קרן שפי

עזבו אותכם מויכוחים על אוונגרד, בואו נחזור למה שבאמת מעניין את המעמד הבינוני

15 תגובות

 

[שברים של משהו שתקוע לי בקצות האצבעות זמן רב מדי והיה אמור ללבוש צורה אחרת לגמרי]

 

*

הכאילו-פרדוקס של הצימר:

מצד אחד, הצימר כולו שימושיות מושלמת, הכל בו מציע לך את עצמו בשפה שאינה משתמעת לשני פנים – חלוקי-האמבטיה על שפת ×”×’'קוזי, בולי-×”×¢×¥ הקצרים המעוגלים באח, המראה המוצבת בארבעים וחמש מעלות מעל למיטה, זוג הגביעים הממתינים על השולחן לבקבוק היין שמונח במקרר הזעיר המסנוור בלובנו לצד קרטון חלב קטן בשביל מכונת-האספרסו או כל אחד משבעת סוגי התה.

מצד שני, הצימר כולו רתיעה חרֵדה, מנוסה מבוהלת, מפני כל מה שמעיד על שימוש: אפשר להכין תריסר סוגי שתיה חמה אבל אי אפשר לבשל בכיריים הזעירים שעל המקרר הזעיר הריק כמעט – הכל נקי, הכל מסנוור בניקיונו, אבל אין בצימר חומרי ניקוי, אין מדיח לספלי-האספרסו או מכונת כביסה לסדינים וחלוקים שיוכתמו, הם בחוץ במחסן – הכריות תואמות, מסגרת המראה מסולסלת, מסגרת החלון מסולסלת ובתוכה הנוף הפסטורלי המובטח, והג'קוזי הוא מזבח של שיש שנרות לשימוש המאמינים פזורים עליו בתוך מחזיקי מתכת מסולסלים.

כמו-קאנט: הצימר הוא שימושיות-ללא-שימוש. את נכנסת לצימר לראשונה ומיד נקרעת בין התאווה לעשות הכל להשתמש בהכל בבת אחת, לבין אי הרצון לפגום פגימה ראשונה בסדר המושלם ולהניח את התיק שלך. הצימר מסודר בשלמות, אין בו ערימות של דברים מועילים זרוקים במקום שהזדמן להם.

 

*

הצימר נולד מתוך מיתוס קפיטליסטי, מתוך המיתוס הקפיטליסטי בהא הידיעה, ×–×” שרואה בעבודה את הגיהינום ובצריכה את גן העדן. הצימר הוא התגשמות של הפנטזיה האולטימטיבית שנובעת מתוך המיתוס ×”×–×”: כולו צריכה ללא עבודה – להוציא מינימום שאין לחמוק ממנו.

לכן אפשר להכין עשרות סוגי שתיה חמה בצימר, אפשר לאכול ממתקים ופירות בצימר, אבל אי אפשר לבשל בו; לכן אפשר להזדיין בצימר, אפשר להזמין עיסוי בצימר, אפשר לעשות ×’'קוזי בצימר, אבל אי אפשר להתאגרף בו; לכן יש בצימר תמיד מערכת סטריאו, יש בו לפעמים טלוויזיה בלוויין ומשחקי לוח, אבל לעולם אין בו ספרים. שום עבודה, פיזית או רעיונית, רק צריכה – והצריכה לפיכך מוגבלת לצריכה של הנאות חושניות חומריות פסיביות. ואכן, הצימר מציע כמעט כל הנאה חושנית חומרית פסיבית שתוכלי להעלות בדעתך. בין השאר הוא מציע גם לעין הנאה חושנית חומרית פסיבית, אסתטיקת-קיטש שמתבטאת בסלסולים ונרות וכו'.

אבל ×–×” יותר מזה. הצימר צריך להשכיח ממך את השימוש של השימושיות, את העבודה שמאחורי הצריכה – לפניה ואחריה גם אם לא בה-עצמה. וכיוון שבתוך הזמן יש עבודה לפני ואחרי הצריכה, כיוון שבתוך הזמן צריך לדפוק נוכחות, לכן בצימר אין זמן, הוא מקום-ללא-זמן. [לדוברי באחטינית: הכרונוטופ של הצימר, כמו ×–×” של האידיליה – והצימר הוא סוג קיצוני של אידיליה קפיטליסטית – הוא נטול זמן, זמן בתור מה-שעובר, מה שאירועים (הופעות והעלמויות) מתרחשים בו, זמן שיש בו סיבות ותוצאות, למשל המוצר כתוצאה של הייצור.] הצימר צריך לא רק להיראות במיטבו בתמונות-סטילס אלא להיות תמונת סטילס שאפשר לשהות בה. גם את ×–×” עושה האסתטיקה שלו. (שהרי כדברי חכמים, החווייה האסתטית היא, ואולי רק היא, מחוץ-לזמן.)

 

*

איך עובדת אסתטיקה של דברים שימושיים?

הרי אסתטיקה היא תכלית, או תחליף-תכלית, מה-שבא-בהעדר-תכלית. איך היא מתמודדת עם התכלית האחרת, הפנימית, הפשוטה, של הדבר השימושי – כלומר, השימוש? באיזה יחס היא עומדת אל השימוש?

היא יכולה להתייחס אליו כנתון, כמגבלה, כאתגר צורני: ×–×” כיסא, בסדר, יש לקיים תנאים מסויימים, יש לעשות שיהיה אפשר להניח עליו תחת במאוזן לרצפה – אבל במסגרתם אפשר לממש את האסתטיקה, תהא אשר תהא. במקרה ×”×–×” התכלית האסתטית מכריעה תחתיה את התכלית השימושית, גוברת עליה. אבל מעניינים יותר המקרים שבהם האסתטיקה עומדת ביחס פנימי אל השימוש: מיתוסים של אסתטיקה שימושית, ולא מיתוסים אסתטיים שממומשים בדברים שימושיים.

הצימר מציע מיתוס אחד כזה: מיתוס של אסתטיקה של שימושיות מושלמת. אני אומרת מיתוס [גם] כי שימושיות מושלמת פירושה שהדבר השימושי מתקרב (מגיע) אל האידיאה של הדבר השימושי כפי שהיא מתקיימת בתודעה הקולקטיבית שלנו: המיטה בצימר היא המיטה בהא הידיעה [המיטה-בשביל-עצמה, היינו אומרים], עצומה ורכה עם סדינים לבנים ומראה למעלה, הכריות התואמות הן חלק מזה, אבל עיקר האסתטיקה נובע מההרמוניה, מכך שכלום לא חסר. באסתטיקה הזאת כתם על הסדין הוא סוג של חסר, פגם בייצור (ולפיכך בצריכה). האסתטיקה של השימושיות המושלמת, כמו האסתטיקה של אמן הזן היורה בקשת, נובעת מהעובדה, היא-היא העובדה, שהעבודה הדרושה לייצור הדבר השימושי התבצעה בשלמות כזאת עד שמחקה את עקבות עצמה. הדבר השימושי המושלם, כמו אמן הקשת המושלם, משליך מאחוריו כסולם/רפסודה את המאמץ (את הזמן) המושקע בו.

מיתוס אחר, במובן מסוים מנוגד ובמובן אחר מקביל, של אסתטיקה-של-שימושיות, הוא אסתטיקה של שימושיות עירומה, מינימליזם נאמר. (נגיד יפנית או פסאודו-יפנית.) זו אסתטיקה שנבראת מתוך סילוק מושלם של כל המיותר והותרת השימושי בלבד, ההכרחי בלבד, בלי שום דבר שיכול להצטבר עליו ולהפריע לו. באסתטיקה הזאת כתם על הסדין הוא סוג של יתר (של מיותר), לכלוך. גם זו אסתטיקה טהרנית, אסתטיקה-של-מושלמות, אמנם מסוג אחר. לא המיטה-המושלמת במובן של כל-מה-שצריך-להיות-במיטה, אלא המיטה-המושלמת במובן של בלי-שום-דבר-שלא-צריך-להיות-במיטה.

מיתוס אסתטיקה-של-שימושיות מנוגד באופן אחר הוא ×–×” של מה שאפשר לקרוא לו אנטי-אסתטיקה או אסתטיקה של הכיעור. נגיד הרבה מהאסתטיקה המודרניסטית, הרבה אסתטיקה של מכונות ושל גרוטאות ושל לכלוך (באסתטיקה הזאת הכתם הוא-הוא האסתטי): דווקא המאמץ, דווקא הייצור, דווקא הזמן הקפוא-לאוקונית, דווקא הסירוב הגא פרוע-הבלורית לכל התייפייפות שהיא. כל ×–×”. 

 

כל האסתטיקות-של-שימושיות האלו, ואחרות שכמותן, הן אסתטיקות של מושלמות, אסתטיקות טהרניות.

יש גם אחרות. ישנו למשל הואבי היפני: יופיו של הפגום, של המשומש, דווקא משום שהוא פגום ומשומש – כלי הכסף שהתעמעמו, השולחן שהשימוש חרץ בו חריצים כמו-באקראי. ישנו למשל היופי שבאלתור, היופי שבשימוש הלא-צפוי, המפתיע, יופי של דירות סטודנטים, של רהיטים שנמצאו ברחוב והוסבו למשהו אחר, של עציצים מצנצנות. ישנם למשל כל מיני סוגי יופי פרטיים שמעוגנים בסימבוליקה פרטית, בזכרונות, הקדשות, רפרורים פרטיים, בדיחות פרטיות.

האסתטיקות האלו גם הן נובעות מתוך הזמן, אבל הזמן האחר, הזמן שאחרי: לא זמן הייצור אלא זמן הצריכה. זה זמן שאינו עוד תכליתי-שימושי כולו כזמן הייצור, ולכן לא נבראת בו מושלמות כמו באסתטיקות-של-השימושיות שהוזכרו לעיל, אבל הוא גם לא מנותק מהתכלית-שימוש כמו באסתטיקות-הזרות שאפשר לכפות על החפץ השימושי מבחוץ. כלומר: זה הזמן שהוא גם תכליתי וגם חופשי-מקרי, ולכן הוא מטשטש את ההפרדה בין ייצור וצריכה. בצימר אין זמן-של-צריכה, הצריכה מצויה בו מחוץ לזמן, כיוון שהעבודה והצריכה צריכות להיות נבדלות בו באופן חד, והראשונה להעדר כליל. אבל מי שמשתמש בשולחן גם עובד וגם צורך.

 

*

הבדל רדיקלי: אסתטיקות של מושלמות הנובעת כך או אחרת מתוך ה[מוכוונות ל]תכלית [החוץ-אסתטית], מול אסתטיקות של חוסר מושלמות הנובעת כך או אחרת מתוך ה[שימוש ב]תכלית [החוץ-אסתטית].

[דיגרסיה לרגע בשביל לפרוץ חזרה מעורף האויב בכוחות מחודשים הם לא יבינו מאיפה זה בא להם: אנחנו, חלק מאיתנו, מדברים הרבה על מחברים מובלעים וקוראים מובלעים, שמתקיים ביניהם סוג מסויים של סימטריה. אבל אם לחזור למחבר הממשי ולקורא הממשי אבל מבלי להזניח את הטלאולוגיות של היצירה, דווקא מתוך מודעות לטלאולוגיות של היצירה, אז הסימטריה הזאת נאבדת. זאת כיוון שבסיטואציית התקשורת אין סימטריה. הוא אחד והם רבים, הוא מדבר והם שותקים, ולכן הוא כפוי לבנות קורא מובלע כללי ולהתאים אליו את יצירתו התכליתית ואילו הם חופשיים לממש מימוש קונקרטי חדפעמי את התכלית שהם מזהים, כפי שאנשים שונים יושבים בתנוחות שונות על הכיסא שמהנדס שוודי זה-או-אחר עיצב עבור תחת גנרי. (אני מקווה שאתם סבורים כמוני שזו עקיפה אלגנטית של בארת בסיבוב ולא התרסקות מתחת לגלגליו.)]

"×–×” הזמן שהוא גם תכליתי וגם חופשי-מקרי": להבדיל מתכליתיות-מושלמת, מהחתירה של הגרעין אל ×”×¢×¥, של המיטה אל האידיאה-של-המיטה, של הרוח אל הצורה – להבדיל מהחתירה אל התכלית, אל הצורה, אל המיתוס; ולהבדיל, מצד שני, מאנטי-תכליתיות, מshape without form, מהקונקרטי לחלוטין שפשוט נמצא שם ולא הולך לשום מקום ולכן מחוץ-לזמן (הצריכה כניגודו של הייצור, השימוש שמחוץ לזמן); להבדיל משניהם, זמן-השימוש, שהוא תמיד גם ייצור, הוא משחק בקונקרטיזציה של הצורה – באפשרות ולא בהכרח.

הצימר הוא רק הגשמה של המיתוס. כל הצימרים נראים אותו דבר. בצימר המעבר ממסמן למסומן, מצורה למימוש, מחפץ לשימוש, הוא מיידי. כל מה שבצימר הוא הכרחי לחלוטין, הכרחי לחלוטין שיהיה ממש כפי שהוא. אחדות. מושלמות. אין אויר.

 

*

ממש ממש מהר:

מיתוסים אמיתיים הם לא כאלה. המיתוס האמיתי הוא אפשרות בעלת חיות פנימית רבה כל-כך שהיא הופכת להכרח, אירוע קונקרטי שהאיר באור חזק כל כך עד שהפך לצורה, עד שהטיל אלפי צללים בצלמו. (האודיסיאה בראה את סיפור השיבה, הצליבה את סיפור הצליבה, לא להפך. ישו של הבשורות ואודיסיאוס של הומרוס-שטרנברג הם אנשים קונקרטיים מאוד.)

ההפך מזה, הפסאודו-מיתוס, הוא הקלישאה, הקיטש, הסטריאוטיפ, מה שאינו אלא הגשמה של צורה רדי-מיידית שאין לה קונקרטיות. הסרט ההוליוודי (כסטריאוטיפ, אין סרט הוליוודי שהוא לגמרי סרט הוליוודי), הצימר. ההכרח נטול-האפשרות, מה שהוא עקרונית לא-מפתיע (המיתוס האמיתי מפתיע-לחלוטין).

איפשהו באמצע, בין הקונקרטי-ההופך-לצורה והצורה-שאין-בה-קונקרטי, יש את מה שהוא הגשמה קונקרטית של צורה, מה שיכול-להפתיע. המשחק על הסטריאוטיפים, על ההגדרות, על הגבולות. [זה קשור אולי חזרה לדיבור ההוא על דיבור.]

 

15 thoughts on “עזבו אותכם מויכוחים על אוונגרד, בואו נחזור למה שבאמת מעניין את המעמד הבינוני”

  1. זה הפוסט משובח-הפרוזה ביותר בתולדות הבלוג.
    הפאנצ'ליין הוא כבר של בארת מ"מיתולוגיות", לא? לא חשוב, אצלך יותר יפה.

  2. מעולה, עד כמה שאדם שאינו דובר באחטינית יכול לשפוט.

    וזה: "הצימר צריך לא רק להיראות במיטבו בתמונות-סטילס אלא להיות תמונת סטילס שאפשר לשהות בה" – משפט לחיים.

  3. מעניין איפה בשפה השימושית מתחבאים צימרים מילוליים, למשל כרונוטופ.

  4. בשורה שלוש עשרה צריך להחליף את המקף בפסיק.
    חוץ מזה מושלם.

    (יום ראשון אני בצימר, עכשיו יצא לי כל החשק. זה מרגיש כמו ללכת לאכול חומוס אחרי כולבוטק ההוא עם הקוליפורמים, אבל מבחינה פילוסופית לא בריאותית. צימרים תמיד מגעילים אותי, הם נראים כמו בתי בובות מטופשים בגודל טבעי. כמו דיסנילנד של בודריאר, הם נראים כמו קריקטורה של מושלמות כדי לשכנע אותנו שהחיים שלנו בזבל, סימולקרה וכו' וכו')

  6. הה, עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב. אפילו איתמר לא הבין!

    בכל זאת, מבעד לערפילי אי ההבנה ×”×’×™×—×” אסוציאציה משעשעת. כל פעם שעברתי למחשב עם דיסק קשיח גדול יותר היתה התקופה הזאת שבה נהניתי ללחוץ על ×”"פרופרטיז" של הדיסק וסתם לבהות בהנאה בגרף שמראה איך 90% מנפח הדיסק עדיין ריק. אשכרה התקמצנתי להוריד קבצים ולהתקין תוכנות כדי לא לקלקל את הבוהק ×”×–×”. ועכשיו שמת לי הדיסק הקשיח יש מצד אחד אבל על גיבוב הקבצים והתוכנות שאבד – על המחשב שהפך פרסונאלי ושיקף את החיים שהצטברו לי בשלוש השנים האחרונות – ומצד שני שמחה שתכף ×™×”×™×” לי שוב מרחב ריק ובתולי ×›×–×”. אפשר לומר שאני קרועה בין שתי אסתטיקות.

    נו, עולם הדימויים של גיקים.

  8. קראתי שוב. אני חושב שמה שבלבל אותי הוא הבאחטין, כרגיל, כנראה. יש לי בעיות קשות עם תפיסת הכרונוטופ שלו. למרות שהיא מדגדגת לי כמשהו נכון מאוד, אני לא מתלהב מהשימוש החופשי שהוא עושה במושג ה"זמן" או ה"מרחב". ובכל זאת, פאקינג יופי של פוסט.

    ואחרי מחיאות הכפיים, כמה הערות לא מסודרות:

    1. "הצימר צריך להשכיח ממך את השימוש של השימושיות, את העבודה שמאחורי הצריכה"
    האם באמת הצימר צריך להשכיח את העבודה שמאחורי הצריכה, או שמא חלק מהקטע זה שמישהו אחר עבד? כלומר, לא הייתי בצימר מעודי. אני איש פשוט, כפי שנאמר, אבל במלונות הייתי וגם עבדתי. ובמלונות, חלק מהקטע הוא השירות. אתה קונה אשליית מלוכה ליום (שהולכת ונשחקת משום זמינותה). הכוח של המקום לא נובע מהעדר עבודה, אלא מהניתוק בינך לבין העבודה הדרושה. כלומר, העבודה נוכחת, היא פשוט של מישהו אחר. מצד שני, יתכן שבצימרים זה לא כך, והמשרתים בשכר נעלמים מעין.

    2. למה האסתטיקה של הכיעור היא אסתטיקה של מושלמות? ובמה היא נבדלת מהוואבי?

    3. "מיתוסים אמיתיים הם לא כאלה. המיתוס האמיתי הוא אפשרות בעלת חיות פנימית רבה כל-כך שהיא הופכת להכרח, אירוע קונקרטי שהאיר באור חזק כל כך עד שהפך לצורה, עד שהטיל אלפי צללים בצלמו. (האודיסיאה בראה את סיפור השיבה, הצליבה את סיפור הצליבה, לא להפך. ישו של הבשורות ואודיסיאוס של הומרוס-שטרנברג הם אנשים קונקרטיים מאוד.)" – חזק!

    ועל הכרונוטופ, אולי, בפעם אחרת.

  9. גם לי יש בעיות עם הכרונוטופ, הוא סוג של רובץ באמצע הדרך, כרגיל אצל באחטין. הדרך מהאינטואיציה לתיאוריה, כלומר. אבל נראה לי שזו דרך שמובילה למקום שווה מאוד, ואולי גם אני אכתוב על זה עוד בפעם אחרת.

    להערות:

    1. התשובה הפשוטה היא כן, יש הבדל בין צימרים למלונות. לא רק שהמשרתים בשכר נעלמים מהעין, מי שאתה בא איתו במגע-ומשא הם בדרך כלל הבעלים (בעלת-הבית), והנימה הדומיננטית בתקשורת היא פסאודו-חברית יותר מאשר שירותית. ×–×” חלק מהבדל ממשי במיתוס המכונן בין צימרים למלונות-פאר, כמדומני. תחשוב גם על ההבדל הדרסטי, המהותי, במספר החדרים, או על ×–×” שאנשי עסקים בנסיעות מתאכסנים במלון, לעולם לא בצימר, או על הבדלים באבזור, או על לוח הזמנים במלונות, התנועה שרוחשת שם תמיד, או על הטקס של לתלות את השלט ×”×–×” של ”לא להפריע“ אם אתה לא רוצה שינקו לך את הדלת, מה שבצימר אין כלל. כל ×–×” מסתכם, נדמה לי, בזה שהמלון לא מתכחש לייצור, להפך – המלון בטוהרו בנוי לגמרי כמפעל, מפעל לייצור של מלוכה-ליום, וההתענגות היא על כך שמפעל מפואר ×›×–×” עובד למענך, מייצר את העונג שלך. ואילו בצימר הפנטזיה היא של מקלט, של פוס-משחק ויציאה החוצה, של יציאה מעולם הייצור לעולם דומם של צריכה בלבד.

    אבל זה יותר מורכב מזה כמובן. גם במלון אתה לא רוצה שניקוי החדר יימשך זמן רב מדי או יהיה רועש מדי, ואילו בנקיונו וסדרו של הצימר מתגלמת, ולפיכך מורגשת, העבודה שהושקעה שם, כפי שכתבתי גם בפוסט (דוגמאות לא אנלוגיות זו לזו, כי אלו בכל זאת דברים שונים). אז ההפרדה לא חדה.

    היה צריך לומר פה משהו על זה ש“מלצר טוב הוא מלצר שלא מרגישים אותו“, כלומר כן מרגישים אבל בשוליים, כלומר מבחינים מדי פעם בזוויות העין איך הוא עומד דומם בזוויות החדר כמו עוד מנורה שחורה וזקופה ומחכה שכוס היין שלך תתרוקן, ואז לפתח את זה. אבל זה מוביל בקו ישר למים עמוקים מדי.

    2. אסתטיקה של כיעור, איך שהגדרתי אותה כאן, היא האסתטיקה שצומחת מתוך הסירוב הנחרץ, המוחלט, כלומר המושלם, להכניס שיקולים זרים אסתטיים (או אחרים) לתוך המוכוונות-לתכלית המושלמת של המכונה. (כמו הספורטאי שמוריד גם את טבעת הנישואין שלו בבוקר המרוץ.) זו אסתטיקה של ייצור אם כן, אסתטיקה שצומחת מתוך המוכוונות המושלמת לתכלית, לאידיאה. וואבי זה עניין אחר לגמרי, הפוך במובן מה. החפץ שייצורו כבר הושלם, שהאידיאה כבר התגלמה בו, ושעכשיו משתמשים בו, משחקים בו, מממשים אותו מימוש קונקרטי זה או אחר, והמימוש, השימוש, מותיר בו את אותותיו הייחודיים, האנטי-אידיאליים, הכמו-אקראיים מנקודת מבט תכליתית.

    תחשוב על האורגזמות שהפוטוריסטים קיבלו מרכבות, מנועים, מפעלים חדשים מבהיקים ממתכת: אסתטיקה של כיעור, בלי שום וואבי. תחשוב על שטיח-של-סבא-וסבתא פרום-קצוות ישן שנתיבים מסויימים, אלו שמובילים מהסלון לחדר-האוכל או מהספה אל הטלויזיה, דהו והיטשטשו בו: אסתטיקה של וואבי, בלי שום כיעור. (באתי לכתוב ”וכמובן, גם השילוב אפשרי“ אבל אני פתאום לא בטוחה אם כן או לא.)

  10. 1. וואלה, מגניב.
    2. מגניב!
    3. ועדיין, מגניב מגניב, אבל אני צריך עוד לחשוב על ×–×”. ×–×” מעניין מאוד מה שאמרת 🙂

  11. כמה הערות קלות לעניין הצימר אם יותר לי.
    ראשית, דווקא הקפיטליזם, וכמעט שרק הקפיטליזם, מקדש את העבודה, שימי לב איך אנשי העסקים הגדולים יקפידו תמיד להזכיר לנו איך הם עובדים כמו חמורים גם היום כשיש להם מיליונים על גבי מיליונים (ואגב, רובם באמת ממשיכים לעבוד כמו חמורים מסיבות פתולוגיות כאלה ואחרות), ובאותה מידה שימי לב איך חג העובדים כבר כמעט ואינו נחוג בשום מקום בעולם, אבל ארצות הברית ממשיכה לחגוג באדיקות את חג העבודה, כי העובדים הם זניחים בקפיטליזם אבל העבודה היא מקודשת.
    בהיפוך מעניין נדמה שדווקא דור ההמשך של המיליונרים, ופריס הילטון היא כמובן השיא, מבטא את המעבר הזה שדיברת עליו לקידוש הצריכה והבוז לעבודה, אבל אז באים ההורים ומנשלים אותה מהירושה, כי לא ראוי לו לקפיטליסט לקדש את הצריכה, כי לכסף יש תפקיד חשוב אחד, לייצר עוד ועוד כסף, ודווקא הבזבוז שלו הוא החטא הקפיטליסטי הגדול. ואף על פי כן, חג העבודה האמריקאי הוא כמובן, מעל הכל, תרוץ נפלא למבצעי ענק ולחגיגת שופינג חסרת מעצורים.
    ובנוגע לצימר עצמו, ולמיני-דיון שהתנהל כאן עם איתמר קודם. נדמה לי דווקא שהעבודה היא חלק ממיתוס הצימר, כי החופשה בצימר היא הנאה ששמורה בעיקר לאנשים עובדים, ההגעה לצימר תמיד נושאת בחובה איזו רמיזה לשבועות העבודה המשוגעים שקדמו לה ושיבואו אחריה, לנופשי הצימרים, אנשים עובדים, יש רתיעה בסיסית מהסיטואציה שבה הם נחים וצופים במישהו אחר משרת אותם ודואג לכל צרכיהם, ולכן כל תהליכי העבודה בצימר הם סמויים ככל האפשר, לכן גם היחס הכמו חברי. לאנשי מלונות הפאר אין רתיעה כזו, הם גדלו עם התחושה שהם ראויים לכך שישרתו אותם, הם לא ירגישו מבוכה כשמישהו ייכנס ליישר את המצעים ולנקות את האמבטיה בעודם אוכלים את ארוחת הבוקר שלהם, להפך, זה רק יאשש את התחושות הטבעיות שלהם, ולכן במלונות האלה עבודת הצוות מודגשת, בפניות פורמליות ובמדים מגוחכים.

  12. איזה יופי, תודה רבה.

    לגבי קידוש העבודה בקפיטליזם, מצד אחד אתה צודק לגמרי, ולא נראה לי שזה "דווקא" – אין סתירה [הסטורית] בין האתוס מקדש העבודה לאתוס הצריכה; מן הסתם במשהו ×›×” חובק-כל וחודר-כל ומתמשך הסטורית יתפתחו אתוסים שונים וסותרים במהלך הזמן.

    מצד שני, נראה לי שאתוס הצריכה שאני מתארת הוא דומיננטי יותר כאן ועכשיו מאתוס העבודה שאתה מתאר. אתוס העבודה שאתה מתאר, אם לשלוח יד בגנאולוגיה-בשקל, נדמה לי שמקורו מצד אחד בפוריטניזם ובערכים שנשארו ממנו, שבלי ספק פעילים עדיין ובלי ספק קפיטליסטיים במקורם, אבל בדעיכה ויחסית זניחים-בחשיבותם;
    ומצד שני במיתוס של הצדק הקפיטליסטי, מיתוס ×”"כל אחד יכול ומי שעובד מספיק קשה × ×”×™×” עשיר", מיתוס שהעניים זקוקים להיאחז בו כדי לקוות לטוב ושהעשירים-מאוד זקוקים להיאחז בו אולי יותר מכל, כדי להצדיק את עצמם לעצמם – אבל מיתוס שיש לו פחות חשיבות לגבי פרולטריון-הצמרת, המעמד הבינוני, אנשים שחיים ברווחה יחסית אבל אינם בעלי-הון, אלו שהולכים לצימרים.

    לעומת זאת, המיתוס של "העבודה היא גיהינום והצריכה גן עדן" הוא המיתוס המכונן והדומיננטה של הקפיטליזם המאוחר, משתי סיבות. אחת מהן היא שהכלכלה הניאו-קלאסית, כלכלת המיינסטרים, זו שמלמדים באוניברסיטאות, זו של פקידי האוצר, כלומר תפיסה שהיא מאוד בעלת השפעה בעולם היום (וגם מצויה עמוק במערכת המטאפורות הכלכלית שדומיננטית בהרבה שיחים אחרים) – הכלכלה הזאת מבוססת על המיתוס ×”×–×” בדיוק. הסיבה השניה היא שאנחנו (אנחנו ההולכים לצימרים) חיים בתרבות צריכה, שהכלכלה שלנו מבוססת על ×–×”, שהמבנה החברתי-תרבותי והזהות העצמית שלנו מתבססים על ×–×” יותר ויותר, וכן הלאה, כל הקינות הרלוונטיות.

    (באמת שאין לי מושג שברי-רעיונות של מי אני מצטטת פה, ובטח שאין לי הוכחות לכלום, אבל בטח הם מוכרים גם לך ולכן יישמעו גם לך הגיוניים.)

    בנוגע לצימר, נראה לי שהעובדה שהחופשה בצימר היא הנאה ששמורה בעיקר לאנשים עובדים היא בדיוק הסיבה לתופעה שניסיתי לתאר – כל העניין של הצימר הוא הצגתו כאנטיתזה מובהקת ומוחלטת לעבודה. בשבועות לפני ואחרי עובדים, לצערנו, וכאן אנטי-עובדים, כאן צורכים בלבד. אני לא חושבת שזה נובע מכך שלאנשים עובדים יש רתיעה בסיסית מהסיטואציה שבה הם נחים וצופים במישהו אחר משרת אותם, אני מכירה הרבה אנשים עובדים שדווקא נהנים מזה מאוד (לא רק אנשי עסקים נופשים במלונות-פאר או חיקויים של מלונות-פאר, תחשוב על תרבות הנופש-באילת, דווקא הרבה יותר עממי מצימרים), ×–×” פשוט סוג אחר של הנאה.

  13. פינגבאק: הסיפור האמיתי והמזעזע של

  14. הי קרן, קראתי לפני זמן מה את "צילו של הצימר" ב נענע והתמוגגתי מנחת, וגם עכשיו אחרי קריאה ראשונה של הדבר הצפוף הזה. יכולה לתרום היסטוריזציה של חווית הצימר ( של האסטתיקה של הצימר) נזכרתי למשל בחורשה דוממת בשיר היקו עתיק, במקדש מעולף סוד, ובמושב נידח ומעולף חום שהיום מתפרנס יפה מצימרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *