אוי ואבוי אם לא תעשו ילדים

אוי ואבוי אם לא תעשו ילדים

הילדים של מחר הוא סרט טוב. איך יודעים את זה? אפשר לדבר על זה הרבה, אבל אפשר לתמצת את כל הדיבור על הסרט לשלושה דברים:

1. הסרט מתרחש ב-2027, בזמן שהאנושות סובלת 19 שנה ללא לידה אחת לרפואה. כל הנשים עקרות, וזה מכניס את כל העולם לתוהו ובוהו. כולם נלחמים בכולם, לונדון מלאה בפיצוצים, בפיגועים ובבגרפיטי, ופליטים מכל העולם מוכנסים למחנות מחוץ לעיר ולכלובי אדם בתוך העיר. בתוך כל זה עומד המשרד לאיסוף אמנות, או משהו כזה, ואוסף יצירות אמנות מכל העולם.

תיאו, גיבור הסרט, שהוא אקטיביסט מריר שהפך לפקיד מדינה, נכנס למקום הזה כדי לבקש טובה מקרוב משפחה שלו. מולו ניצב פסל דוד. בחדר הסמוך תלויה הגרניקה. ובתוך כל זה מתנהלת שיחה שבה הוא מבקש מקרוב המשפחה שלו טובה שתאפשר לו לקבל כרטיסי מעבר אל מחוץ למדינה.

ככה כולנו, כל האקטיביסטים בפועל ובמחשבה שבינינו, מדמיינים את העתיד.

2. אנחנו הרחק במחצית השנייה של הסרט. תיאו נלחם בכולם וכולם נלחמים בו. הוא כבר שכח שהוא הפסיק להיות אקטיביסט. אין לו ברירה, ×›×™ הגרסה העגומה של הבחורה היפה תלויה בו שיציל אותה. הוא, כמו גבר של העולם החדש, עושה זאת בלי שרירים ובלי כדור אקדח אחד לרפואה. פשוט משום שהוא מכיר את ההיפי המזדקן הנכון שיחביא אותם ויתן להם לעשן גראס מסוג ”שיעול תות“.

בקיצור, אנחנו במחנה הפליטים. הכדורים שורקים מימין ומשמאל. ופתאום, בירייה אחת המצלמה מתמלאת בדם. במשך חמש דקות אנחנו רואים את הסרט מבעד לטיפות הדם הזולגות לאיטן, בחינניות מחושבת, על המסך. מקסים.

אין דבר שאקטיביסטים לשעבר שונאים יותר משמפוצצים להם את הקפה

3. כאמור, תיאו הוא אקטיביסט לשעבר. אלא ששני דברים קורים בסמוך מאד אחד לשני: הראשון הוא שהוא עד לפיצוץ שמתרחש סמוך למקום שבו הוא קונה את הקפה שלו. ×–×” מזכיר לו – הרבה יותר מכלובי האדם ומהאבנים שנזרקות לעבר הרכבת בה הוא נוסע – שהעולם זקוק לו. השני הוא שהאקסית היפה שלו אומרת לו שיפסיק לשחק אותה בורגני. ×–×” עושה את העבודה.

ברגע שתיאו מבין שאין לו ברירה אלא לפעול למען האנושות, הוא מאבד את הנעליים הבורגניות שלו. הוא נשאר בגרביים מעט זמן, ואז מגיע להיפי, וכראוי מקבל כפכפים. הוא מסתובב בכפכפים, למען השם, באנגליה האפורה מתמיד. בשיאו של המתח בסרט, כשעוד לא ברור מה יעלה בגורלו, יוצר המטאפורה הזו מגדיל לעשות וגורם לו לפציעה ברגל. עכשיו הוא גם בכפכפים וגם קצת צולע. אבל תיכף הכל יסתדר. זה ברור, כי תיאו זוכה לנעלי ספורט, ההנעלה של האקטיביסטים השבעים.

אבל מה?
”הילדים של מחר“ ×”×™×” יכול להיות סרט מעולה, לו לא ×”×™×” יוצא מנקודת המבט ×”×›×™ בעייתית שאפשר: אם לא יהיו ילדים, כל העולם ייחרב. צחוק הילדים, אומר הסרט שמבוסס על רומן מאת פ.ד. ×’‘יימס, הוא ×–×” שמציל את העולם. לא באמת, אני לא צוחקת. זו לא איזו פרשנות מופרכת שאני המצאתי. בלי צחוק ילדים, אנחנו מקבלים טרוריסטים, פליטים וכפכפים.

וכמו שדודה שלי זהבה הייתה אומרת: “את לא רוצה ילדים??? את עוד תתבגרי!”

7 thoughts on “אוי ואבוי אם לא תעשו ילדים”

  1. לטעמי, פיספסת כאן משהו לגבי הסרט. ואת זה אני כותבת בתור אחת שלא חפצה ילדים (וחיה במדינת הפרו ורבו).
    אפשר לפרש את עניין הכאוס בסרט כהטפה שמרנית לעשיית ילדים.

    אבל, אפשר גם לחשוב עליו אחרת: אנשים מתנהגים אחרת כשקץ העולם קרב. כמו, נניח, לו היה מתקרב אלינו אסטרואיד עצום שבוודאות של מאה אחוזים עתיד לפגוע בכדור הארץ ולהשמיד את החיים עליו.

    המסגרות החברתיות המקובלות עלולות להתפרק במקרה כזה, בחברות מסוימות. כשענישה נהיית בלתי מאיימת היות שממילא כולם עתידים למות, אנרכיה היא בהחלט תוצאה אפשרית ואף צפויה.

    נראה לי שעולם שיודע שהוא מזדקן ומת, שלא ×™×”×™×” לו המשך, שאין מה להוריש לדור הבא ו(מבחינת חלק מבני האדם) אין משמעות לקיום – גם בעולם ×›×–×” תתחיל אנרכיה, לאט יותר, כנראה, אבל התחושה ×›×™ סוף העולם קרב, אכול ושתה ×›×™ מחר נמות, בהחלט תהיה נוכחת. גם אם לא לגמרי במודע..

  2. זה נכון, מה שאת אומרת.
    אבל הבחירה בסוף העולם הספציפי הזה, ולא מאסטרואיד או ממחלה סופנית, מונעת בדיוק מהפרו ורבו.

  3. אבל סרטים שמציעים סופעולם אסטרואידלי או ויראלי כבר היו למכביר. אופציית העקרות יכולה בהחלט להיות בחירה עתידנותית (?) ולא שדולתית.

    נ.ב. המטאפורה בסוף, חה!

  4. זה עסק די מדהים, גבולות הסבלנות שלנו. רובנו (טוב, לא "רובנו". אולי "רבים"?) מוכנים לקבל יצירות אמנות עם ראיית עולם חולה ומעוותת מאוד, אבל לא נסכים לקבל יצירות שמרניות או דתיות. במקרים כאלה, אם לשאול ביטוי של אסא, נעדיף לתפוס קצת זפת ונוצות ולגלגל את היוצרים מהעיר.

    מוזר יותר שאיכשהו זה נראה לי כמו הבחירה הנכונה.

    נ.ב.
    כן, אני יודע שדיברנו על ×–×” בתחתית. ×–×” בשביל "הדיון" 🙂

  5. כלומר, "זה היה יכול להיות סרט טוב, אם רק לא היתה בו איזה תפיסת עולם שלא משותפת לי". סרט טוב זה סרט טוב. לא מכריחים אף אחד להתחתן עם הבמאי או משהו:)

  6. אם התפיסה המוסרית של הסרט היא לא חלק מההחלטה לגבי טיבו, אז אילו קריטריונים כן נכללים בהחלטה הזו?

  7. אני מסכימה לחלוטין עם הכתבה. אחרי שראיתי את הסרט הזה קיבלתי את התחושה הלא נעימה שמקבלים אחרי שרואים סרט עם מסקנות/מסרים/תכנים שמועברים בצורה פופוליסטית וההרגשה שכותב התסריט לא השקיע הרבה מחשבה אמיתית בתוכן.
    בנוסף, ישנה התפיסה הרווחת שאנושות טובה לעולם, (שנובעת לדעתי מהתפיסה הדתית שהאדם הוא מרכז הבריאה), אבל עדיין קיימת ופועלת (משום מה) גם במערכים המוסריים של אנשים חילונים.
    דוגמא, אגב, לספר נפלא שחושב בצורה אחרת הוא "Brave new wold" של אלדוס האקסלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *