בודריאר קלאסי

אנקדוטה

פינת עישון נענע, לפני שלוש שנים או משהו כזה
תומר: מספר משהו שהוא בבירור סימולציה.
מיטל: נו, זה בודריאר קלאסי.
איתמר ותומר נקרעים מצחוק.
מיטל חושבת לעצמה: מה, זו לא סימולציה? אה, שיט, הם צוחקים על הפומפוזיות.
מיטל מצטרפת לצחוק (אני מקווה לפחות שהצטרפתי לצחוק. אבל אני לא אתפלא אם סתם ישבתי שם, הסמקתי וזעפתי).

ומאז, "זה בודריאר קלאסי" היא מטבע לשון.

סימולציה

הרעיון של בודריאר בנוגע לתרבות שבנוייה מדברים ומחיקויים מעוותים של אותם דברים הוא לא רעיון חדש. הוא לא חדש לתרבות הקלאסית, ולא לתרבות הפופולארית המודרנית. ההבדל היחיד בין שתי התרבויות האלו הוא לא בקיום הסימולציה בתוכן, אלא במשמעות הערכית שהן מעניקות לו: בעוד התרבות הקלאסית כיבדה במיוחד את הדיוק שבחיקוי והתירה אחוזים מועטים בלבד של שינוי, הרי שתרבות הפופ מכבדת במיוחד את אלו שיודעים לקחת את כל מה שעשו לפניהם, לזרוק באוויר, ולתפוס ליצירת צורה חדשה מהרכיבים הקיימים.

לאחרונה נתקלתי בשתי דוגמאות לסימולציה שכזו; האחת היא בספרו של אופיר טושה גפלה (האיש נשבע שזהו שמו האמיתי) "הקטרקט בעיני הרוח". זה לא איזה ספר מבריק, אבל באחד הקטעים שם, מתואר מישהו שחווה כל העת דז'ה-וו. המצב שלו כל כך מתדרדר עד שהוא לא מצליח לתפקד בעולם, משום שכל רגע נחווה כרגע שכבר נחווה בעבר, והוא לא מצליח להבחין כלל בין מציאות לשעתוק. בודריאר קלאסי, כאמור. מה עושה הגיבור? הוא מחליט לכתוב מחדש יצירות קלאסיות. כך הוא יוצר משהו כמו האידיוט של דוסטייבסקי מאת [שם הגיבור]

הדוגמה השנייה לקוחה מהסרט שאני כל כך רוצה שכבר יתחיל להציג: be kind, rewind.

צפו בטריילר ותראו איך החיוך הרחב של "בודריאר קלאסי" מתפשט לכם על הפנים, כאשר מתברר כי הגיבורים הולכים לעשות גרסה מחודשת לקלאסיקות הקולנוע המודרניות, לאחר שכל קלטות הוידיאו נמחקו. האופציות שזה פותח בפני יוצרי הסרט והצופים בו הן כמעט אינסופיות. אגב, אני גם יודעת "קראטה של רובוטים".

שתי הדוגמאות האלו לכאורה צועקות אינטרנט, כפי שהיטיב להסביר איתמר. מישהו התחיל משהו, מישהו הגיב על זה, ונוצר משהו שלישי שהוא מספיק רחוק כדי ליצור בעצמו תגובת שרשרת חדשה לחלוטין. לא חיפשתי, אבל אני בת זונה אם אין באיזשהו מקום כבר אתר "ספרות מעריצים" לסרט של גונדריי, שיוצר עוד ועוד ועוד סרטים שצולמו מחדש.

סימולקרה

ההבדל בין סימולציה לסימולקרה, גורס בודריאר, הוא: סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה. איבוד מקור מוחלט לא יכול להתרחש בעולמנו, אומר בודריאר, ולכן סימולקרה לא באמת יכולה להתקיים במציאות, אבל דוגמאות קרובות להחריד יש גם יש. אם נשתמש בדוגמה פופולארית: נעליים "איטלקיות" שמיוצרות בארצות-הברית הן סימולציה, משום שיודעים מה החיקוי ומה האמיתי. מלון ונציאן בלאס וגאס, שבנוי כמו חיקוי של המהות הונציאנית, כפי שתופסת אותה התרבות וכפי שמנסחים חוקי הקפיטליזם האמריקני, ויותר מכך, מלון ונציאן במקאו, שהוא חיקוי של מלון ונציאן בלאס וגאס, רק בהתאמה לכאורה למוח המזרח-רחוקי (זה לא באמת עובד), הם סימולקרות. לך תדע איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.

ולכן, הדוגמאות האלו הן לא באמת אינטרנט ויש לכך שתי סיבות מרכזיות: המחבר והזמן והמרחב. הסרט והספר נהגו, נכתבו ונחתמו על ידי יוצרים מסויימים. ולכן, העלילה המתרחשת, על כל פיתוליה, סגורה. אי אפשר להוסיף עוד ספרים שייכתבו מחדש על ידי אותו איש דז'ה-וו, משום שאופיר טושה גפלה חשב על כל האפשרויות הגלומות במשחק הזה, שיחק אותן, ופרסם את הספר. הסימולציה שיצר קרויה על שמו, והיא חתומה במספר האפשרויות שהמוח שלו אפשר לו להגיע אליהן. האינטרנט, לעומת זאת, הוא כמו סיפור עם. יש את השיר נומה נומה היי (אני יודעת, אולד סקול. ובכן, אני עדיין רוצה להיות הוא כשאהיה גדולה). ויש את הגארי ברלסומה הזה שהפך את השיר לתופעת אינטרנט. אבל התופעה נוצרה רק הודות לכל מחקי גארי ברלסומה שאין להם שם ופנים, שעשו אינספור גרסאות של גארי וכך הגדילו פי אינספור מונים את אפשרויות המשחק. ולכן, לתופעת נומה נומה היי אין מחבר אחד, אלא אלפי מחברים.

הזמן והמרחב, או ליתר דיוק חוסר הזמן ועודף המרחב, תורמים גם הם להיווצרות תופעות אינטרנט. כמו שיודע כל מי שהתלהב ממשהו באינטרנט רק כדי לקבל את הפרצוף המזלזל של "זה נורא ישן", אי אפשר באמת לדעת מה חדש ומה ישן באינטרנט, כי הכל מונח שם לנצח. באותה מידה, יש באינטרנט כל כך הרבה דברים, עד שהכל באמת תלוי בנתיבי הגלישה שלך. העולם הקיברנטי (חחח) הוא כל כך גדול, שהניסיון ליצור לו מרכז הוא בלתי אפשרי באופן מבני.

אלפי המחברים והבו-זמניות של הזמן והמרחב הופכים את הסימולציות של האינטרנט לסימולקרות, משום שאין אף מקום אחד שממנו יוצאים החיצים לעבר התיבה שבה כתוב "התופעה". או כמו שאמר מגיב מספר 89 לקליפ המעולה והבודריאר-קלאסי של eurotrash girl (ותודה לדולי): See, this is why You Tube was created.

סיכום

וזו, אני חושבת, התשובה לשלוש שאלות:

1. למה האינטרנט הוא כל כך מגניב – סימולקרות מגרות את החושים הרבה יותר ממקור –> חיקוי שהוא חד-חד ערכי.
2. למה אני מפחדת לפרסם לינקים ב"גם-שם": הרבה יותר קשה למרקר דברים שאין לך מושג אם הם מחדשים משהו למישהו.
3. למה מישהו חייב לקחת אותי ללאס וגאס!

19 thoughts on “בודריאר קלאסי”

  1. ברשותך, ציטוט מהאימייל:
    זה אחלה פוסט, לדעתי.
    את יודעת, ככל שעובר הזמן, כך אני מבין עד כמה אני באמת לא סגור על כל עניין הסימולקרות הזה. כלומר, גם התרבות שלנו היא סימולקרה, בלי קשר לפוסטמודרניזם. האישה העיראקית שחובצת פיתות עושה זאת כי כולן עשו זאת, וכולן עשו זאת כי כולן עשו זאת לפניהן. וזה אפילו לא מחווה או משהו אינטרטקסטואלי, לפחות לא נחשב כך, זה פשוט נקרא מסורת. אז מה הופך את הסימולקרה למשהו פוסטמודרני? הו, הקיום!

  2. חוסך הקלדות, אה?

    כמו שכבר אמרתי במייל, גם אני לא סגורה לחלוטין על עניין הבודריאר הזה. אבל אני מסרבת להוסיף אפולוגטיקות לפוסטים שלי. זה כל כך אקדמיה שבא לבכות.

    ובכל מקרה, אחרי שהתנצלתי על זה שאני לא מתנצלת, אני חושבת שההבדל הוא בכוונה: העיראקיות לא מנסות להתאים את הדבר למציאות שלהן, אלא פשוט חוזרות ושוב ושוב על אותה פעולה. הן לא מבצעות ”חיקוי“ במובן הבאטלרי של המילה, אלא פשוט עושות מה שלימדו אותן.

  3. לגמרי 🙂

    אני מנסה לחשוב על זה, וזה יוצא די מוזר. בהתחלה חשבתי שאולי החיקוי שלהן אינו אמור לרמוז למשמעות, שנובעת מהקשר בין שני הטקסטים (במובן הרחב של המילה). אח"כ חשבתי שסימולקרה לא חייבת לרמוז למשמעות איטרטקסטואלית, בד"כ היא פשוט מנסה לייבא קונוטציות הקשורות לטקסט המחוקה. למשל: מלון ונציאן; למשל: פרוטזת ראש מפוסלת, ראש ללא איברים, עשויה מגבס.

    אז מה כן עושה את האחד לסימולקרה ואת השני לחיקוי פשוט? אולי העובדה שבשני החיקוי הוא נורמת שיח, חיקוי של "כך צריך", ובשני לא?

    אני רוצה הביתה.

  4. תסביר את המשפט הזה בבקשה: אח“כ חשבתי שסימולקרה לא חייבת לרמוז למשמעות איטרטקסטואלית, בד“כ היא פשוט מנסה לייבא קונוטציות הקשורות לטקסט המחוקה.

    כלומר, שני חלקי המשפט הם לא אותו דבר?

  5. לא, אבל בהחלט יכולתי לנסח את זה באופן עמום פחות.

    ב"משמעות אינטרטקסטואלית" התכוונתי למשמעות שנובעת מהיחס בין שני הטקסטים (דוגמא מהירה: פרודיה).

    כמובן שבאינטרטקסטואליות הכל קשור ליחס בין שני טקסטים, אבל נראה לי שבמקרה של סימולקרה, אולי ואולי, המשמעות אינה נגזרת מתבנות שני טקסטים זה מול זה, אלא מאזכור של טקסט קודם, והסתמכות על ההקשר שבו הוא הוצב. כלומר, זה קצת כמו לומר "להיות או לא להיות" רק כדי לדבר ברגיסטר גבוה.

    ואולי אני טועה לגמרי. כנראה שאני טועה לגמרי. אני ממש צריך לבדוק את העניין הזה, פעם אחת ולתמיד.

  6. מדברים על סימולציות או עושים אותן? כשאתם מיבאים לכאן, קופי-פייסט, קטעי מייל (ואני לגמרי בעד: אין מעניין כמו המייל של מישהו אחר, ובפרט של שניכם!), האין זו סימולציה, לפחות תחילה, של השיחה הפרטית ביניכם?

    מה שמעניין לדעתי הוא החובה שמרגיש איתמר (במקרה ×–×”) להצביע על כך: "ברשותך, ציטוט מהאימייל". גם לפנים אני זוכר משפטים כמו "כפי שאמרתי לך בע"פ…" או משהו דומה.

    אז למה אנחנו מרגישים צורך להודות שמה שאנחנו עושים עכשיו היה כבר, כלומר שזה סוג של חיקוי? האם לא משום נאמנות עקשנית לאיזו אמת? לאמת של המקור שהיה, ולאמת שעליה מבוססת מערכת היחסים בינינו, כלומר ביניכם לקהל הקוראים? אתם אומרים לו: שמע, הקטע הספציפי הזה הופיע כבר, הוא חיקוי של מקור, אבל מפני שהוא מעניין אנחנו מביאים אותו כאן שוב, אבל דע לך שזה כעת החיקוי, אם כי בקרוב מיטל תשיב תשובה חדשה, והדיון יתחיל להיות מקור בפני עצמו וכו'.

    הנאמנות הזאת לאמת היא בעיני מאוד חשובה ומאוד חיובית. יש (מני צרפתים) שיאמרו שהיא עצמה, כמו האמת, תוצר של התנייה תרבותית, ולכן, בעצם, לא אמיתית. אני לא חושב שזה לגמרי כך, אבל זה דיון אחר וארוך.

    לענינינו כאן, אולי אפשר להבין מזה למה האינטרנט כל כך מגניב: כי רוב הזמן אין לנו את הרגשת המחוייבות הזאת. כי באמת ברור לנו שרוב מה שאנחנו רואים הוא חיקוי, או חיקוי של חיקוי, ולכן גם אנחנו יכולים לחקות אותו, או לפחות להנות ממנו ברגע זה ללא מחשבה על מאיפה בא ומי עשה ולמה. יש כאן איזו הרגשה של חופש, לא? עול המקור לא רובץ על כתפינו. אותו עול של נאמנות. וההשלכות של זה עלינו יכולות להיות גדולות, לטוב ולרע.

    (אני רק מקווה שלא גרמתי עכשיו לכך שתפסיקו להביא חיקויים של מקורות. אל תפסיקו: מגזין תרבות עם דיונים בסוף מאמריו יותר טוב מאחד בלי)

  7. איתמר, מנגנון הערפול האוטומטי שהושתל בראש שלי כדי למנוע ממני להתקרב לשטרנברג הופעל. אין לי שמץ של מושג מה אתה רוצה 🙂

    תומר, העניין עם המייל נהיה עוד יותר מסובך כשחושבים על זה שרוב הפעמים, המקור נוצר רק כדי שיהיה לו חיקוי. כלומר, אנחנו עורכים שיחות על הפוסטים רק כדי שהפוסטים יעלו לפה בצורתם המשופרת. כמובן שבשאר הזמן אנחנו גם מדברים על עניינים אקדמיים, ולא נגיד עוסקים בכמה עולים שדיים להרכבה ובגיקים במסיבות של דוגמניות.

    והרעיון שלך על האמת הוא מקסים מקסים מקסים. ולטעמי גם נכון. ואולי זה מה שיוצר את תחושת החוסר במבוגר אחראי.

  8. לפי אותו ההגיון (תומר)
    אפשר להוסיף גם טרקבק לעניין הקופי פייסט.
    אולי ריפרור דומה לבנית סדרה צילומית שבה
    צילום ליד צילום מייצר משמעות שלא נמצאת בכל צילום כשלעצמו. – המונה ליזה של דושאן ליד (לא פיזית) המונה ליזה.
    מאידך בליפסינק אינטרנטי וכל השאר הירקות, נעדר המימד הביקורתי, נשאר עדר ללא רועה או אמא ואבא בחו"ל אפשר להשתולל בבית.
    אני בכלל חושב שכל זה נובע מתרבות צרכנית, "אמא, גם אני רוצה כזה" ועצלות/ ניוון מחשבתי, כשעל כל אלא מנצחת הטלויזיה כנציגת האח הגדול של האקסלי בעולם חדש מופלא.
    אפילו בשיח הזה אני מרגיש שכל זה כבר נאמר שאני חוזר על דברים שנאמרו, אולי על עצמי, ומדבר בקלישאות חבוטות.
    אפרופו בודריאר, גם מה שיובל אמר 🙂

  9. נראה לי שזה ההבדל בין האופטימיים לפסימיים בנוגע לאינטרנט: אלו חושבים שמדובר בכר נרחב למשחקיות ואלו חושבים שמדובר בכר נרחב לשיווק.

    כנראה שלעולם לא נדע מי צודק, אבל כן נדע שלא נגיד על גארי ברלסומה שהוא עושה ליפסינק בלי ביקורתיות 🙂

    ותודה.

  10. "ההבדל בין סימולציה לסימולקרה, גורס בודריאר, הוא: סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה" – את בטוחה? חשבתי – דרך סימולציות של בודריאר שקראתי, לא הצלחתי לקרוא את המקור – שסימולקרה היא משהו שמעמיד פנים שיש לו מקור אף שמעולם לא ×”×™×” לו – ×–×” לא שמלון ונציאן איבד את המלון הונציאני שהוא מבוסס עליו, הוא לא מבוסס על מלון ונציאני, למרות שהוא עושה את עצמו כן.
    ילדים, הזהרו ממקור-המעמיד-פני-חיקוי! ובודריאר הריאקציונר הזה, עם האובססיה האנאלית שלו למקור, לאיזה דימוי בדוי של אמת אבודה "קיימת באמת" לא חושב שזה מגניב בכלל. אבל זה כן מגניב. כי בעצם הרי אין מקורות אלא רק סימולקרות (אינטרטקטואליות, וזה). ולכן האינטרנט מגניב, והפוסט הזה מגניב ממש, ובודריאר פחות.

  11. אני לא יכולה להתחייב על זה, אני חוששת. אמנם קראתי את בודריאר, אבל זה היה לפני זמן מה, וגם בעת התרחשותה זו הייתה חוויה מבלבלת. האופציה שלך נשמעת יותר טוב.

    אני לא בטוחה שאני מסכימה לחלוטין עם המשפט: "בעצם הרי אין מקורות אלא רק סימולקרות", אבל תודה 🙂

  12. "איזה שירים אתה כותב?"
    "בעיקר של ביאליק"

    דוגמא הרבה יותר ישנה, הרבה לפני האינטרנט

    (פוסט מצויין, ד"א.

  13. הגעתי לכאן אחרי שנים שהדבר ×”×–×” נכתב ….. כסף מחברת יקרה לא ×”×™×” קשור לזהב כבר די הרבה זמן – לכי לוויקיפדיה :
    כסף פיאט הוא סוג של מערכת כספים בה ערכו של הכסף קיים מתוקף חוק מדינה…..
    השאר סתם לא מדוייק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *