אני שונאת אותו

הכירו את סילבי וז'רום, גיבורי הספר "הדברים" מאת ז'ורז' פרק (תרגום: דן דאור. הוצאת בבל). סילבי וז'רום הם זעיר בורגנים. הם התחתנו בגיל צעיר, עזבו את הלימודים, וכעת מתפרנסים מלערוך סקרים בנושאים שונים: משחות שיניים, אבטיחים, כורסאות, שואבי אבק. סוקרים. את רוב חייהם הם מבלים בלחלום על כסף. לא מעניין אותם איך. הם רוצים כסף, והם רוצים אותו עכשיו. לקנות דברים יפים. לעבור לדירה גדולה יותר. להתלבש כמו "אנשים הגונים". לא שהם עושים משהו מיוחד בעניין. אבל הם רוצים.
 
אה, אנחנו מכירים כאלה, אתם בטח אומרים לעצמכם. הם רואים ארץ נהדרת וחולמים על פלזמה 42 אינטש. הם גרים ברמת גן וחולמים על רעננה. הם עובדים בעבודות לא מעניינות ואומרים לעצמם שעוד מעט הם יתקדמו ואז הם יוכלו לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, ובינתיים הם מבלים בכנרת. אנחנו לא כמוהם. אנחנו אפילו קצת בזים להם ובוודאי נעלים מהם.
 
 
הצחקתם את פרק. המצב לא כזה פשוט. שימו לב, למשל, לתיאור מפגשיהם של סילבי וז'רום עם חבריהם.
 
"הם הקדישו לפעמים ערבים שלמים לשתיה, צפופים מסביב לשני שולחנות שצורפו במיוחד לשם כך, ודיברו, עד אין קץ, על החיים שהיו רוצים לחיות, על הספרים שיכתבו יום אחד, על העבודות שישמחו לקחת על עצמם, על הסרטים שראו או שעמדו לראות, על עתיד האנושות, על המצב הפוליטי, על חופשותיהם הקרובות, על חופשותיהם הקודמות, על נסיעה מחוץ לעיר, על טיול קטן לברוז', לאנטוורפן, או לבאזל" (עמ' 43).
 
היי, הם מדברים על ספרים. הם מדברים על המצב הפוליטי. הם מדברים על העבודה שהם רוצים. הם לא כל כך גרועים בעצם.
 
וזה ממשיך:
 
"מעל הכל היה הקולנוע. וזה היה ללא ספק התחום היחיד שבו היתה רגישותם מלומדת, שבו לא היו חייבים דבר לדגמי-מופת. הם היו שייכים, בתוקף גילם, בתוקף חינוכם, לאותו דור ראשון שעבורו הקולנוע, יותר משהיה אמנות, היה משהו מובן מאליו: הם הכירו אותו מתמיד, ולא כצורה מגומגמת, אלא בבת אחת עם יצירות המופת שלו, עם המיתולוגיה שלו" (עמ' 45).
 
אוקיי. אז הם אוהבים ספרים. ואוהבים קולנוע. ויש להם חברים שאוהבים את אותו דבר. אז הם סך הכל החליפו את ארץ נהדרת בבוניואל. או בהיצ'קוק. אבל אולי בסך הכל הם פקידים קטנים שרוצים להתעשר.
 
אז זהו, שלא.
 
"חבל, חשבו לעתים קרובות ואמרו לפעמים ×–'רום וסילבי, מי שלא עובד לא אוכל, כמובן, אבל מי שעובד לא ×—×™. הם חשבו שכבר התנסו בכל שבועות אחדים. סילבי נעשתה מתעדת במשרד מחקר, ×–'רום קידד ופיענח ראיונות. תנאי העבודה שלהם היו יותר ממתקבלים על הדעת: הם הגיעו מתי שרצו, קראו את העיתון במשרד, ירדו לעתים קרובות לשתות בירה או קפה, ואפילו חשו חיבה לעבודה שביצעו, בעצלתיים, חיבה שעודדה ההבטחה המעורפלת מאד שיזכו למשרה קבועה, לחוזה הולם, לקידום מואץ. אבל הם לא עמדו בזה זמן רב… הם הרגישו כלואים, לכודים, כמו עכברושים. הם האמינו עדיין שכל מיני דברים היו יכולים לבוא אליהם, שעצם הסדירות של לוחות הזמנים, הימים, השבועות הבאים בזה אחר ×–×”, נדמו להם כמכשול שלא היססו להדביק לו את התואר שטני"
 
אז הם בעצם אוהבים חירות. הם אנשים חושבים. הם לא מוכנים לקבל כמובן מאליו את המסלול הזעיר בורגני הרגיל. רגע, אז במה בעצם הם שונים מאיתנו?
 
 
 
זהו, הבנתם את זה. מה שפרק עושה פה הוא לתאר אותי ואתכם. נעזוב רגע אתכם, כי בכל זאת, כמה אני כבר מכירה אתכם. אותי, לעומת זאת, אני מכירה. וסילבי וז'רום הם אני. לא רוצה כסף, כמובן, רק רוצה נוחות. לא רוצה פלזמה, רק רוצה חופש ליצור. אם אפשר רק קצת כסף לטייל בעולם. אולי לקנות איזה טישירט או שניים. בלי לעבוד. בלי לבזבז את הזמן שלי על דברים תפלים. רק לשבת בבתי קפה ולדבר על ספרות מצחינה. נו, סילבי וז'רום.
 
ובא פרק ולוקח את החיים שלי, ושל סילבי, ושל ז'רום, וגורס אותם עד דק במטחנת האין-תקווה. במטחנת הבוז. במטחנת מבט-העל הביקורתי. הוא יכול לעשות את זה. הוא סופר. יושב לו שם, עם מכונת הכתיבה שלו, והזקן שלו, והאבחנות החדות שלו, והכישרון המופלא שלו לפרטים ולנפש האדם, וטוחן. טוחן עד דק. בלי להותיר גרגר אחד שלם של יכולת התחמקות.
 
ומה בן אדם קורא אמור לעשות מלבד לפתח את אותו מבט-על ביקורתי? מה? אז הוא מפתח אותו. ואז כל דבר שהוא עושה בחיים – קורא, כותב, עובד, מובטל, ×¢× ×™, ×—×™ ברווחה יחסית, אוכל, משתין, בז, × ×”× ×” – נתון באותה מטחנה של מבט-על. בכל רגע בחייו הוא נמצא במקום עצמו ובמקום שבדיוק מעליו. וזה הכל בגלל אנשים כמו פרק שהוסיפו לו את הרובד ×”×–×”, הרובד המופלא של המטחנה.
 
אז תקשיב לי, אדון פרק, ותקשיב לי טוב. אני בעמוד 108. יש לך עד עמוד 120 להציע לסילבי וז'רום איזה מוצא. משהו שהם יכולים לעשות כדי להפוך את החיים שלהם לבלתי-כלואים או לפחות לבלתי-מודעים. אם לא תעשה את זה, ותשאיר אותם לעד במבוך עם המראה, אני פשוט לוקחת את עצמי, באה לפריז, וגוזרת לך את השפם ואת החיוך המגניב שלך.

37 thoughts on “אני שונאת אותו”

  1. יפה מאוד. עושה חשק לקרוא ולהתבאס.
    (את יודעת יפה מאוד שבעמודים הבאים לא יהיה מוצא או גאולה ושאם יהיה אז נתאכזב ונרגיש שקונים אותנו בתקוות שוא ובסיום הוליוודי מתקתק ומחניף).

  2. מצויין. רק לא באמת הבנתי למה את מתאכזבת שאת (ואני) הם סילבי וז‘רום. מה כל כך רע בזה? מה את רוצה שנהיה, ביטניקים? סקווטרים? פעילים חברתיים? אלברט אינשטיין? ביבי נתניהו?

    את הגישה שלי לתהיות אקזיסטנציאליסטיות על למה אנחנו כאן ומה משמעותנו, ולמה בכלל לטרוח לחיות עוד יום, סיכם כבר האחד והיחיד ראנדל מונרו:
    http://xkcd.com/167/

    ובמילים אחרות: אין מטרה. אין טעם אמיתי. כשאני אעלם, לא ישאר לי זכר, ומהר מאד אף אחד לא יתגעגע. אבל למה לחדול להתקיים כשהחיים יפים כל כך? it's the little things that matter.

  3. מזל שפרק השאיר לנו גם ספרי הדרכה כמו "החיים, הוראות שימוש
    " ו"העלאה במשכורת"

  4. אהבתי (מאוד) את המטאפורה של מטחנת מבט-העל. ואם כבר כזו, אני מעדיף את של פרק על של כל אחד אחר, שהוא אכזר ורחמן ומדכא ומצחיק באותו הזמן.
    אני לא אתחיל להשתפך פה על פרק ×›×™ ×–×” לא ייגמר, אבל נחמד לראות שהוא משחק גם בך כמו בקוביה הונגרית – אני לא לבד 🙂

  5. תקרא תקרא. (אני אוכלת כל דבק שפרק מאכיל אותי. ובמקרה של סיום מתקתק, אפילו בולעת).

  6. לא קראתי את החיים…, אבל העלאה במשכורת ×–×” הכל חוץ מספר הדרכה. האמת, כשאני חושבת על ×–×” עכשיו, ×–×” בדיוק המראה של סילבי וז'רום, לו היו בוחרים בכל זאת להיכנע לעבודות פקידותיות.

  7. אחלה פוסט מטאל!

    לעניין הצפרדעון. תיאור של כל דבר שהוא באופן נלעג הוא דבר קל מאוד. במיוחד אם אתה סופר מוכשר.

    למרבה השמחה, לתיאור שלך יש בדרך כלל קשר קלוש ביותר, צורני בעיקרו, לדבר האמיתי. כמו הקשר שבין קריקטורה של קרטיב, לחוויה המעולה של הכנסת קרטיב לימון לפיך ביום קיץ חם ליד הים.

    והאח!! זה נתן לי רעיון לפוסט.

  8. אבוי, מצבי גרוע משלך. אני כן רוצה פלזמה.

  9. תודה רבה, בעלי לעתיד היקר.

    כך אומרים, שקל לתאר וגו'. אני לא בטוחה בעניין הזה. ואת הפסקה הבאה שלך בכלל לא הבנתי. מה רצית להגיד?

    אגב, כשהתחלתי לקרוא את הספר, הייתה בי התמרמרות חזקה כלפיו. חשבתי כל העת על משהו שהאיתמר אמר, שאני לא זוכרת אם הוא ציטוט שלך, ובכל מקרה הוא נשמע לגמרי מבית המדרש שלך: השגרה היא מדומיינת. ובהקשר של סילבי וז'רום, הבחירה לראות אותם כעכברים לכודים היא לגמרי של פרק. בהתחלת הקריאה עוד זכרתי את זה, ורק לאורך הספר התמוססה כל יכולת ההתנגדות שלי מפני התיאורים המושחזים.

    כתוב, אחא, כתוב.

  10. מצחיק. יחד עם ההודעה על התגובה שלך קיבלתי למייל גם הודעה על מבצע מיוחד באיפשהו: קנה פלזמה, קבל מסרטה. אז אם תצליחי, תזכי גם בזה 🙂

    אני לא בטוחה שזה הופך אותו לגרוע משלי.

  11. בפסקה השנייה שלי התכוונתי לומר שהתיאור הלעגני, בין שהוא מושחז או לא, או קל או לא לביצוע, יש לו קשר קלוש בלבד לדבר שאותו הוא מתאר.

    משום שהחיים מתרחשים במישור החוויה האישית ,כלומר, במציאות, ואילו התיאור מתרחש בעולם צלילי הדיבור, הגרפיקה, והתמונות הקיימות בדמיוננו. נו, מסמן ומסומן.

    פרק יכול לצייר תמונות ככל העולה על רוחו אודות צעירים וצעירות שעושים כך וכך, ואנחנו יכולים לעשות השוואות ככל שבא לנו ביניהם ובינינו. בסופו של דבר, ברמת הסיפור הכללי, כולנו ממילא הרי עושים את אותם הדברים. אנחנו קמים והולכים לישון, מזדיינים, אוהבים, שונאים, מפליצים ילדים (או לא),ומתים. כולנו עושים כך כבר כמה עשרות אלפי שנים ולא משנה לאיזה מוסיקה אנחנו אוהבים להקשיב. העניין הוא שכרגע, ברגע זה, אלה אנחנו שעושים את זה. הנה. ככה.

    התכוונתי לומר שבסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא.

  12. את הפסקה האחרונה שלך אני הולכת להדפיס בגדול ולמסגר.

    (כל פעם שאתה אומר דברים כאלה, נהיית לי בראש תמונה של כפות רגליים מתחפרות בחול ים. לא יודעת למה דווקא זה מסמן בשבילי את המציאות האמיתית, הלא-מסומנת. אבל זה כן. וזה מצחיק אותי כל פעם מחדש)

  13. מעניין, ואני דווקא ניסיתי לקבל העלאה במשכורת על פי ההוראות של פרק, ולא הבנתי למה זה לא עובד.
    מצחיק (או לא) העניין הזה עם הומור (גם ירוד ולא משעשע) כשהוא כתוב. אני מתחיל להבין את כל מי שמשתמש באמיטוקונים (ככה כותבים את זה?), חחחח, סימני קריאה ושאר מינין בישין.

    החיים, הוראות שימוש – ספר לחיים.

  14. כן, היה ברור שאתה מתבדח. לא יודעת למה עניתי כשמקל רחב וארוך תחוב בישבני. אני מתצלת על כך.

  15. אחלה פוסט.
    ואיזה מזל שיש גם את אסא שיכתוב את מה שהייתי בטח כותב במרירות וזעם גס של יום לא ממש מוצלח בהומור ובצורה מדוייקת כל כך.
    בסופו של דבר אפשר להתחפר עם הרגליים בחול או לשבת בבית עם מטחנות מעל הראש. זו בחירה שלנו.

  16. תודה.
    וכן, אסא ממש טוב בכל ענייני ההתחפרות בחול.
    מקובל פה להציע לו נישואים בשל כך.

  17. רק עכשיו בדקתי את התגובות 🙁

    שמעתי די הרבה. בכל המקרים, דיברו על הספר כתוקף את "הבורגנים". ומתוך שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר.

  18. יכול להיות שזה מה שרציתי להגיד?
    זה לא להדפסה, זה לצריבה.

  19. זו רק עדות לחברה הטובה יותר שאני מסתובב בה כיום. פעם נהגו לקרוא לי בטלן, לא להציע לי נישואין.

  20. ואגב, ההתחפרות החול הזה זה דימוי ממש מקסים.

  21. זה לא דימוי. ז בגדה של המציאות.
    🙂

  22. סליחה, זו הייתי אני. ממחשב זר.

  23. כתיבה נפלאה וסיום אמיתי ומציאותי…
    אני נהניתי מכל מילה ואחרי שקראתי בשקיקה את הכל…
    תודה רבה והמשך שבוע נפלא.

  24. מקסים, לגזור לו את השפם…הוא בטח ×”×™×” מסכים. אבל מאחורי כל שיער הפנים המתנופף החיוך שלו ×”×™×” ממשיך לעקוץ עוד יותר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *