מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מעין מבוא

יותר מידי זמן אני סטודנט, הרבה יותר מידי. איכשהו, בלי לשים לב מצאתי את עצמי הופך מהבטחה מדעית צנועה, בעיני עצמי לפחות, לאחד מהדינוזאורים המשונים האלה, דוקטורנטים נצחיים שנדמה כאילו ימשיכו לרחף בין מסדרונות האוניברסיטה לנצח, כאילו היו שם מאז ומעולם. ראיתי את כל הטעויות האפשריות שיכול תלמיד מחקר לבצע בדרכו לקו הגמר, מה זה ראיתי? את רובן הספקתי לעשות בעצמי.

עכשיו, כשהשבבים נאספים, והקצוות נסגרים, והפינות מתעגלות, והמאמרים נכתבים, כשכבר אפשר להרגיש את הרגע שבו אוכל להדביק את ראשי התיבות המיוחלים ההם לכרטיס הביקור הוירטואלי שלי הגיע הזמן לחלוק מעט מנסיוני העגום, לעצור אולי את הטעויות הפוטנציאליות של אנשים אחרים.

אם להודות על האמת, מתוך כל השנים הארוכות שעשיתי באוניברסיטת תל אביב רק סמסטר אחד חרג מגבולות הפקולטה למדעים מדוייקים, כך שיש להניח שחלקים ניכרים ממה שאכתוב כאן רלוונטיים יותר לתלמידי חלקו המזרחי של הקמפוס (הנדסה-מדעים מדוייקים-מדעי החיים) ועדיין, אולי גם אחרים יכולו להפיק ממנו דבר או שניים. המדריך הזה גם אינו מיועד למי שכבר בשנה א' ידע את נושא עבודת הדוקטורט שלו ובילה קייצים ארוכים בפרוייקטים אקדמיים עם המנחה לעתיד, הוא מיועד למי שמוצא את עצמו מבולבל בסוף התואר הראשון, מתלבט בין לימודי המשך, עבודה בתעשייה, פנייה לחינוך או טיול ארוך בקצה העולם.

 ×œ× מעט הפכתי בשאלה איפה להתחיל את המדריך ×”×–×”, ופעם אחר פעם חזרתי לרגע אחד, שלושה ימים לפני תחילת לימודי התואר הראשון שלי. רשמית עוד הייתי חייל, מעשית נמצאתי בסוף השבוע הראשון לחופשת השחרור שלי, וביום חמישי התייצבתי לפגישת ×”×›× ×” ללימודים עם יושב ראש ועדת ההוראה שלנו. האיש ×”×–×” שמאוחר יותר יעביר בטון אחיד ויובשני, אבל בחדות ובהירות מדהימות את הקורס העמוס ביותר של הסמסטר הראשון לתואר, עמד מולנו וניסה להכין אותנו לחוויה שעמדנו להיכנס אליה.

העובדה שכל כך הרבה שנים אחר כך אני עוד זוכר את היום ההוא בבהירות חייבת להיזקף לזכותו. אולי זה האופי שלו, והדבקות בעקרונות פדגוגיים ישנים, אולי היכולת הנדירה בקרב אנשי סגל להבין את המצב שלנו באותו רגע, צעירים אחרי צבא, משהו באופן שבו הוא בחר להכניס אותנו ללימודי התואר הראשון נשאר איתי עד היום.

שנה א' בלימודי פיזיקה היא בין השנים העמוסות ביותר שיודעת האוניברסיטה להציע, ודאי למי שמשלב את הלימודים עם חוג נוסף, ×§×•×¨×¡×™ בחירה הם הבטחה עמומה ומרוחקת שתידחה ×œ×©× ×” השלישית. כך קרה שחלק מרכזי במפגש ×”×–×”, ×–×” שבו היינו אמורים למלא את טופס הרישום לקורסים הפך לטקס מרתק בו אלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-א'-ל' מתבקשים לסמן את קבוצת התרגול 02 ואלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-מ'-ת' לסמן את קבוצת התרגול 03.

אחרי שהוסר המכשול הזה זכינו לקבל את נאום ההכנה המדובר. במרכזו עמדה הבטחה לשלוש שנים אינטנסיביות של דם יזע ודמעות (הבטחה שקויימה במלואה חייבים לציין). אבל רגע לפני הפאתוס הייתה פתיחה מינורית בהרבה.

"ברוכים הבאים לאוניברסיטת תל אביב, הלימודים כאן הם שונים מהלימודים שהכרתם בבית הספר, ההבדל הראשון הוא שאצלנו כל שיעור מתחיל עשר דקות אחרי שעה עגולה ונמשך חמישים דקות." זה היה המשפט הראשון, ציון של עובדה טריוויאלית, כזו שהיתה מתבהרת לכל אחד מאיתנו אחרי שעתיים לכל היותר ביום הראשון ללימודים. במבט לאחור אני חייב להכיר בגדולה של הפתיחה הזו, אפשר הרי היה לפתוח בהסבר על הפער בין המשחקים שכונו לימודי מתמטיקה ופיזיקה לבגרות לבין מה שייפול עלינו עכשיו, אפשר היה להציג את המבנה של קבוצות הרצאה וקבוצות תרגול נפרדות, אבל דווקא הבחירה בזוטות היתה דרך מדוייקת בהרבה להבהיר שהכל, אבל באמת הכל, השתנה.

 ×ž×™×™×“ אחר כך ×”×’×™×¢ הסבר חד ובהיר של מצבנו "כל מי שנמצא כאן בחר ללמוד פיזיקה, כולכם הייתם התלמידים המצטייניים בבית הספר, התרגלתם להיות מספר אחת בכיתה, רובכם לא תהיו מצטיינים כאן. התרגלתם להיות אלה שמצליחים לפתור את השאלות עם הכוכבים בספר, אלה שהכל הולך להם בקלות. אבל כאן כולם כאלה, כל מי שיושב בחדר ×”×–×”, אז אל תצפו שכך ייראו שלוש השנים הבאות שלכם." את ההסבר ×”×–×” אני נושא איתי מאז לכל מקום, את ההכרה בקיומו של איזה עקרון פיטרי של הלימוד, הידיעה שמתישהו לאורך הדרך תגיע לאיזו קבוצה שדרישות הסף שלה הופכות אותך לתלמיד ממוצע ומטה, גם אם רגע לפני כן עוד היית המצטיין.

שלוש שנים כמעט מאוחר יותר עמדנו לפני סיומו של התואר הראשון, והמודעות במסדרון הבטיחו לנו "יום פתוח" לקראת לימודי התואר השני. איזו תהום פעורה בין שני הימים האלה בקצותיו של התואר. ביום הפתוח לא טרח אף אחד להזהיר אותנו בדבר השינוי העצום שיחול עכשיו, אף אחד לא ניסה לעורר בנו תהיות על הסיבות והשיקולים שגרמו לנו להגיע לשם. בזה אחר זה חלפו מולנו פרופסורים ושטחו את מרכולתם מנסים לפתות אותנו לבחור בחוג שלהם ללימודי התואר השני. היום אני מבין עד כמה היתה חסרה שם גישה מעט מפוכחת יותר, את החוסר הזה ינסה המדריך המפוכח לתלמידי מחקר להשלים.

(פורסם במקור כאן)

6 thoughts on “מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מעין מבוא”

  1. אכן, כל מילה בסלע. זר לא יבין את מטחנת הבשר של תואר במדעים מדוייקים, ובמיוחד בפיזיקה.
    אתה יכול להתנחם שהיית מתרגל מצויין – גם ×–×” משהו. בסופו של דבר, יש לנו אחד את השני.

  2. כאמור, אני מחכה לפוסטים הבאים. במדעי הרוח, אגב, איש לא טרח לעשות לנו את ההקדמה הזו. שזה, בעצם, די צפוי.

  3. פוסט מקסים ושופע חוכמת חיים ודעת.
    אני מסכימה עם איתמר, שיחד איתי עבר את מדורי הגיהנום של הפקולטה למדעי הרוח, וליתר דיוק של החוג לתורת הספרות הכללית (ז"ל).
    על הפער בין מה שהובטח ובין מה שסופק בפועל אפשר לכתוב אלפי מילים.
    הזלזול המתמשך של המזכירות, אטימות הלב של המערכת, חסרונם של מנחים לתארים מתקדמים, חסרונם של נושאי בחירה והתמחויות, הביורוקטיזציה של המערכת, שנראה כי היא הולכת ומתעצמת מיום ליום.
    דחיקתה לקרן זווית של הנרטולוגיה, שלא לדבר על אסכולות מחקר שלמות כמו מרקסיזם והיסטוריוגרפיה.
    גם אני נחשבת לדינוזאור רציני בחוג. 11 שנים מחיי העברתי במסדרונות האפרוריים במירוץ לתואר הנכסף. ראיתי תלמידים בינוניים אך זריזים זוכים במשרות, בקרנות ובמלגות. ראיתי כיצד החנפנות, הפוליטיקה והקשרים הם צו השעה והאג'נדה.
    האידאליזם שאיתו התחלתי הפך לציניות ומרירות. גנזתי את החלום להיות אקדמאית. יצאתי לעולם הגדול. האקדמיה ניצחה אותי אך הפסידה אותי.

  4. אני גם זוממת פוסט דומה כשאסיים את התזה שלי. אמנם אני רק תלמידה לתואר שני, אבל גם לנו יש זכויות 🙂

    חוץ מזה, פוסט מעולה ואני מחכה כבר להמשך.

    מהצד הפחות מזרחי של הקמפוס, חייו של תלמידי החוגים העשירים למדעים, החוגים הנחוצים, נראים משהו משהו.

  5. תודה לכל המשבחים, אשתדל לחרוג ממנהגי במקרים כאלה ובאמת לכתוב עוד כמה פוסטים בסדרה (מה גם שחלקם לפחות כבר די ברורים לי).
    בכל מקרה, נדמה לי שהפוסט הזה נקרא מעט אחרת ממה שהתכוונתי, חלקית ודאי באשמתי, וחלקית כיוון שכל סטודנט יקרא לתוך פוסט כזה את נסיונו האישי. למעשה יש בפוסט הזה מעט מאוד ביקורת, אם בכלל, על המנגנון האוניברסיטאי, והרבה יותר ביקורת על איזו רוח כללית שדוחפת הרבה מאוד אנשים להמשיך ללימודי מחקר כמעט כברירת מחדל, בלי להבין בפני מה בדיוק הם עומדים, רוח שנובעת מאיזו תחושה רווחת שהיום "תואר ראשון כבר לא שווה כלום כי לכולם יש". למעשה, בשורה התחתונה, יש מעט מאוד שהמנגנון האוניברסיטאי יכול לעשות אחרת ממה שנהוג היום בכל הנוגע לעצם הרישום והקבלה ללימודי מחקר, אלא אם מדברים על מהפכה ארגונית כוללת. אבל יש הרבה מאוד דברים פשוטים למדי שמי ששוקל לימודי המשך צריך לחשוב עליהם, ושלרוב נוטים להתעלם מהם. אלה בדיוק הדברים שאליהם אנסה להקדיש את הסדרה הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *