When reading, writing, designing, or programming, the totally blind individual is inevitably restricted to a one dimensional world, be it speech or braille. This linear stream may take the form of a single-line display on a braille output device, or the words spoken by a speech synthesizer. There are brief moments when the blind user can enjoy the benefits of a 2 dimensional presentation. If he has a braille printer he might print out a chart or spread sheet and explore it with both hands. Indeed, when I studied mathematics at U.C. Berkeley I often had to write the equation, or set of related equations down in braille, and review it as a whole, before I understood it. However, one rarely has the time to construct such a 2 dimensional tactile representation, similar to the screen or the printed page. As a general rule we must admit that the blind user is stuck in one dimension.

הבעיה היא, אם כן, לינאריות. אם אתה עיוור, אתה מחויב לרצף הטקסט. יהא זה כתב ברייל או תוכנת הקראה, אתה כבול לקוד הראשון של השפה: תנועה ברצף הזמן.

דאיק בחר לעבור ללינוקס, למערכת הפעלה שמבוססת על שורות פקודה. אתה מכניס פקודה, והמחשב מגיב. בווינדוז, לעומת זאת, המסך מלא אייקונים, תפריטים נפתחים ונסגרים, והמסך מחולק לאזורים, אזורים שעוורים לא מסוגלים לראות, כצפוי.

הבעיה העיקרית לעיוור היא כמות ה-output המטורפת שהוא מקבל מכל אתר ומכל תפריט. הסיפור האמיתי והמזעזע של, למשל, מכיל כותרת ראשית, פוּטֵר, בר ניווט ואזור לרשומות. זה הרבה מאוד מידע, שלא כולו נחוץ לרוב המשתמשים.

הופה

כרגיל בדברים הללו, בעיה של אנשים מסוימים חושפת פתרונות של אנשים אחרים. לא מזמן התפרסמה בנענע כתבה על חוויית הגלישה של עיוורים ברשת. מהפרספקטיבה של חוויית המשתמש זו שאלה מרתקת, הן מכיוון שהיא משרטטת חוויית גלישה שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים, והן בגלל שהיא חושפת את ההנחות המובנות מאליהן של חוויית הגלישה שלנו.

אז איך עיוורים גולשים? כך:

"התוכנה עוברת על המסך ומעניקה לו קודם כל מידע כללי על הדף: כמה לינקים, כותרות או פריימים יש בו. מכיוון שהוא מקבל את המידע הטקסטואלי בצורה קולית ולא ויזואלית – הוא לא יכול לסרוק את כל הדף במבט אחד כפי שעושה המשתמש הרואה. הוא נדרש לקפוץ במהירות בין חלקים שונים בדף על מנת ליצור לעצמו מודל מנטלי של האופן שבו מאורגן הדף, ולדלג בין השדות השונים בלי שתהיה לו את תפיסת המרחב שאנחנו מקבלים כמובנת מאליו כשאנחנו גולשים באינטרנט"

בסך הכל מדובר בפתרון אלגנטי: התוכנה מחלקת את הדף לאזורים, ומתארת לעיוור, בקול, את האזורים הללו. במלים אחרות, התוכנה מחלקת את הדף לשדות משמעות שונים, על מנת להעניק לגולש את ההקשר שבו עליו לתפוס כל שדה כזה.

ואני אומר: הופה!

קבלו את זה: שדות משמעות שונים. אנחנו מכירים את זה מספרים עם הערות שוליים, מדפי גמרא ומקונבנציות ניקוד (סוגריים, למשל [התחכם האיתמר]), אבל מעטים המקומות שבהם אנו זוכים למידה כזו של טקסט תלוי הקשר עיצובי. אנחנו מחלקים דפי אינטרנט לאזורים, ומעבדים את הטקסט ביחס לאזור שבו הוא ממוקם. וגם ההפך, כמובן: אנחנו מביטים בטקסט באזור מסוים, ומבינים ממנו מה תכלית אותו אזור.

אנחנו עושים זאת בקלות ובאוטומטיות, ונדמה לי שאי אפשר לייחס זאת רק למאמצים הניכרים שמושקעים בעניין מצד אנשי חוויית המשתמש, כי גם לפני שהתחום הנ"ל זכה לפופולריות המוצדקת שלו, אתרים היו מעוצבים לפי כמה סכמות קוניציה בסיסיות: גדול זה חשוב, למעלה זה כותרת, בצד זה בצד. אוי, הידד.

ומלבד זאת יש לעצור את רצח העם בדארפור