מרחבים לימינליים בתחת שלי

"מרחבים לימינליים" הוא סמינר אמנות ישראלי-פלסטיני, שנודד בין לוד, רמלה, אבו גוש, מודיעין, טייבה ויפו, או, כפי שמגדירים זאת מנסחי הקומוניקט, "אתרים שונים בארץ, שהפכו בידי הריבונות הישראלית למעבדה של אורבניזם המבוסס על אמצעים קיצוניים של הפרדה אתנית". מאחר שאין בכוונתי ללכת לסמינר הנ"ל, אולי עדיף היה לו הייתי שותק עתה. ואולי הייתי שותק לולא הקומוניקט, שבזכותו התוודעתי לקרקס הנודד הלז, טרח לציין כי מטרת הסמינר "היתה לאתגר את יכולתה של האמנות לשמש מוליך לשינוי פוליטי וחברתי".

אתם מבינים, הסמינר הזה הוא פעולה פוליטית. הוא מעשה בעולם. הסמינר הזה, בדרכו הקטנה, נועד להביא לסיום הכיבוש.

איני מכיר את האנשים שמשתתפים בסמינר או את עבודות האמנות שמוצגות בו. אבל יש קומוניקט, ובקומוניקט מידע, ובין המידע מופיע המספר 3. זוהי הפעם השלישית שבה הסמינר משוטט בין "מעבדות של אורבניזם", ועדיין הכיבוש שותק.

והאמת, נעשה קשה אפילו להעמיד פני מופתע. הפעולה הפוליטית הזו, אפעס, כרבות מהפעולות הפוליטיות של השמאל הישראלי, משאירה חותם בעיקר על הפועלים. אלו, שעשו עתה משהו כנגד הכיבוש, יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. ברבות הימים, כשישאלו אותם "הלא ידעתם", יאמרו "ידענו ועשינו ופעלנו. ראה 'מרחבים לימינליים 3'".

[]

אמנות יכולה להיות פעולה פוליטית. אמנות יכולה לחלחל לליבם ולמוחותיהם של בני האדם (אלו הקרויים בפי כל "שיח"), ולעצב שם פעולות אחרות. אמנות יכולה להטיל זרקור, להטיל אימה, להטיל רפש. בזמנים כאלה, בזמני כיבוש, מן הראוי שתעשה כך, לפחות לפעמים. אבל זה, הסמינר הנ"ל, אינו פעולה פוליטית, קשה לקרוא לו אפילו פעולה.

ראו את השם. "מרחבים לימינליים". קריאה להמונים, ללא ספק. כמעט מוצלח כמו לקרוא לערים "מעבדה של אורבניזם". אמנות יכולה להיות פעולה פוליטית, אך עליה לרצות בכך. לא די לה לעסוק בפוליטי, עליה לדבר עליו בשפתו של העם, זה שלא דובר לימינלית.

מארגני הסמינר הזה עשו בחירה. הם בחרו בין דיבור אפקטיבי על העולם לבין דיבור גבוה, אמנותי, אקדמי, מדויק, מסתלסל. הם בחרו בין לדבר בפשטות ולהמונים, לבין לדבר לעצמם ולדבר לימינלית. הם בחרו בלימינלית. הם בחרו בהסתגרות.

[]

האם זה נורא? לא. יתכן שכל אחד מהאמנים שמשתתפים בסמינר הזה יוצא לאחר מכן, ומטביע יגונו בהפגנות לרוב, יוצא והולך להתפקד למפלגה, יוצא ומנסה לשכנע עוברים ברחוב. יתכן. אולם נראה לי, ממספרם של סמינרים מסוג זה, שלא זה המצב. ואלו, ההולכים בסך, חוזרים לביתם עם מצפונם הרחוץ.

כשלעצמו אולי זה לא היה מכעיס כל כך, אבל העמדה הזו נעשתה לסוג של ציווי אסתטי. כתוב פוליטי, אומרים לנו, כי רק על הפוליטי ראוי לדבר בזמנים שכאלה. ואז הם הולכים, המצווים, וכותבים פוליטי, ומדברים לעצמם בלבד, ועיניהם נוצצות.

ואולי זה מכעיס גם כי כל פעולה פוליטית שכזו, פעולה חסרת פעולה, היא עוד נדבך לאשליית המדינה הנורמלית שלנו. כולנו כאן בסדר גמור. יש כיבוש ויש גזל ויש רצח, אבל יש גם אמנות פוליטית, שלא שותקת בזמנים קשים אלו. ובזמנים קשים אלו, גם זו נחמה.

נ.ב.
ואני האחרון שיכול לדבר. ידוע.

נ.ב.נ.

הרשומה הזו נכתבה במקור לבידור נענע 10.

11 thoughts on “מרחבים לימינליים בתחת שלי”

  1. נראה לי שיש פה יותר מדי התנצלויות, למרות הכותרת הפרובוקטיבית.

    אבל בגדול, אתה צודק!

  2. אני אגיד אירוניה, אני אגיד פוסט, אני אשאיר לכם לנחש מי לא הלך למשמרות השביתה של הקופי טו גו (עדיין?), ואלך לשם בעצמי.

  3. אה, ראיתי רק בסוף את הנ.ב.
    הייתי אוכלת את הכובע, אלמלא הוא היה כל כך יפה. בכל מקרה,
    וכל זה.

  4. אני לא לגמרי מבין את הנקודה שלך. אם לתערוכה היו קוראים "הפרדה אורבנית" או משהו דומה, האם אז היה מדובר במשהו בעל ערך? האם מה שהעיר לוד צריכה זו תערוכת אמנות נודדת? במלים אחרות, האם אתה לסמינר בגלל הבחירה שלהם לדבר לעצםמ ולא לעולם? כי אני לא משוכנע שלדבר ללוד באמצעות סמינא אמנות, גם אם לא מתנשא, זה דבר בעל ערך מסויים. זה לא כמו לתת משמרות מחאה מול הקופי-טו-גו.

  5. ואני לא כל כך מבין את שלך. ברצינות. כלומר, לוד לא צריכה תערוכת אמנות נודדת. סביר להניח שבד"כ אמנות תהיה בעלת אימפקט פוליטי פחות ביחס לפעולות אחרות. עם זאת, אין פירוש הדבר שצריך להימנע מאמנות ככלל, גם לא מאמנות פוליטית. הפוליטי אינו יכול להיות קנה המידה היחיד לכל דבר. מה שמעצבן אותי במקרה הזה הוא הניסיון להיות פוליטי מבלי להיות פוליטי, כאילו לאחוז במקל משתי החתונות שלו.

  6. כמה מחשבות:
    1.נראה לי שהסמינר הלז הוא סוג של הסתר פנים מתוך גילוי פנים, כלומר שהאומנים מנסים בכוחותיהם האחרונים לעלות על בריקדות לועזיות-אקדמיות-כנגד המציאות.
    2.התרומה של כל סמינר כזה הוא כמובן למיסטיפקציה העצומה של עובדת החזקת ישראל בשטחים, מיסטיפיקציה כזו פונה בעיקר לפלסטינים ולא לישראלים, שהרי זו עוד אבן דרך בחיפושם הבלתי נגמר אחרי "הצדק"(אגב חיפושו הלא ברור של חלק מהשמאל אחרי אותו הצדק האבוד)
    3. אולי מישהו יכתוב פעם ספר על הסניטציה של השפה האקדמית בישראל, בחיי שלפני כמה חודשים פתחתי את "תאוריה וביקורת" ולא הצלחתי להבין מה אני לעזאזל קורא(אולי זה בגלל מות המחבר או משהו?)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *