תוספת

להלן שיר שכתבתי לפני כמה חודשים. לא רציתי לפרסם אותו כאן, כי כאן זה לדיבורי מטא, אבל נראה לי שהוא מספיק מטא, וגם שהוא משתדך יפה לפוסט האחרון.

אין כוסיות בשירה

אין כוסיות בשירה.
כל צבא המשוררים הנדחק
בערבי קריאה
שדנים במצב ובמצב השירה
כשמצב
השירה
התלוי במצב הכוסיות
נדחק לערבי קריאה
לא יהיו גם
כוסיות בשירה.

אין כוסיות בשירה.
בערבי הקריאה, בערבי השמיעה, בבתי הקפה
נסערים
משוררים עם משוררים
בלי כוסיות. אין כוסיות. לא בשירה.

אין כוסיות בשירה.
יש משוררים.
יש ערבים לחים בעיר לחה
יש קפה, וזיעה במיטה, יש
גרירת רגליים בבוקר, זקפות בלתי מנוצלות,
יש פורנו, ולאות בצהריים
כשמשורר נדרש אל הבמה
ואומר דברים מסודרים,
מסודרים פחות, טורף
שעותיו על הבמה, נוטה
ללון אצל המקרופון – אם יש –
אין כוסיות, כך שהוא מדבר
על אהבה תמה
והוא זוכר איך הכניס אז יד
בין חזיה לשד,
ודיבורו מופרע, אז הוא חוזר
אל הדברים המסודרים, אשר תכנן,
והוא זוכר

שאין שאין
כוסיות בשירה
אם רק היה יודע זאת קודם

אין כוסיות בשירה.
הירכיים הלבנות
שחוככות
בעיר, על אופניים, בשדרות
המשוררים יושבים אז במאות
כמו נחיל זבובים עלי תולע
על ספסלים, והריבות המוכרות
נוהות בלאט אחר גברים זרים ומלצריות
נותנות קפה, מחר
ימים גדולים יבואו
והקנאה תשב בלב חמוץ
בערבכם, נשים זרות ומכריסות
ייטלו סיגריה, ועשנן יאיר
אל מול פניכם, כשתשאו
דברים מסודרים, אולי פחות,
ועיניכם נוהות בלאט אחר
גברים זרים, מלצריות,
וכשתסיימו לקרוא, ויישמע ליחוך כפיים,
טלו את החיוך הדק, שהוטמן לעת הזאת,
ורדו מהבמה
לבד.

אין כוסיות בשירה.
וכבר ערבית, ולא תבוא אישה.
בשעות הבוקר מתאחר הזיכרון,
מהמזרון מתרמזים הזיונים
שלא יבואו,
שאולי היו,
כשרגע עור נמלט אל רגע עור,
והרעב שצמא את השפתיים,
שהלמו באף, ואיך צחקתם,
השיער מוטל, נרפה, בוער,
כבר אין דבר, בשעות הבוקר
יורתח קפה.

אין כוסיות בשירה.
אולי למשוררות.

אין כוסיות בשירה.
רק חלבכם
אשר החמיץ
אשר נקרש
אשר התסיס
בטעם של ברירות מחדל,
נטמן בהתכווצות האשכים,
שנשמטים
כמו יד קבצן
על מדרכות
הכוסיות
הולכות
הולכות

18 thoughts on “תוספת”

  1. אוי, אהבתי!!!

    (למרות שעובדתית כמובן זה לא נכון, והרי רק מפני שיש כוסיות, אנחנו טורחים כלל לשורר.)

  2. אתה טועה, כמובן, תומר. אין כוסיות בערבי שירה. יש משוררות ושמועות על כוסיות שהיו פעם או שיהיו פעם. ומשוררות אינן בשר רק לק וציפורניים.

    ואיתמר, דע שהמטאפורה שלך על אלו שמעשנות ככה, עם כף היד מוטה אלי אוזן, הפכה לשם דבר בביתינו.
    והשיר, יפה מאד. מאד.

  3. א. ברכות על האכנסייה החדשה
    ב. לצערי הרב הבעיות הטכניות מעיקות ופוגעות בחווית הגלישה והקריאה. בינהן; משלוחי דוא"ל בחצי ג'יבריש, פונטים קטנים מדי וחוסר האפשרות שהייתה בישראבלוג לקבל דוא"ל על תגובה לתגובה שלך.

  4. א. תודה תודה.
    ב. אנחנו יודעים ועובדים על ×–×”. את בעיית הפונטים אפשר לפתור נקודתית במחשב שלך (אם אתה בפיירפוקס אז ×–×” CTRL מינוס או פלוס. אם ×–×” אקספלורר, אז ב-view). דוא"ל תגובה על תגובה – לא הצלחתי למצוא את הכלי שמאפשר לעשות זאת, אבל אני בהחלט ממשיכה לחפש.
    יש יתרונות באכסניה החדשה, מלבד הכבוד. עוד לא רואים אותם, אבל בטוח יש 🙂

  5. תומר, אתה מפיל את עצמך: לו הכוסיות היו הסיבה לשורר, מה היו משוררות הכוסיות?

    לגבי הטענה המרכזית בשיר, אין טעם להתווכח עם איתמר. רואים שהוא לא מבין בכוסיות (ואני מפנה אותך לסוף הבית השלישי): כוסיות לא לובשות חזיה

  6. אני אגיב שוב כדי לציין שהשיר הזה הוא אחת ההזדמנויות היותר-מוצדקות לצטט תסריטאי גאון אחד, שאמר:
    you rock, rock

  7. איה, כוסיות אינן משוררות, אלא אם כן הן לסביות כמובן. הכוסיות הסטריטיות שבאות לערבי שירה (ללא ×—×–×™×” – ברור!) באות כדי להרגיש אינטליגנטיות, הרגשה שהיא לרוב חדשה בשבילן, ומרגשת.

  8. מיטל, ראי תגובתי לאיה לעיל.
    ודבר נוסף: החידות המאתגרות שליחת-תגובה הן מופת של סינטזה בין רוח לטכנולוגיה. ישר כוח.

  9. אנו טורחים לשורר בגלל שכוסיות אין, ומתוך תקווה שיהיו. ועם תקווה אי אפשר לקנות במכולת.

  10. אני לא בטוח שהבנתי אבל אני קצת מטושטש. אנסה שוב מחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *