די לתת המודע המשוגע

נדז'ה
יום אחד, כשהילך לו להנאתו בפריז, בין פגישת אמן אחד מן הסלון התרבותי שלו לפגישת אמן אחר מאותו סלון ממש, פגש אנדרה ברטון את נדז'ה, כך, פחות יותר, מגלגל ברטון, שנחשב לאבי הסוריאליסטים, את השתלשלות העניינים בספר ששמו כשם הגיבורה. ומיהי אותה נדז'ה? ספק אישה ספק פנטזיה. כדי להכיר את נדז'ה, נדמה שיספיקו לקוראים של המאה ה-21 שני ציטוטים ופרט "ביוגרפי":

1. מספרת נדז'×” לברטון על אחד ×”"ידידים" המבוגרים שלה: "מלבד זאת, הוא קרא לי לנה, לזכר בתו שנפטרה. ×–×” מאד חביב, מאד נוגע ללב, נכון? עם זאת, קרה שלא יכולתי לשאת להיקרא כך, כבחלום: לנה, לנה… אז נהגתי להעביר את ידי לפני עיניו כמה פעמים, מאד סמוך לעיניו, כך, ולומר: 'לא, לא לנה, נדז'×”'" (עמ' 73).

2.מטיילים נזד'×” וברטון בפרברים המפוקפקים של פריז ונתקלים במזרקה. אומרת נדז'×”: "'אלה הן מחשבותיך ומחשבותי. הבט מניין כולן יוצאות, עד היכן הן מתרוממות, ועד כמה ×–×” יפה עוד יותר כשהן צונחות בחזרה.×–×” שוב הקילוח השבור ×”×–×”, הנפילה הזו… וכן הלאה ללא הרף' אני מצטעק: 'אבל נדז'×”, כמה מוזר! מאיפה בדיוק את לוקחת את הדימוי ×”×–×” שמבוטא כמעט באותה צורה ביצירה שלא יכולת להכיר ושזה עתה סיימתי לקרוא?'" (עמ' 87)

3.נדז'ה היא תמהונית, לגביו של ברטון, שחי, למרות נטיותיו המהפכניות, חיי בורגנות לתפארת. בסיום הרומן, נזד'ה נכנסת לבית משוגעים. ברטון, מצטער ללא ספק, נוטש את הרפתקאותיהם המשותפות, וחוזר לאשתו נקי מצפון, וטוב לב ומוזה.

עוד אחד עם תת-מודע.
 

סוריאליסטים
הסוריאליסטים ניסו לעשות מהפכה בעזרת האמנות (וראו, מרחבים לימניליים בתחת שלי). הם ניסו לאחד בין מציאות לחלום, להעלות על נס את האהבה והתשוקה, ולשבור באמצעות זאת את כבלי הבורגנות. המלומדים סוברים ×›×™  דמויות הנשים שיצרו הסוריאליסטים אפשרו להן לעשות זאת, משום שהן היו השילוב המושלם בין פנטזיה לבין קיום ממשי. כמו שהעיר ברטון באחת ההזדמנויות: "כל אישה היא סכום התשוקות והחלומות, סכום שמעולם לא התממש בעבר ולעולם לא יתממש שוב".

המניפסט הזה מגולם היטב בנדז'ה. זו האישה שאפשר לכנות אותה באיזה שם שירצה האדון, כי הפנטזיה היא לה משחק, ורק לרגעים נאלצת היא להוריד את שניהם מכס המלכות החלומי ולהזכיר כי אישה בשר ודם היא. זו האישה אשר מילותיה מגלמות את הלך המחשבה של הגבר, אפילו מבלי שתתכוון לכך. זו האישה אשר היא היחידה המשלמת את מחיר ההרפתקאות, בעוד הסוריאליסט, האנרכיסט המהמם, חוזר לביתו ולאשתו.

אידי
שלושים וכמה שנים אחרי ואוקיינוס גדול מערבה, ואנדי וורהול פוגש את אידי סדג'וויק, גיבורת הסרט "פקטורי גירל". פוגש ונכבש. אישיותה החופשייה, הכסף שלה וההדים שהגוף שלה יוצרים סביבו מעוררים את אנדי וורהול להפוך את אידי לתכשיט הזרוע שלו. כמו נדז'ה, אידי היא קנבס טוב לצייר עליו אמנות.

כמו ברטון, וורהול משחק עם אידי להנאתו. הוא הופך אותה לגיבורת-על. היא מופיעה בסרטים שלו, היא הופכת למוקד הסלון שלו. היא במרכז העולם. עד שמגיעה הבאה בתור. אידי, בסצינה קורעת לב בסרט, מנוצלת למשחק אחרון ומציאותי במיוחד, שבו היא נאלצת לגלם את הסודות האפלים שלה, ואז נזרקת לכלבים. והפעם, אפילו בלי בית משוגעים ליפול אליו.

 

התת-מודע
אידי ונדז'ה הן כמובן שתי דוגמאות. כמותן יש כמה וכמה בתולדות הספרות, האמנות והקולנוע. כל אותן נשים משוגעות. מיוסרות. כלואות בין ההערצה על רוחן החופשית לבין תלותן בגברים אשר מרוממים ומשפילים אותן כאוות נפשם. כל אותן נשים הן לנצח התת-מודע, התחום האפור בין מציאות לדמיון. כי נדמה שלא שלושים השנים ולא האוקיינוס עשו משהו לתת-מודע התרבותי: קח לך אישה ובנה לך פנטזיה.

אבל עברו עוד ארבעים שנה. המהפכה הפמיניסטית וגיבורותיה כבר שרפו את החזיות התחרה שקנו להן אבותיהן במיטב כספם. ובכל זאת, נדמה שלאיש לא איכפת. בכל פעם שמישהו נדרש לרעיון של תיאור התת-מודע כדרך לשחרור, נדרש לדמות שהיא בין פנטזיה למציאות, נאלץ התת-מודע ללכת אל אותה דמות עייפה ומסוממת או מאוהבת של אישה שחצתה את הגבולות. רוצים דוגמאות? בבקשה: קלואה (שדרוג של קלואי) בסרט "חגיגה של אהבה", כל דמות נשית שנראתה אי פעם בסרטים של דיוויד לינץ', שרה בספר "שרה שרה", "אטרוף" של דוד גרוסמן, "בתו" של קניוק.

ואני אומרת, מספיק! לא עוד תת-מודע ולא עוד נשים משוגעות. ולא, אל תעשו את אותו דבר לגברים משוגעים.  אני מתכוונת, הניחו לתת-המודע. הלא אנשים קטנים אנחנו, והתת-מודע שנתאר לנצח ×™×”×™×” מצב סימטרי הופכי של המודע המוכר לנו. רוצים לעשות מהפכה? שנו את המודע. התת-מודע ישתנה בהתאם. עלי.

24 thoughts on “די לתת המודע המשוגע”

  1. מעולה. הכל: ההצבעה על התופעה, משמעותה, וחולשותיה. מעולה מעולה.

  2. בקריאה שניה הזכרת לי את ביג טוכעס של חנוך לוין, האישה שרוצה לגלם את התת מודע, ש"רואה את הצלילים". התפקיד הזה נעשה כל כך מקובל תרבותית, עד שאנשים מנסים להידמות אליו. פגשתי כמה כאלה.

    וחוצמזה, אז את אומרת, בעצם, שהמודע הוא גברי?
    וחוצמזה, אני עדיין מרגיש שמשהו לא הבנתי. נחכה לעוד קריאה.

  3. מעניין מאד, אבל נדמה לי שיש כאן היפוך בין סיבה ותוצאה, בעניין התתמודע המשוחרר המיוצג על ידי אישה חופשית ומשוגעת. מה מניע אותה לקראת שגעונה? האם היוצר הוא רק משקיף, או שהוא ×–×” שדוחק אותה לקצוות? האם כל אחת מהן לא הייתה מגיעה ממילא אל המקום אליו ×”×’×™×¢×”, בכוח אופייה שלה. הנחרצות שלך קשה לי, האצבע המאשימה החד כיוונית – גם

  4. לא, לא כל מה שאדום הוא עגבניה. אני לא אומרת שהמודע הוא גברי.

    זה נכון לגמרי, בעניין החיים שמחקים את האמנות.

  5. ייתכן שאת צודקת. כלומר, ייתכן שכל אחת מהן הייתה מגיעה לאותו מקום גם ללא דחיפה.

    אבל, ומכאן מגיעה הנחרצות שלי, נדמה לי תמיד שזה מדי קל להם (ולהם זה כמובן גם להן מדי פעם) לשחק בה, שזה נטול סיכונים. שגם לו הייתה מגיעה לאותו מצב בלי עזרתם, העזרה שלהם בכיוון ניתנה בקלות רבה מדי, מבלי לתת את הדעת על תוצאות מעשיהם.

  6. טוב, עכשיו שאלה אכזרית –
    בהינתן שהם גאונים, ובהנתן שכך וכך מליונים נהנים מהגאונות שלהם, ובהנתן שאותה קרבנית היא רק אישה אחת – אומללה, מסכנה וכו', אבל רק אחת – שווה, או לא שווה?

  7. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני לא בחורה כל כך רגישה, ומצדי שאידי סדג'וויק תמות.

    אבל, השאלה שלך מובילה אותי למחשבה שעליה מושתת הפוסט הזה, ואיכשהו חמקה מלהיכנס פנימה: לא איכפת לי כל כך מה הם עושים עם הנשים שלהן. איכפת לי רק שאני צריכה לקרוא את זה.

    אז בתשובה לשאלתך, כן, ברור ששווה את זה. רק שישימו מדבקה קטנה על הספרים או הסרטים: לא מומלץ לבעלות לב פמיניסטי רגיז.

  8. בהתחלה מאוד הזדהיתי עם הפוסט, והתגובה של מירי קוממה אותי. אבל במחשבה שניה — אני לא חושבת שמשהו יכול בכלל להיות טעון ארוס אם אין בו רכיב מאוד חזק של פנטזיה. ×–×” נכון לא רק על ייצוגי הנשים באמנות, אלא גם על ייצוגי הגברים, הילדים, האלים וכו'. והאשה המשוגעת שמייצגת את תת ההכרה היא לא הפנטזיה היחידה של גברים על נשים. יש גם האם והאחות, שלטעמי מעצבנת לא פחות. וגם המכשפה, וגם הלוחמת (נדיר יותר אבל קיים). ויש גם ייצוגים פנטזיונריים של גברים שהם לא תענוג גדול. הרבה פעמים (הייתי מוסיפה אפילו – ברגעי הגדולה שלה) האמנות מתפקדת כראי שאומר את האמת על הפנטזיות שלנו (למשל הפנטזיה הגברית על האשה המשוגעת כהפוגת ביניים בין שפיות לשפיות). לא תמיד נעים להתבונן בראי ×”×–×”. (גם לא במראות אחרות, למשל המראה שמציגה את האשה כמי שמחפשת גבר חסר ישע לטפל בו – ×¢"×¢ ×’'יין אייר). את לא חייבת להתבונן בו. אבל לבקש שהאמנות תפסיק לתפקד כראי ×›×–×” פירושו לבקש שהיא תפסיק להיות אמנות ותהפוך לייצוג מכובס של אוטופיה משעממת.

  9. קודם כל חשבתי: מה פתאום ארוס מחייב פנטזיה? ואז הבנתי שבמידה מסויימת הוא מחייב, אם כי אני חשה שהמידה שאני מדברת עליה פחותה בהרבה מהמידה שאת מדברת עליה.

    חוץ מזה, נכון שהאמנות משקפת את הפנטזיות שלנו. אבל לפעמים מה שרואים במראה הוא לא "לא נעים", אלא סתם מעצבן.

    ולכן, כפי שנהוג במנגנון פנטזמתי אחר ושמו פורנו, הייתי שמחה לקטלוג. לא עוד ספרים שמחולקים על פי ז'אנרים, שזו גם ככה הבחנה די מיותרת, אלא הבחנה על פי פנטזיה: אוהבי האישה המשוגעת והרזה לכאן ואוהבי המתבודדים המיוסרים לכאן. ובא לציון גואל וזקפה.

  10. LOL
    אבל יד על הלב – את באמת צריכה קטלוג? מתי יש לך בעיה לזהות בחצי שניה את קטגורית הפנטזיה שהספר שייך אליה? בדרך כלל ×–×” הרבה יותר קל מפורנו.

  11. ×–×” מזכיר לי את החוק ההרמנויטי שלי לזיהוי המין של יוצרי סדרות טלווזיה — מין היוצר\ת ×™×”×™×” הפוך מהמין של הדמות המשנית החיובית שאין לה אפיון פסיכולוגי הגיוני אלא רק אפיון פונקציונאלי ביחס לדמות אחרת.

    יצא קצת עקום, אבל נו.

  12. לא יודעת אם זה יותר קל, אבל זה בהחלט קל.
    מה שאני באמת צריכה זה שוקר חשמלי שיתקוף אותי בכל פעם שידי מושטת לקטגוריה הלא נכונה.

  13. הפנטזיה, ההפיכה למיתוס, זה לא רק בשביל להיות טעון ארוס, זה משהו שכולנו עושים כל הזמן עם כולם וגם עם עצמנו. כמו שאומר הדוקטור ב"סוף הדרך" כשהוא מדבר על מיתותרפיה (זה יוצא עמ' 86-88 בספר החום של הספריה החדשה, ואני אצטט קצת, בכל זאת, כי הוא [עדיין] כה מדויק וכה רדיקלי):

    "בחיים אין דמויות שהן ראשיות או משניות באופן מהותי. מבחינה זו, כל הספרות היפה וספרי הביוגרפיות, ורוב ההיסטוריוגרפיה, הם שקר. כל אחד הוא בהכרח הגיבור הראשי של סיפור חייו שלו.

    והנה, לא זו בלבד שאנחנו הננו הגיבורים הראשיים של סיפור-חיינו – אנחנו הננו גם אלה שהוגים את הסיפור ומייעדים לאנשים האחרים את המהויות של דמויות-המשנה. אבל מכיוון שסיפור-החיים של שום אדם לעולם איננו סיפור אחד בעל עלילה קוהרנטית, תמיד עלינו להגות מחדש את סוג הגיבור הראשי שהננו, וכתוצאה מכך את הסוגים של תפקידי-המשנה שהאנשים האחרים אמורים לשחק.

    הקצאת התפקידים האמורה היא יצירת מיתוס. וכשהיא נעשית, במודע או לא במודע, לשם האדרת האגו שלך, או לצורך ×”×’× ×” עליו – ונראה שתמיד היא נעשית לשם כך – היא הופכת להיות מיתותראפיה. וכאן העיקר: אי-יכולת לנוע, כמו זו שחווית אז בתחנת פנסילווניה, אפשרית רק אצל אדם שמסיבה כלשהי חדל להשתתף במיתותראפיה.

    חשוב מאוד שתלמד ללבוש את המסכות האלה בלב שלם. אל תחשוב שיש משהו מאחוריהן: אגו פירושו אני, ואני פירושו אגו, והאגו מעצם הגדרתו הוא מסיכה. במקום שאין אגו – וזה אתה על הספסל – שם אין אני."

    (סליחה, נסחפתי קצת)

  14. כן, כל זה נכון ,אבל בכל זאת כשמדובר ביצירת אמנות (או בסקס) הממד הארוטי של הפנטזיה הוא יותר משכנע מאשר כשמדובר באגו, לא? לפחות כמדובר באמנות מוצלחת (או בסקס מוצלח). לפחות למי שאינו נרקיסיסט מוחלט.
    (מנגנון התגובות פה מה-זה מחורבן. אני אף פעם לא מצליחה לפענח מי מגיב למי)

  15. טוב, נראה לי שיש לך מנגנון בחילה שמתפקד כתחליף די יעיל לשוקר חשמלי.

  16. אני לא בטוחה שהבנתי. ברור שהמימד הארוטי של הפנטזיה הוא יותר חזק כשהפנטזיה היא ארוטית מאשר כשהיא מסוג אחר. אם הפנטזיה עצמה יותר חזקה או יותר משכנעת אני לא יודעת. במובן מסוים אפילו להפך, דווקא בגלל שבסקס ובאמנות יותר ברור כל הזמן שמדובר בפנטזיה מאשר במקומות אחרים.

  17. התייחסתי בעיקר לפסקה האחרונה מהציטוט והתכוונתי שאצלי, לפחות, אמנות או אנשים אחרים מעוררים יותר משיכה ארוטית מהאגו האישי שלי. במילים אחרות, לרוע מזלי ספר או בנאדם שווה מחרמנים אותי יותר משקיעה נרקיסיסטית במסכות הפנטזמטיות שאני מלבישה על האגו שלי.

  18. נדמה לי שהטענה המרכזית של הציטוט היא שלרוע מזלך, לקרוא ספר או לתפוס בנאדם כשווה הן פעולות שאינן יכולות להתבצע אלא באמצעות שקיעה נרקיסיסטיות במסכות הפנטזמטיות שאת מלבישה על האגו שלך. מצד שני, הניסוח של 'שקיעה נרקיסיסטית במסכות פנטזמטיות' מקפל האשמה, שדווקא לא משתמעת מהמקור, שמגע עם האחר או עם הממשות דרך המסכות הוא לא אפשרי. הוא כן, אבל דרכן.

  19. את צודקת כמובן, בשתי הנקודות. אני רק אומרת שחיי היו קלים יותר אם לא הייתי צריכה אמצעים חיצוניים – אמנותיים או אחרים – כעזרים בשקיעה הנרקיסיסטית שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *