1.
זה קרה* באותו גיל 16 שהאיתמר דיבר עליו. רצפת לינוליאום לבנה-אפרפרה, ועליה נפרש מצנח לבן. ברקע נשמעה אחת מקלישאות המוזיקה הגדולות של כל הזמנים: בולרו של ראוול. אלוהים, משתמשים בזה בפרסומות. בכל מקרה, ריח הזיעה עמד באוויר, וחבורה של נערות בנות 16 חזרו אחרי התנועות שסימנה שלי שיר, אגדת המחול (מדובר באמת באגדה, ולא רק בקנה מידה של ילדה מאילת בת 16. אבל אז הערצתי אותה על דבר אחד במיוחד: היא יכלה לעשות פוינט כזה שהיו רואים אותו באופן ברור גם כשנעלה נעלי ספורט נייק אייר, מה שעשתה כל הזמן). כן, שיעור בלט, כך וכך זמן לפני מופע סוף השנה.

2.
היה זה בולרו בגרסה אפריקנית. עם תופים שכאלו. שלי לימדה ואני חזרתי אחריה. ופתאום, בלי כל אזהרה, התנגן לו בגוף שלי המשפט התנועתי שהתאים למשפט המוזיקלי הבא. לא היה זה דבר של מה בכך בגוף של תלמידת בלט קלאסי, שכל מה שהיא עושה כל היום זה לחזור על צירופים תנועתיים כבולים ועל קלישאות תנועתיות מן המאה ה-19. זה היה נפלא.
לא, זה לא מה ששלי חשבה. אבל זה היה משפט עצמאי שלי. הראשון אי פעם בסטודיו.

3.
חשבתי על צירופים תנועתיים כבולים לא מזמן, כשהייתי בהופעה של ערן צור. כששמתי לב שאני חוזרת על אותן תנועות שלמדתי בהופעות רוק של אותו גיל 16. וכשאורי אמר שבהופעות כולנו חוזרים להיות ילדים, שכל מה שמעניין אותם זה שמה שהם מכירים יחזור שוב שוב, חשבתי לעצמי שזה נכון, וזה נכון גם בהקשר הגופני. גם בגיל 50, כשאלך להופעת האיחוד של נושאי המגבעת, ארים את יד ימין באוויר בכל פעם שהמתופף יכה בדרמטיות.

4.
החיבה שלי לאותם צירופים כבולים היא גם הסיבה, אני חושבת, שאני בורה במוזיקה. חזרה היא מילת המפתח ונושאי המגבעת היא מילת המפתח השנייה. המשפט "לחפש מוזיקה חדשה" נשמע לי משונה במוזיקה כמו המשפט "קראתי שוב את הספר" בספרות.

 

 

הגרסה שלנו הייתה קצת פחות הומוארוטית . * כלומר, אני לא יכולה להתחייב יותר מכולם שזה באמת קרה ולא זיקקתי את זה מאלף שברי רגעים בלתי קשורים כרונולוגית.