אינטימיות וברוטליות: שני סרטים של לוקאס מודיסון

הבמאי לוקאס מודיסון התחיל את דרכו הקולנועית כחלק מחבורת הדוגמה של לארס פון טרייר, שני סרטיו הראשונים: "פאקין אמאל" ו"כולם ביחד" צולמו בהתאם למניפסט והיו סרטים חביבים ובלתי מזיקים. בשנים האחרונות מודיסון פיתח סגנון קולנועי מקורי וחדשני משל עצמו, שונה מאוד מסרטי הדוגמה. בעצם, בדומה ללארס פון טרייר, שאף מודיסון לקחת את עקרונות הדוגמה לשלב האבולוציוני הבא שלהם. בעוד שפון טרייר החליט להפשיט את הסרט מתפאורה ולהשאיר רק סיפור עירום, מודיסון החליט להיפטר מהסיפור כדי לפנות מקום לזרם תודעה טהור. 
 

את סרטו הקודם של מודיסון, "חור בלבי", ראיתי בפסטיבל ירושלים לגמרי במקרה, הוא לא יצא לי מהראש במשך חודשים.  חצי אולם התרוקן במהלך ההקרנה והחצי השני ישב בלסת שמוטה ועיניים קרועות. השילוב בין עירום גרפי ותוכן רגשי דחוס ואינטנסיבי דורשים מידה מסוימת של הסתגלות. גם הסגנון הקולנועי ×”×™×” בוטה ובלתי מתפשר: פרצי מוסיקה שמתחילים באמצע סצינה ומסתיימים במפתיע, שינויי אווירה קיצוניים, עריכה לא לינארית, צילום כמו-חובבני ואולטרא-אינטימי. העלילה היא בערך משהו ×›×–×”: שני גברים ואישה מתכנסים בדירתו של אחד הגברים כדי לצלם סרט פורנו, בנוסף ישנו גם  בנו של אחד הגברים, נער ביישן שחושש לצאת מחדרו. הסרט דל תקציב, דל בלוקיישנים ויש בו שלושה וחצי שחקנים ובכל זאת הוא מכיל עולם ומלואו. איך הוא עושה את ×–×”? מודיסון באומץ לב נדיר נכנס לקרביים של השחקנים וכופה עליהם את הסיטואציות עד לדרגה שלעיתים עלולה להבהיל את הצופה. הוא ×—×™ את הסרט בלי גבולות. באחת הסצינות שני הגברים, תוך כדי משחק משעשע, משנים לפתע את אופיים, כופים את עצמם על האישה ומנסים לאנוס אותה באלימות, היא צורחת ומתנגדת ורק כאשר היא מתחילה לבכות הם יורדים מעליה ואומרים שהם רק התלוצצו. הסצינה נראית מאולתרת לחלוטין ומחרידה.

 

ככל שהסרט מתקדם אנו מבינים כי מהות הקשר בין הדמויות היא האינטימיות המשפחתית שנוצרה ביניהם, עולם החוץ נראה להם זר ומנוכר, הם מפחדים לעזוב את הדירה שהיא בעצם אי של אנושיות בתוך ים של אנשים חסרי פנים. אגב, בסצינת החוץ היחידה בסרט כל האנשים ברחוב מקבלים טשטוש-כמו-בחדשות על פניהם. אין להם בשביל מה לעזוב, בתוך הדירה הם בני אדם חופשיים אך בחוץ הם חלאות חסרות מקום.

כמובן שהסרט לא מתאים לכל הנפשות הרגישות, אנשי הפוליטיקלי קורקט או סתם אנשים שלא פתוחים לאוונגרד. הפתיחות האדירה של מודיסון דורשת לא פחות מהצופה. תהיתי מה יהיה הצעד הבא של מודיסון, האם זו הייתה יציאה חד פעמית שלאחריה הוא יחזור לעשות סרטים "נורמליים", או שיש כאן התחלה של משהו חדש? התשובה לשאלה הזאת היא קונטיינר.

 
קונטיינר, סרטו החדש יחסית (יצא ב-2006), הוגדר על ידי מודיסון כ"סרט אילם עם קריינות" ומבחינת אופן היצירה שלו זו בהחלט הגדרה קולעת. קונטיינר הרבה יותר רגוע מ"חור בלבי", אין בו תקריבים על פי הטבעת או צילומים מחדרי ניתוחים, אך השפה שלו עברה עוד שלב של רדוקציה, מה שהופך אותו אפילו קיצוני ואינטימי יותר מקודמו. הסרט מצולם בשחור-לבן גרעיני ומלווה לכל אורכו בקריינות. לא תמיד יש קשר בין הקריינות לבין האימג`ים שאנו רואים על המסך. את מרווח המידע שנוצר בין התמונה לקול מבקש מאתנו מודיסון למלא בעצמנו. וזו לא עבודה כל-כך פשוטה. על המסך אנו רואים גבר שמן, לבוש בבגדי אישה, מסתובב בדירה מוזנחת ומבצע אי אלו אקטים משונים, כמו להתחבא מתחת לשולחן או למדוד להנאתו מסכת גז. הקריינות, קול נשי סקסי לחשני, מספרת לנו בגוף ראשון שהיא אישה הכלואה בגוף של גבר. כעבור כמה דקות מופיעה בסרט אישה יפנית רזה המתלווה אל הגבר השמן, הקריינית לעומת זאת מספרת לנו בינתיים על חייה כנערת בלונד הוליוודית המתחככת בסלברטיז ומודאגת בעיקר מהדיאטה שלה, אוסף מזכרות ממלחמת העולם השניה, ומה יגידו עליה צלמי הפאפרצ`י. למעשה הקריינות נחשפת לאיטה כמין יומן נוער הנכתב על ידי גבר שוודי שחושב שהוא בחורה צעירה שמפנטזת שהיא בעצם אצולת זוהר אמריקנית.
 

ההנגדה הבולטת בין מה שרואים למה ששומעים מאלצת את הצופה להפסיק לחפש את ההקשר ופשוט לטבוע לתוך זרם התודעה הסכיזופרני שמציע לנו מודיסון. הבחורה היפנית, הגבר השמן, העריכה השבורה, הצילום המגורען והקול הסקסי של הקריינית אינם מתלכדים לכדי נרטיב, אלא פועלים כל הזמן כנגד יצירתו של נרטיב. אין טעם לעקוב אחרי התרחשויות, ×›×™ אין ולא יהיו כאלה, ישנם רק שלל דימויים שחוברים יחד כדי לייצר תודעה חסרת-מין של יצור אנושי שסוע ושטוף מוח על-ידי תקשורת המונים ואידיאלים בלתי נגישים. מעבר לעיסוק הברור מאליו בזהות וחוסר היכולת להגדירה  הסרט מדבר בעיקר על בדידותו של האינדיבידואל. אם ב"חור בלבי" הם היו מין קומונה של אנשים שנהנים יחד מחסד נדיר של קרבה, הרי שכל הנפשות הפועלות בקונטיינר הן פרודות בתוך הוויה אחת, הן אינן מצליחות לתקשר זו עם זו, וההוויה הכללית (זו שמכילה אותן כמו קונטיינר) אינה מתקשרת עם העולם החיצון. זוהי בדידות קיצונית שכל מה שהיא יכולה לעשות ×–×” להכיל את עצמה, אין כאן שום תקווה לתרופה מהעולם החיצון. הוא אפילו לא קיים.

אם ×–×” נשמע מדכא אז ×–×” מפני שזה קצת מדכא, אבל לא יוצאים מהסרט ×”×–×” שבורים, חווית הצפייה כל-כך אינטימית ושואבת שבסופה אתה פשוט ממשיך להרהר.  אז אם מעניין אתכם עוד משהו חוץ מגיבורי קומיקס תנסו את הסרטים האלו, הם הרבה יותר קצרים מספיידרמן.

6 thoughts on “אינטימיות וברוטליות: שני סרטים של לוקאס מודיסון”

  1. בנזונה של פוסט.
    והוא בהחלט נשמע מעניין, המודיסון הזה.
    חור בלבי כבר ברשימת הצפייה העתידית שלי.
    וכעת, נראה לי שגם קונטיינר.

    לפני כמה ימים, עם אורי בבית קפה, התחוור לי פתאום שוב כמה כישורי האוריינות שלי מוגבלים. כמה היעדר ידע על קונבציות פוגע ביכולת הקריאה שלך את הקולנוע או את האמנות או איזה תחום תרבותי שלא יהיה, שהוא כביכול משיק לתחום שבו אתה מבין, ובכל זאת יש בו קונבציות אחרות ומשחקים אחרים עם הקונבציות. אז מעניין אם אוכל לראות את הקונטיינר הזה או שאאלץ להקיא עליו.

  2. קודם כל תודה.
    א. לגבי האוריינות, יש לי הרגשה שהנושא הזה קצת אובר-רייטד. כלומר, יצירות אומנות טובות בד"כ פונות להדיוטות. היותר טובות מכילות רובד נוסף גם לאלה שמבינים משהו. בקולנוע כל עוד את לא עוזבת את האולם בצרחות כשרכבת מתקרבת למסך אז את במצב די טוב. אבל עם האוכל בא התאבון, זה מזכיר לי את הטיפוסים האלה שלא רוצים ללמוד כי הם מפחדים שזה יקלקל להם את החוויה. אח, איזה פראיירים. הבעיה היא שאת התמימות אפשר לאבד רק פעם אחת.
    ב. קלטתי שיש פה איזו רגישות לגבי גיבורי קומיקס, ואני לרגע לא מזלזל, אך בשנים האחרונות הם לא הצליחו לענות על צרכי. סופרמן, בטמן, רובוטריקים, ספיידרמן, היו כל-כך מיובשים וחסרי מעוף. הם יאלצו לעבוד קשה כדי להרוויח מחדש את הריספקט שלי.

  3. לגבי האוריינות. אני חושבת שלפעמים העניין הוא שמישהו כבר עושה את זה בשבילך (כאן: אתה, ועושה יפה מאוד, אם יורשה לי). הפוסט הזה עושה חשק לראות, אבל ברור שהעיניים הן כבר לא אותן עיניים. אין לי מושג איך הייתי רואה את קונטיינר "בעצמי", וגם לא אילו תובנות הייתי מחלצת לגביו.
    מה שאני אומרת זה שלפעמים מתאהבים בפרשנות. ואז או שהיא מאירה מחדש/אחרת משהו שאתה רואה או פוגש, או שיש לה כבר מעמד משל עצמה, נפרד מהטקסט, או שהיא מחליפה את הטקסט.
    במקרה הספציפי, אני מרגישה כמו עם מתכונים מהממים. אני נורא אוהבת לקרוא אותם. ממש, קוראת בהתרגשות והכל. אין לי עניין לבשל.

  4. לפעמים אני משווע לאיזו פרשנות שתסביר למוח שלי מדוע הלב כל-כך התחבר. זה קרה לי פעם עם "חתול בגשם" של המינגווי, חשבתי שהסיפור נפלא אבל לא הבנתי למה. אוריינות זה בור בלי תחתית, הדבר היחיד שעוצר אותה הוא מידת הסקרנות, לפעמים אתה אומר לעצמך (כך אני מרגיש כלפי רוב האומנות הפלסטית שעושים היום)"הספיק לי, אני חי בשלום עם הבורות" .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *