פיברוטים ובלי הציפיה לפיברוטים, זה כמעט שלא לקח זמן. קראתי, פה ושם התדאמתי עם אנשים, ומדי פעם נכנעתי לסדרת חיפושים מביכה ובלתי מספקת על השם שלי4, וזהו. זה הדבר הראשון שגיליתי – רוב הזמן אתה מרפרש. לא יותר.

די מהר אחרי שנוצר לי עודף בזמן פנוי, צפה כמות עצומה של טינה וחיפשה לאן להתפרץ. כל גמילה – מעישון, מהרגל, מאישה – מלווה בהתחזקות פתאומית של הדיאלוג הפנימי. אתה מתווכח עם עצמך, מנסה לשכנע, מטיף כמו טמבל. דיבור מתמיד נוצר או נעשה נוכח מאוד, אולי כדי לפצות על ההיעדר החדש בחייך. יש בזה משהו משכר, בחשיבה בווליום גבוה, ומנוגד מאוד ללחש ההרגלי שמלווה הצתת סיגריה או פיברוט. ויש להודות: הקול הפנימי שלי היה טיפוס מגעיל. בהתחלה חשבתי לכתוב את הפוסט הזה כתיעוד לאורך זמן של תהליך הגמילה. מילאתי דפי וורד במשפטים כמו "החתול עשה משהו חמוד. לא אכתוב על זה", שאחסוך מכם. אבל השפרצתי לפחות שלושה עמודים של חרא כזה וגרוע מכך עד שאפילו לקול הפנימי שלי נמאס, ועכשיו קצת מביך להיזכר בזה.

חלק מהסיפור, מן הסתם, הוא הטקס שמלווה כל ניסיון לקטוע באחת משהו שהיה מרכזי מספיק בחייך. אבל זה רק חלק מהסיפור. כי אפשר לראות אנשים באים עם הטינה הזו לטוויטר כל הזמן, עם איזה שק מיאוס שפחות ופחות מנסים להסתיר ושכבר די מקובל להניח על השולחן.

סיבה אחת היא שכל הבלאגן הזה פשוט קשה לתפעול, ונעשה קשה יותר ככל שגדל מספר העוקבים שלך. אחד הדברים הראשונים שעולים כשאתה מתחיל לקרוא קצת על הרשת הוא המודל התקשורתי שעליו היא מבוססת – רבים לרבים. מאסטרי רשת בדרך כלל אוהבים להנגיד אותו למודל המעטים לרבים שעליו מבוססת תקשורת ההמונים. כלומר, בניגוד לקריין שמדבר להמון השותק, הרשת מאפשרת שיחה. הם מאוד אוהבים לדבר על שיחה. פתאום ההמון יכול לענות, וזה מעצים ומהפכני ושונה מאוד מכל מה שהכרנו עד כה. הכל נכון, אגב, ועושה כאבי ראש נהדרים למנהלי השיווק של בורגראנץ' והסופרלנד. אבל הטענות הללו (או, למצער, זיק העונג ששזור בהן) מבוססות עדיין על התפיסה שנושא הדיון המרכזי כאן הוא עדיין מנהלי השיווק של בורגראנץ' והסופרלנד, תפיסה שלא שונה כל כך מזו של תקשורת ההמונים שמציפורניה היינו אמורים להיחלץ. מנהלי השיווק הם חלק מהעניין, בלי ספק, ואני שמח בכאב הראש שלהם כמעט כפי שמאסתי בשלי. אבל לא רק מנהלי שיווק צריכים להתמודד כעת עם ההמון, כולנו צריכים. כולנו בורגראנץ', אלוהים ישמור.

יש תחושת אינטימיות משונה בכתיבה ברשת. היא שקרית, כולם יודעים את זה, אבל בלעדיה, כנראה, אי אפשר לכתוב. אנשים כותבים וידויים נוראיים ומדהימים, שהם לא היו מעזים לחשוב אפילו על לצעוק אותם בחדר (כי, תכלס, זו פחות או יותר המקבילה התקשורתית למה שקורה בטוויטר). קל להתעלם מזה. גם כי קל להדחיק את כל המוכר והיומיומי וגם כי קל מאוד לשכוח את כל האנשים שעוקבים אחריך מבלי לומר מילה. אפילו אם מספר העוקבים שלך מתחיל להיות רציני, רוב האנשים זוכים עדיין למספר תגובות ופיברוטים מצומצם יחסית. אדם צועק בחדר, ואותם עשרים אנשים מפנים מבט. אחרי מספיק זמן, זה אתה פשוט שוכח את המסה הגדולה והשתקנית שעוקבת אחריך וקוראת חלק גדול ממה שכתבת. ואז זה נפרץ.

פרשת דניאל עוז היא הקצה הפחות נעים של קריסת האשליה הזו. כמו שטרחו כל תומכיו להדגיש, הוא כתב את מה שכתב בקבוצת פייסבוק, במהלך שיחה, וזו לא היתה קבוצה סגורה אבל56. הקצה האחר מופרע פחות, אבל מתרחש יותר ומתיש כמו בוקר יום ראשון: תגובות מוזרות, תלושות, לציוצים שלך; וכחנים פדנטיים שמחפשים מריבה; בדחנים גרועים שכופים עליך להגיב בפיברוט לא מחייב, כי נו, בכל זאת, לא נעים7. אם הרכבת לעצמך פיד פוליטי, אתה חשוף גם לאסכולות הכיתתיות משמאל או מימין, שהייתי מונה כאן כמה מפגעיהם לולא החשש שהם יגיעו גם הנה.

יש בזה היגיון סטטיסטי. אי אפשר לכתוב לאנשים רבים כל כך מבלי להיות חשוף לאי הבנות, תפלות ורשעות סתם. אבל עקומת הגאוס הפרשנית הזו לא ממש מנחמת, גם אם יש בה משהו מרהיב. משלב מסוים, נהיה פשוט קשה מדי, עבורי, להחזיק במינימום החמלה הדרוש לתקשורת אנושית. אם מנסים, אפשר לזכור שהאיש שניסה להתחכם בתגובה לציוץ הלא נכון, אולי קרא אותך עייף או באחד מאותם מצבי רוח משונים שבהם הכל עולץ ולגיטימי, או שהכתיבה בטוויטר, על כל הנורמות הקטנות שלה, לא טבעית לו עדיין, והוא מנסה, נואש, להבין תוך כדי שיחה. ממילא קל מדי לשכוח את זה, אלו מים, והחזרה השוחקת, תגובה אחר תגובה, על קצרי התקשורת הקטנים, והצורך להגיב לכל אלה, גם אם בסמיילי, הופכים את המשא הזה לבלתי אפשרי כמעט.

לא מזמן כולם עפו על איזה ראיון עם דאגלס ראשקוף שדיבר על הזמן החברתי. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה, ואני חושד שהוא נשאר עמום במכוון. הבעיה שלי עם רשתות חברתיות פשוטה בהרבה: יותר מדי אינטראקציות חברתיות, יותר מדי אנשים.

לזמן מה הייתי בטוח שבזה מסתכם הסיפור, אבל אז נכנסתי לטוויטר ונתקלתי בציוץ פוליטי שנון. הוא היה מדויק וחד, והוא עצבן אותי. אני לא יודע אם "עצבן" זו המילה המדויקת. התגובה דמתה יותר לעייפות, כמו הצליל ששומעים בסוף של "דחילק". כי התגובות, הזמן האבוד, הסטטיסטיקה של האגו – כל אלה תופסים חלק יפה מהמיאוס, אבל למיזנטרופיה אחראי ההמון.

אחרי מספיק זמן, אתה מתחיל לראות ציוצים כחלק מז'אנר. ברמה מסוימת, זה אפילו מקודד לתוך השפה של טוויטר: פידהורים, פידפוליטי, פידפואטי. לאחר שהתרגלת לקרוא עשרות ציוצים ביום, קל לגלוש למבט מכליל, סוציולוגי. קל מאוד. אתה רואה אירוע חדשותי הופך לנושא שיחה ויכול כבר לראות את כל סוגי הטיעונים שיתקפלו החוצה ממנו, לנחש לפעמים מי יאמר אותם. הטוויט ההוא הכעיס אותי כי הוא היה חלק מז'אנר ה"נאמר משהו שנון על החדשות", ז'אנר שלקחתי בו חלק בעצמי, לא פעם, ופתאום הוא נראה מעייף ורקוב כמו "ועדת המדרוג" ב"הארץ".

משהו מעניין קורה בפיד כשמם דלקתי משתלט עליו. וריאציות על צירוף לשוני רודפות וריאציות, והתבנית הלשונית שנפלה קורבן נפתחת ומשתכללת מציוץ לציוץ. זה יפה נורא לפעמים, ומצליח להיות לא יציב או צפוי עד שנראה שלא יהיה לזה סוף. ותמיד בשלב הזה מגיעים אנשים שעוד לא הספיקו לבקר היום בפיד, ומנסים גם. אבל הם לא ראו את כל הדרכים שבהן המם הזה עוּבָּד וגדל, אז הם כותבים משהו שווריאציה שלו כבר הופיעה לפני שעתיים, ומתחילים לפתוח את התבנית הלשונית הזו בעצמם, עוברים בכל הנתיבים שכבר עברו בהם; והמם מת.

אותו תהליך, מואץ אפילו, מתרחש תמיד ברשתות חברתיות, גם כשהמם הוא סתם נושא חדשותי. זה לא בדיוק דיון, שבו נושאים מתפתחים לאט, תגובה אחר תגובה, אלא יותר וריאציות על נושא. כתבה נזרקת לפיד וכולם מעירים עליה משהו. חלק מההערות האלה הופכות לשיחות, חלק לא, אבל כקורא כל התהליך נראה כמו שיחה ענקית ואוטיסטית, שתוך מעט מאוד זמן כולם בה אומרים פחות או יותר את אותם הדברים. יהיה מי שינסה לומר משהו שנון, ואת מי שיתעצבן, ואת זה שיכתוב תמיד סיסמה מהפגנה8, ואת הבעד והנגד, ומישהו יגיד כיבוש ואני אלחץ על האיקס של הכרום ואלך לקרוא משהו. לבד.

זה לא מגיע לאנשים, צורת המבט הזו, שמוציאה אותם מהקשר והופכת אותם לז'אנר. זה לא הוגן, ואיכשהו הצלחתי גם לקחת בזה חלק וגם לשנוא את זה ישר מהקיבה. אני חושב ש"תעוקת המון" זה שם טוב. עכשיו לפרסם ועראק. באלוהים, אני מפחד שיתפתח דיון.

Show 8 footnotes

  1. וסלחו לי אם אתעלם מעתה מפייסבוק, ומההכפלות המסורבלות שהוא כופה על הפוסט הזה.
  2. כן, קראתי המון פוסטר וואלאס. זדיינו.
  3. עשיתי שתי הפסקות. אחת נמתחה על שבוע וארבע דקות והשניה, שהחלה יומיים, שעה ושבע דקות אחר כך, אולי תסתיים אחרי שאפרסם את הפוסט. אם ארצה.
  4. מסתבר שלא מענג להשתתף בלוויה של עצמך. לא בשלי, לכל הפחות.
  5. אין באמור לעיל כדי להוות מוכנות לכניסה לדיון על פדופיליה, דניאל עוז דיון ככלל.
  6. מעניין כמה מהכעס על אב"ד קשור לניפוץ אשליית הפרטיות שכרוכה בכל הפרקטיקה המחורפנת של שיימינג ברשת.
  7. אני חייב המון מהפסקה הזו לעדיה.
  8. למה אתם עושים את זה, בעצם?

49 thoughts on “תעוקת המון”

  1. מאד מאד יפה איתמר. וצחקתי בהערות.

  2. נהדר זאת מילה מוארת מדי בשביל פוסט כה אפל ואקספרסיוניסטי (עם הרבה מקום לדמיון בשביל מי שעומד בחוץ כמוני).

  3. מאד מאד מאד יפה, אפילו.
    עכשיו אני סקרנית אם הכתיבה של הפוסט ×”×–×”, ועל כל פנים, קריאתו בסיומה, הייתה משוחררת מהמיאוס העצמי שהיא מתארת; אם נראה לכ/ם שיש דרך אחרת משתיקה גמורה להרגיש משהו בערך-אותנטי; ואם אנשים שמכירים את הכותב a long way back ובפרט את תכולת מדפי הספרים שלו, אמורים להשתכנע בכך שהמיזנטרופיה החדשה הזו מצאה אותו, ולא להפך 😉

    ברמה האישית והפחות מעניינת (אתכם :), אני קוראת ותוהה מה הרווחתי ומה הפסדתי בשלוש שנים וחצי שבהן שינויי נסיבות לו"זיים קיצצו ואז חתכו את ימיי ושעותיי מעם הטוויטר. אהבת אדם אולי לא, אבל פרספקטיבה כן מרוויחים, זמן – בהחלט, ואין על ההקלה שבחזרה ההדרגתית לרצף מחשבה שלא נקטע טורדנית לחתיכות כפויות-נמען בנות 140 תווים. מה הפסדתי יידעו הצייצנים לספר טוב יותר, זולת, אולי, הפסד המכאיב-בשעתו של חברים שכבר לא מתנתקים מהרשת, וגם במציאות מתקשרים איתך בפרצי שנינויות ותובנות תובעי הערצה, שאינם רואים אותך אלא, כמו שתיארת, כפרצוף עמום תווים בתוך המון, המון שהציפייה המתוקה לחזור לחיקו היא נחמתם המרכזית בשיחה איתך, שמהווה עבורם הפרעה זמנית ותו לא.
    אם תחזיק מעמד בגמילה, יהיה מגניב של החיים אם תתעד תקופתית ותפרסם את זה כאן. (תגידו לו!)

  4. וואו! איזה פוסט יפה ומרגש.
    אשלח אותו לכל אלו שטוענים שטוויטר אינו שולחן מובטלים אי שם בדרום 🙂

  5. אני לא מיזנטרופ. כלומר, אני גם מיזנטרופ, ודאי, אבל מאוד מנסה שלא להיות.
    ותיארת נורא יפה את סוג הפרעת הקשב שמקבלים מכל החברתיות הזו. לא הרחבתי על ×–×” מאוד בפוסט, אבל יש משהו בסטטיסטיקה הזו של האגו שנורא מזכיר את מאפ"×™ – לקחת את כל הסיטואציות החברתיות העדינות והמורכבות שאנו חווים ולסכם אותן במספר הפיברוטים שקיבלת. ×–×” מקל נורא על החיים, איכשהו, וממכר בדיוק כמו משחק פלאש גרוע. ×”× ×”, תראו, אני מתקדם – שדרגתי לחמישה פיברוטים ושני ריטוויטים!
    (ואין מצב שאני אתעד את זה תקופתית. ראשית, כי כנראה שאחזור לטוויטר ופייסבוק. שנית, כי הפוסט הזה גבה ממני משהו כמו ארבעה ימי כתיבה, לא כולל ההתבשלות שלו).

  6. ועוד משהו. במידה מסוימת זה פרק המשך לפוסט (הבלתי נשכח) שלך על mafia wars. וזה כמו ברומן של המאה התשע עשרה, של בלזק נניח, כשהגיבור
    (אני לא יודעת איך להשלים את המשפט בלי שזה יישמע גדול מדי ומוזר קצת ערל, אז שיישאר כך).

  7. 0. הו, פוסט!

    1. כבר התחלתי להיעלב (אל"ב) שלא לינקקת לפוסט העזיבה שלי את טוויטר ביוני 2011, ואז חיפשתי ומצאתי שבעצם לא כתבתי פוסט כזה. FWIW

    2. מה אִפשר לי לחזור לטוויטר אז? הוצאתי להורג את "לא נעים". כמו מה שכתבת: לא נעים לאנפל, לא נעים לא לעקוב, לא נעים לא לענות, לא נעים לא לפברט את התגובה המתחכמת בכוח… איך אומרים אצלנו בהטוויטר: זדיינו. כמה מקום לשקט הגישה הזאת פותחת.

    3. זאת ועוד: כשיוצאים לרגע החוצה, באמת קשה לראות מה היה נראה כל כך "חשוב" מבפנים. פרלמנט-בית-קפה עם דימוי עצמי של אוונגרד פוליטי (מיטל: היה כבר! וראי הציוץ המכונן שלי מיום 30 באפריל 2013).

    4. עם זאת, ואם כבר מדברים: זוכר מה שכתבתי לך פעם על בכי של חתולים/ילדים זרים, ו-comnpassion fatigue? אז מסתבר שלא. אם פעם ירצו לשבור אותי בחקירה, יצטרכו רק להשמיע לי הקלטות של ילדים שבוכים לאבא.

    5. איחלתי לצייצן Enjoy the silence

    6. אנפלו

  8. האמת, הדבר הבא שעשיתי אחרי זה לפתוח פייס ולחשוב שזה מוזר, כי לא ראיתי קישור לזה בפיד. "איך בעצם גיליתי את זה", תהיתי בבלבול, לפני שהלכתי לישון. אני אשתף באמת.
    (וגם חשבתי שזו הסיבה בסופו של דבר שאין לי טוויטר. אני מעייפת את עצמי גם כך, ושם יש אלפים מהסוג שלי.

  9. יפה, באמת יפה. ו"איני יכול עוד" הוא בהחלט תגובה הולמת, אם כי ההיסטוריה מוכיחה שגם היא לא תמיד מבטיחה את השקט לבן-אדם.

  10. היטבת לסכם את הרתיעה/סלידה האינסטינקטיבית שלי מכל העסק הזה מלכתחילה. תודה.
    אה, ושולחן מובטלים בדרום זה באמת דימוי גאוני. אם כי בכמה מובנים חשובים זה ממש לא.

  11. לא מזמן עבדתי עם כרמל וויסמן ואיילת עוז על רעיון למאמר. בשלב כלשהו פרשתי כי הרגשתי שאין לי יכולת לתרום לנושא מהכיוון שלי, אבל אחד הדברים ששמנו לב אליהם היא המהירות שבה מם פוליטי הופך למשהו הרבה יותר אבסטרקטי. בעצם, כל מם הוא צעצוע אינטלקטואלי ותו לא. משחקים עד שנמאס וזהו. אולי יש לזה איזשהו ערך חיצוני כלשהו, אבל הוא לא גלום במם עצמו, אלא בכלים שאנחנו לכאורה מפתחים במהלך המשחק.

    אני לא יודע לאן כרמל ואיילת המשיכו עם זה אחרי הפרישה שלי.

    אין פואנטה לתגובה הזו.

  12. לגבי הערה 8, אם אתה באמת רוצה לדעת ממי שחטאה בזה כמה פעמים (ומקווה שזו לא היתה שאלה רטורית, כי וואללה, אם אתה לא רוצה שיתפתח דיון אז אל תפרסם פוסט בפלטפורמה שמעודדת דיון), אז הנה:

    אני מאמינה שטוב ומועיל לצייץ מההפגנות ולנסות להעביר מעט מהאווירה שבהן לפיד. אני בטח לא צריכה להסביר למה, נכון? כשאדם רוצה לצעוק ברחוב, וודאי שירצה לצעוק גם בחדר. הרבה פעמים אני מרגישה צורך לדווח מהר ועם כל הרעש והבלאגן בהפגנה, קשה לחשוב על מסר מורכב או מקורי כדי לצרף לתמונה, ולכן אני פשוט מצטטת את המנטרה שחוזרת מסביב, כי במקרה הזה אני מעדיפה לצייץ משהו בינוני מאשר לא לצייץ כלל.

    ובטח שאני שמחה יותר למצוא בפיד ציוץ #j14 שטחי מאשר ציוץ שנון על תכנית הריאליטי שמשודרת באותו זמן, ולו רק בגלל שג'ודי מרגישה ההיפך.

    חוץ מזה, אני מזדהה עם הרבה מהרגשות שאתה מתאר. מאחלת לך הרבה אושר בגלות.

  13. פוסט מצוין, איתמר. אני אוהב את המהורהרות האקדמית מדי שלך. אני מוצא שהיא מאוד מבדרת אם אני מצליח לשמור על ריכוז. אחרת אני סתם לא מבין אף מילה.

    ואגב, האיזון הקדון, בעיני, הוא פשוט להיכנס פעם ב- ולא לשים חצי קצוץ על כל מה שקורה שם. ושיילכו לעזאזל ה-2000 או 3000 עוקבים.

  14. וואלה צוף, אפילו פה הצלחת לדחוף את זה שיש לך 2000-3000 עוקבים.
    אבל מי סופר, אה? 😉

  15. 2. יכול להיות שזו השיטה, אבל, כאמור, זה קצת יותר מורכב. כי הבעיה היא לא רק בתגובות, אלא בסוג המבט ששהיה ארוכה מדי בטוויטר ופייסבוק כופה עליך.
    4. 🙁

  16. הרבה מהממים הם פשוט משחקי שפה, גם אם הם ויזואליים. אבל יש גם ממים שאינם כאלה, במובן המקורי של מם – רעיון דביק. סיפור דניאל עוז הוא דוגמא טובה.

  17. "סוג המבט שזה כופה עליך"
    כשקראתי את הפוסט זה היה הנושא שקראתי בו, וכמובן הסתכלות על הכפיה, ואיפה היא מתבטאת.
    וזה מאוד חשוב לי, כי נדמה לי שרגשות הם מדבקים, והלכי רוח הם מדבקים, ולהיות בסביבה מסוימת מעצב את איך שאתה חושב ואיך שאתה מתנהג
    גם כשאתה מחוץ לסביבה הזאת – איה תיארה איך היא רואה את ×–×”

    ואז שינוי הסביבה מייצר דיאלוג פנימי מיוחד בעיני, דיאלוג שקורה בין סביבות. איתמר כתב על זה בתור דיאלוג שמתעורר אצלו כשהוא בגמילה. אבל אני דווקא לא הייתי רוצה לדבר עליו בדיבור של התמכרות וגמילה, אלא בדיבור של מעבר בין סביבות, או מעבר בין הקשרים חברתיים, או מעבר בין לקיחת חלק בסוגים מסויימים של שיח.
    לי זה נראה שאתה עדיין משמר את צורת הפעולה והחוויה שלהיות ברשת חברתית עושה אותך, אבל הצורה הזו לא משתתפת יותר בהקשר הסביבתי שהחזיק אותה. ולהחזיק דיבור זה קצת כמו "לקיים את המשמעות שלו"

    ברור שמחוץ לרשת החברתית זה נראה לך טיפשי לכתוב לעצמך עמודים של סטטוסים. כי המסר שלהם לא עומד בפני עצמו בלי הפעולה של להגיד אותם ברשת. חלק מהמשמעות שלהם הוא להגיד אותם ולעשות שזו תהיה מחווה. שזו תהיה התנהגות ולא רק דיווח על החתול.
    אולי זה לא כזה ברור, אולי זה רק נראה לי.

    אני תמיד לחוצה מהאופן שבו סביבה מעצבת. אולי כי אני לא מצליחה אף פעם לעצב באופן מודע, לאורך זמן, את האופן שבו סביבה משפיעה עלי. ואולי במידה מסויימת זו לא רק אני ובאמת אי אפשר לבחור איך תתנהג בסביבה מסויימת. נדמה לי שמשם מגיע הרעיון שאנשים מסויימים הופכים אותך לאדם טוב יותר, או הופכים את העולם שלך לטוב יותר. כי הם מייצרים סביבה שבה אתה חווה את עצמך ואת העולם אחרת. (וגם ספרים עושים את זה, וגם מוזיקה וגם סרטים אבל זה פחות נפוץ להגיד שהספר הזה מאפשר לי להיות הבן אדם שאני רוצה להיות, ויותר נפוץ להגיד את זה על בני אדם אחרים)

    לפעמים נראה לי שכל מה שאפשר לעשות זה להסתכל על ההשפעה ולחשוב עליה,
    יש אנשים, אני מכירה אנשים שאומרים שאפשר לשנות את הסביבה ולשנות את החוויה שלך בתוכה. לצערי הנסיונות שהיו לי עד עכשיו מקשים עלי להאמין להם. אולי כשאהיה בן אדם מוצלח יותר אני אוכל להאמין להם. כרגע, אבל, הרבה יותר קל לי להסתכל על סיטואציות חברתיות בתור דבר חי שקורה ושאתה לוקח בו חלק שברובו אינו מחושב ואינו מודע. שמראה איך להיות בן אדם זה יותר כמו להיות חתול או חיה חברתית אחרת, ופחות כמו ביטוי לפסגת החשיבה התבונית, או משהו כזה, שנון ומתוחכם ככל שיהיה.

    כתבת פוסט ממש יפה. כל הכבוד לך.
    אני מרגישה שהפוסט מתעסק באיך שהסביבה של הרשת החברתית השפיעה עליך. אתה מסתכל על זה ומחליט לפרוש מהסביבה הזו. ואז מה קורה להשפעות שלה עליך כשאתה מחוצה לה,
    אותי מעניין להוסיף בקול רם שלפעמים הסביבה מעצבת את המבט וקשה להתמודד עם זה, ואתה בחרת לעזוב. אני מבינה אותך, רק רציתי להגיד מה אני קוראת. ושזה חשוב וקצת עצוב אולי, או פסימי.
    בנוסף, זה מאוד מוזר, וצריך לדבר על זה עוד.
    מלחיץ אותי לכתוב פה, אבל אני מרגישה שיש ציפיה שאני אכתוב ואני מזדהה במידה מספיקה עם הציפיה הזו (המדומיינת) כדי לכתוב. וגם מעניין לי
    אז ביי. ואתה לא חייב לי כלום

  18. איתמר, אני לא יכולה להשלים את המשפט. הוא מתיישן בדרך. אבל אם להעזר בעדיה, אז גם פוסט הmafia wars הסתיים באופן שבו הסביבה מעצבת אותך. אבל שם זה היה בקריצה, בביטחון העצמי של המתבוננים. וכאן ההתבוננות היא כמו חומר בידוד וזה בכל זאת שורף. משהו כזה.
    ועדיה, אני מאד מתגעגעת לסביבה שלך.

  19. את מאוד צודקת לגבי הדרך שבה סביבה משפיעה עליך, ומשפיעה גם כשאתה יוצא ממנה (כמו, נניח, מפגש מלא השראה שמתמוסס לאט לאט במשך יומיים). ואולי לא הייתי צריך להשתמש ב"גמילה" דווקא, אבל זה הרגיש כמו גמילה, אז זו נראתה לי מילה טובה דיה.

    וחוצמזה, עדיה, את מצוינת.

  20. מה זאת אומרת, ברור שזה המשך של הפוסט על Mafia Wars:
    "עכשיו קצת קשה להיזכר למה. יש משהו בכניסה למשחק חדש שמתמסמס עם הזמן, הגילוי נעלם ונותרת רק מקצוענות אצבעות. ואלוהים יודע שכל הזמן הזה עבר בדמדום מתמשך ואומלל. ובכל זאת, החודשים הללו לא הושחתו לגמרי. למדתי."
    זה בדיוק אותו דבר, לא?

    קטע מוזר, הפיברוטים האלה. כשהייתי בטוויטר הם היו סרח עודף שאף אחד לא ממש הבין בשביל מה לעשות איתם משהו. מתי ואיך הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהדינמיקה של הפיד? (שואל באמת, מה היה השינוי בממשק שיצר את זה).

    ובכל זאת, חיי בלצאת קצת נגד אישום ה"שולחן מובטלים". יש משהו מאוד מתסכל בסיבוב הארוך הזה שבסופו, כשנדמה לך שהצלחת לזקק איזו הבנה עמוקה יותר של המדיום ושל התהליכים החברתיים שהוא מייצר אתה מגלה שקשה מאוד להבחין בין הביקורת המושכלת שלך לבין איזו רטינה שמרנית מוכנה מראש על כמה כל זה בזבוז זמן חסר תועלת ובכלל עדיף שייצאו קצת לשחק בכדור בחוץ.

    אה, מרמיט, אני יודע למה התבלבלת, זה פשוט בגלל שאת פוסט הניתוק שלך מטוויטר אני כתבתי ולא אתה.
    http://hahem.co.il/false/archives/1189

  21. שיואו, איזה רטרו.

    שחר: לא זוכר בדיוק כרונולוגית, אבל בראשית היה הפאבסטאר, והגילוי של אוצר הון סימבולי בכוכבי זהב שלא ידעתי מקיומו.
    ואז טוויטר הוסיפו את האקטיביטיטאב שבו הופיעו פברוטים של הנעקבים שלי, ואז הפברוטים שקיבלתי התחילו להופיע בדף ה"אינטראקשטנס", יחד עם המנשונים והריטוויטים.
    והיות שזה לא "מציף" את הטימליין, זה הפך למקבילה של "לייק", להבדיל מריטוויט שהוא שיתוף.
    יש הטוענים, אגב, שהפברוט כלייק לא תפס גלובלית באותה מידה, ושבפיד העברי זה תפס חזק במיוחד. לא יודע.

    עד כה כרונולוגיה טכנית טנטטיבית. לגבי נימת העדיף-לשחק-בחוץ: היא נגזרת של מידת ההתמכרות. יש גם תועלת "אמיתית" בטוויטר, ונוצרים קשרים חזקים ויש רגעי קסם חמקמקים, אבל קל לאבד 4את הטוב כשיוצאים מאיזון. צריך לצאת בחוץ לפעמים כדי לחזור בפרופורציות, עם לייף/טוויט בלאנס משודרג. ככל שמתמכרים יותר, הניתוק צריך אולי להיות דרסטי יותר. כי בירה בערב עם החבר'ה זו לא בעיית שתייה, אבל וודקה על הבוקר כן.

    וואלה, הפוסט ההוא. לא שכחתי אותו. רק שכחתי שהוקדש לי.
    אגב, אומרים שיש בטוויטר ארכיון מלא וחפיש להורדה.

  22. ואני הקטן, והנוסטלגי, קורא פוסט מפותל אך ממוקד, אפל אבל גם מואר, ועם זנב נאה של תגובות מרחיבות את הדיון – Oh the good old days.

    איך ולמה ויתרנו על זה. פריחת הבלוגוספירה, מתי היא היתה? במאה הקודמת לא? אה, בעצם רק לפני שנתיים.

    ונקנח בציטוט של סיינט יאנג שיוצא לי להשחיל מידי פעם:

    He said it's old but it's good, like any other primitive would…

    http://youtu.be/3aYTWv2rhDA

  23. Video Killed the Radio Star. ואני הקטן והנוסטלגי נזכר בשורותיים של סיינט יאנג:

    He said it's old but it's good, like any other primitive would.

    http://youtu.be/3aYTWv2rhDA

    וכן, אני יודע ש
    א) הנוסטלגיה היא פחות או יותר לשנה שעברה
    ב) התגובה הזאת היתה עובדת טוב יותר בטוויטר
    ג) והוידאו היה נפתח בקליק

  24. שולחן המובטלים לא קשור ללצאת לשחק בחוץ, שחר. לפחות מאיך שאני מתכוונת אליו, הוא בדיוק הפוך. הצורך המתמיד לשמור על קשר עם אנשים אחרים הוא משהו שמעולם לא הבנתי, לא בפלסטיק ולא בווירטואל.

  25. אוקיי, אז ככל הנראה לא לחלוטין הבנתי, אבל זה לא משנה את הנקודה היותר עקרונית שלי.
    מה שמפריע לי, גם אצלי וגם אצל איתמר עכשיו, וגם בהרבה מקרים אחרים (וראשקוף שהוזכר כאן הוא אחד הבולטים שבהם) הוא שבסופו של דבר קשה מאוד להבחין בין הביקורת הזו שנמתחת לכאורה מתוך היכרות מעמיקה עם כל הצדדים והניואנסים של הדינמיקה המורכבת שאנחנו מכירים כל כך טוב על בשרנו לבין הביקורות השמרניות שמסתכלות על כל הטירוף הזה מבחוץ ומבטלות אותו.
    זה מטריד בעיקר בגלל שככל הנראה אין באמת הבדל ממשי ועמוק כפי שהיינו רוצים לחשוב. לא באמת פענחנו איזו אמת עמוקה שבשבילה חייבים להשתעבד למכונה הזו, פשוט התעייפנו ממה שהוא בעצם מובן מאליו לכל מתבונן מהצד.

  26. ×–×” נכון אם מסתכלים על המשפט הסופי, אבל הדרך, הו הדרך 🙂
    זה ברור שאלו שמסתכלים מהצד לא חוו התרגשות של 2000 עוקבים ולא שיחה פומבית מפתיעה בפתיחותה בשתיים בלילה. כל מה שהם חוו זה יותר זמן ללא צורך להתעדכן. וזמן גם ככה יש לנו יותר מדי.

  27. יפה. מאד יפה. והמגמה הזו של חזרה לפוסטים בבלוגים מוצאת חן בעיני. (למרות שקשה לי עד למאד לרכז את תשומת הלב הדרושה).

  28. נראה לי שדי קשה כיום למתוח ביקורת על תהליכים שמתרחשים ברשת מבלי להיות מואשם בשמרנות, וזה מוזר כי אני לא חושב שדברים דומים נאמרו על ביקורת כנגד הטלוויזיה (ואולי אני טועה, אין לי מושג). אני לא יודע.

  29. @איה (תגובה שלישית מלמעלה. למה נראה שהשרשור התחרפן)
    איזה קטע שדילגתי על התגובה הזאת ברפרוף הראשון כי היא היתה ארוכה יותר מציוץ

    איתמרס, שמור לי מקום בגמילה.

  30. רק לומר שקראתי ותפסת אותי באיזשהו מקום שאני מתחמק ממנו כבר הרבה זמן.

    [ועל הדרך, ×›×™ נראה לי שזו התגובה הראשונה שלי בבלוג ×”×–×” למרות שקראתי את כל הפוסטים בערך – ×–×” מקום נהדר, אתם יודעים.]

  31. אוקי, אבל מה היה הטוויט הזה שעיצבן אותך? אני חייבת לדעת.

  32. סליחה אם אני חוזר על משהו שאמרו וסליחה על הגיקיות: הפוסט שלך גרם לי להבין את כמה פייסבוק וטוויטר מזכירים את מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית של דאגלס אדאמס. זהו. שלום.

  33. אתה טועה, לא אני רשמתי התגובה הקודמת, אבל מבסוט שכיוונתי לדעת גדולים. ואף-על-פי-כן (נוע תנוע) ו…אנשים חולים, לאורך הדרך…(אשר לא רואים את ההמשך ממטר).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *