המאוים

» מעין המשך, מבולבל ולא קוהרנטי, לפוסט ×”×–×”

"חברים" מפחידה אותי. נדמה לי שפלאי אמר לי את זה פעם, אבל היא מפחידה אותי כבר זמן רב. משהו בעולם של הסדרה הזו מרגיש לא נכון, כאילו אני מציץ לשיחת סלון צבועה, ובכל רגע המסכות ינשרו. המסכות ינשרו, והחדר יתמלא בחייזרים עוינים. זה כך, למען האמת, גם בקומדיות מצבים אחרות. יש איזו מוקפדות, איזו היחפזות לפאנץ'-ליין, שממלאת אותי בתחושת מאוימוּת,ב-unheimlich אסתטי.

אני יודע, אלו הם כללי ×”×–'אנר. אני יודע, אנחנו מוכנים לוותר על היגיון וסבירות בתמורה לחופן אפקטים רטוריים. אז אולי "חברים" מפחידה אותי ×›×™ האפקטים הרטוריים לא ממש פועלים, ×›×™ היא לא מצחיקה כל כך, וכל מה שנותר ×–×” רק מודל העולם המשונה ×”×–×”, שבו לכל משפט יש תגובה מנוגדת לו, השווה לו בעוצמתה; לכל שיחה שמור הכוח להביך את בעליה; לכל מבוכה בין שני אנשים יש עד נוסף, שבדיוק התפרץ – הם תמיד מתפרצים – לחדר; שבו התספורת של רייצ'ל מוקפדת תמיד, למעט במקרים שבהם היא אינה מוקפדת, ואז היא אינה מוקפדת בהקפדה יתרה.

מרתה סטיוארט מפחידה אותי יותר. גם אודטה. יום אחד צפיתי בחמישייה הקאמרית אצל סבתא שלי. היא קראה לי לאכול, ומשום שאצל סבתא לא אוכלים ליד הטלוויזיה, זנחתי את החמישייה. עברו כמה דקות עד שהבנתי שאני לא שומע את החמישייה עוד, אלא את אודטה. זו לא החמישייה שעשתה חיקוי מדויק, זו אודטה שנעה לפי הכללים של החמישייה. אלו כללי המציאות של תוכניות האירוח, זו הפיזיקה המיוחדת שלהן. כל שיחה תתארך כפי שקבע פתיל החיים שהוקצב לה מראש; כל בדיחה תיענה בצחוק, כל אנקדוטה בעיניים צמאות. הגיהינום אינו הזולת, הגיהינום הוא הזולת בתכנית של אודטה.

בסלון של סטיוארט

ב"חברים" יש ז'אנר, ויש לו כללים ואפקטים, והעולם מתעקם אליהם כמו אל חור שחור קטן. כללי הז'אנר אינם מערכת חוקים שמולבשת על החוקים של העולם, כללי הז'אנר הם חלק מהעולם עצמו. כך גם בסלון של סטיוארט ואודטה, רק ששם ישנה יומרה לאמת. בסרטון הזה, אם תצליחו לשרוד אותו, מרתה סטיוארט מכינה ידיים מגבס. באמצע ההכנה היא מצביעה על אחד מאנשי הצוות, שמחזיק שלט: "מהרי". אי אפשר לזרז את התהליך הזה, היא מצחקקת. אשליית המציאות נשברת, אך רק כדי לחזק אותה שוב. יש מאחורי הקלעים, מסכימה סטיוארט, אבל אצלנו בתכנית האמת חשובה יותר.

אבל מרתה סטיוארט היא מיתוס, משוחק בידי אדם. תחקירנים קטנים אוספים טיפים ליצירת עוגות ופיצ'פקס, וסטיוארט מעלימה אותם, הופכת אותם לקול אחד, מדברר. נורא מכך, סטיוארט, עקרת הבית המושלמת, אינה קיימת. היא פנטזיה, געגוע לימים אחרים, שבהם עקרות בית מושלמות חלקו מתכונים ופיצ'פקס זו עם זו, במקום לצפות באחרות עושות זאת בטלוויזיה.

אין לי הוכחה, והניסוח המדויק חומק ממני. יש רק את התחושה הזו, שעקרת הבית המושלמת לא היתה צופה במרתה סטיוארט. בדומה לספרי מנהלים, מרתה סטיוארט אינה מוכרת מידע, היא מוכרת את האפשרות להידמות לה; כמו התחושה שאוחזת גברים כשהם נכנסים ל"אייס קנה ובנה", הידיעה שאם תקנה את פטיש האוויר הזה, אולי יום אחד גם תשתמש בו.

הניסוח המדויק חומק ממני. עקרות בית מושלמות, אני חש, לא מזיעות לקראת מושלמותן. סטיוארט היא כולה זיעה, זיעתם של תחקירנים; היא אידיאה מושלמת מדי של מה שאמור, בתפיסה הציבורית, להיעשות בטבעיות. מרתה סטיוארט היא געגוע כה מרוכז, שהיא הפכה לסירופ. ואם שתית מהסירופ, לא תוכל לזכור טעמו של פטל.

דבר מה מת

ואיכשהו, נדמה לי שמדובר במוטיב חוזר. הפרסומת של אורנג', למשל, היא שיר הלל לאיזו אחווה אנושית, כלל עולמית, שיכולה להתקיים רק בעולם אחר, מחוסר טלפונים סלולריים. לא לחינם הפרסומת מתחילה בכפר נידח. רק במקום מהסוג הזה אנחנו עוד מסוגלים לדמיין אחווה כזו. אנשים שם מכירים אחד את השני, מכירים אחד את השני בפניהם. ורק אחרי שהוצג הכפר, אפשר לעבור לטוקיו. שם, בין מאות הפרצופים המחייכים, פתאום משהו ברקמת הסיבתיות נקרע. פתאום אפשר לראות את ההגזמה שביסוד הפרסומת הזו, את חוסר היתכנותה.

חסר הוכחות אנוכי. אבל אני רואה פרסומות, ואיני רואה את אותו "חוסר קשר" מפורסם שבין המוצר לבין הפרסומת. אני רואה, אני מרגיש, קשר הדוק: מוצר שנבנה על געגוע לדבר מה מת; געגוע לדבר מה שאינו יכול להתקיים בעולם שבו מתקיים אותו מוצר, הוא והפרסומת שלו.

ואני חושב על עולמות אפשריים. כיצד אנחנו מעלים בועות עולם בכל דיבור, בכל מחשבה, בכל פרסומת. וכיצד הבועות הללו משקפות את העולם שלנו ומשתקפות בו. ואני חושב על פאול צלאן, שטען שהנאצים השחיתו את הגרמנית, ואז חושב על הפרסום, וכיצד הוא השחית לנו כל כך הרבה עולמות אפשריים; כיצד כל פרסומת שמנסה לנגן על רגש מסוים, על אחווה ועל קשר ועל מבוכה ועל שנינות, ועושה זאת באמצעות סיטואציה מסוימת, גוזרת את עלינו לעד. שוב אי אפשר להשתמש באותה סיטואציה, באותו רגש, בצורה נקיה. נעשינו תרבות של שירי הלל, קטנים ומחוכמים, ועתה לכל סיטואציה מוצמד מוצר, ולכל רגש – מותג. ולכל בועה כזו מנגנון קטן ומסובך, כמעט שקוף, ומפחיד מאוד.

25 thoughts on “המאוים”

  1. מצחיק שאני קוראת את זה בזמן שהגב' סטיוארט מדברת על מתכונים לצדפות וקישוטים לליל כל הקדושים.

    אני מניחה שפעם, ממש מזמן, מרתה סטיוארט אכן היתה עקרת בית טובה למדי. אבל לפחות לפי ויקיפדיה, הרבה לפני שהחלה לכתוב ספרי בישול, היא כבר היתה דוגמנית וברוקרית. ובעצם ייתכן שזה מה שהיא עושה עד היום – מדגמנת בפנינו את החיים המושלמים של עקרת הבית המושלמת, ומציעה לכולנו לקנות מניה בחלום ×”×–×” (שהיחידה שאולי מצליחה לממש אותו באמת היא כפילתה הפסיכוטית ב"עקרות בית נואשות").

  2. פוסט יפה. כל שירותי התוכן הללו שאתה מספק למחייתך קצת משחיתים את הסגנון שלך P:

    ונדמה לי שאומרים "היתכנות"

  3. אני מאמינה שהמינוח שאתה מחפש זה ה-Stepford Wives, עקרות הבית המושלמות, שהן למעשה רובוטיות (שבסופו של דבר מתחילות לרצוח את כל אנשי העיירה הניו-אינגנדית החביבה). יש גם את הסרט Serial Mom, על אמא שהיא רוצחת סדרתית נוסח מרתה סטיוארט.

  4. פוסט יפה מאד. אני שמחה שכבר כתבת אותו 🙂 אני רק חושבת שהכותרת שלו הייתה צריכה להיות "דבר מה מת", ×–×” משפט מאד יפה.

    רק לטובת סטיוארט אני חייבת לציין שמדובר בקומדיה הטובה ביותר בטלוויזיה. כשעוד היה לי יס, הייתי צופה בזה בהנאה גדולה. רק צריך לשכוח שהנשים שנמצאות בקהל והנשים הצופות בבית הן אנשים, ומייד מגיעים לעולם שבו הכל כל כך מוגזם ומעוות, שזה משחרר את הגוף והנפש לפחות כמו אולם המראות בלונה פארק.

  5. קצת בהמשך לתגובה של שרון, ובמשנה תוקף.
    את הסיפור של סטיוארט אני לא מכיר, בעצם גם לא את זה של אודטה. אבל אני זוכר את האדיקות שבה אמא שלי היתה גוזרת את הטיפים של אודטה מהעיתון לפני שלושים שנים כמעט. אני חושב שאודטה היא במובן מסויים קורבן ההצלחה שלה. היא הפציעה כאן כקול באמת שונה, קול שנשים שרצו לגדל ילדים ולעבוד וליהנות מהחיים (בניגוד לדור האמהות שלהן שהתמוגג בעיקר מסבל והקרבה) שתו אותו בצמא.
    הטיפים הקטנים שלה היו אז הרמז היחיד לאפשרות של עתיד שונה, של חיים אחרים. אבל היום (או יותר נכון לפני שנתיים כשהיתה בשיאה) אודטה היא תאגיד תקשורת ופרסום. אודטה היא האישה שמוכרת בחיוך איזה טיפ מופרך להסרת כתמי פרי מהבגד באמצעות סודה לשתייה מעורבבת בחומץ תפוחים, בזמן שברור לך שאם רק יתלכלך הבגד שלה כבר יהיה מי שישוש לתת לה חדש כדי שתזרוק עליו שורה בעיתון. רק שאף אחד לא רוצה לקבל מאודטה עצות עסקיות, גם אם היא הצלחה עסקית מוכחת. היא אמורה להמשחך ולספק מתכוני עוגות ופיצ'פקס, זה מה שהיא יודעת לעשות וזה מה שרוצים ממנה, אז היא הופכת לדבר מה מת שכזה, פשוט כי אין לה ברירה.

  6. In a world where every value has become a commodity, the only thing left with any value is commodities

    (שיחדש הקסליאני #001: המתוּוך הוא האותנטי; רק לסימולקרה יש ממשות.)

  7. לא, האמת שאין לי בעיה עם עקרות בית. באמת שלא. אני חושב שסטיוארט ודומותיה (נשים בלבד, חוששני), בהקצנת הדמות שלהן, הפכו את האופציה הזו לפסיכוטית.

  8. אני עדיין בבעסה מהפוסט. אבל טוב שהוא יצא כבר החוצה. ואת צודקת לגבי הכותרת.

    ועל הפסקה השניה: 🙂

  9. לא חשבתי על זה כך. אבל, בסך הכל, זה די נפוץ, שאדם נתקע בתוך הטייפ-קסט שלו. יום אחד מישהו יכתוב על הטרגדיה הגדולה של הסלבריטאות. עם מעט מזל, זה יהיה אני.

  10. פוסט יפה, אבל אני בכלל לא בטוחה שאני מסכימה עם השורה התחתונה שלך. לתחושתי, דווקא הזיוף שבפרסומות הוא זה שמונע מהן לנכס רגש. הסיטואציות שם לא מצליחות להיות החיים, ולכן לא נוצרים בכלל מצבים שבהם אני מוצאת את עצמי בסיטואציה שבה אני אומרת לעצמי "זה כמו בפרסומת". כי זה החיים, וזה אף פעם לא כמו בפרסומת. אולי הם פשוט לא טובים מספיק, ואולי זה אף פעם לא ייפגש.

  11. יופי של פוסט.
    מעט פסימי, אבל יופי 🙂

    פעם כשהייתי פוסטמודרניסט חשבתי שעדיף ככה: עדיף שההמונים יהופנטו מול בדיות מאשר ישולהבו ב"אמיתות" ויצאו להרוג ולההרג בשבילן.

    האמת? לצערי אני עדיין חושב ככה.

  12. דווקא פגשתי כמה פרסומות שהיו טובות מספיק. אבל האמת? אני פשוט לא יודע. אין לי מושג עד כמה אני באמת חותם על כל מילה בפוסט הזה. זה היה צריך לצאת, וזה יצא.

  13. אני מסכים עם שתי הקביעות שלך. נקודת המבט שלי כאן היא אליטיסטית מאוד, ובמידה מסויימת אנטי-הומניסטית, ולא אכנס אליה בהרחבה מפאת הבושה.

  14. זה חייב להיות קשור לסלבריטאות? אדם לא יכול להיתקע בתור, נניח, טכנאי-המחשבים-הפותר-כל-בעיה, או בתור מתווך-הדירות-החלקלק?

  15. זה לא חייב להיות קשור לכלום, אבל זה כן קשור לסלבריטאות. הדבר היחיד שהופך אדם לסלבריטאי ולא לבעל מקצוע הוא תדמיתו הציבורית. כאשר כל כך הרבה אנשים שונים מדמיינים אותך בעוצמה כזו, קל להכבל בתוך התדמית. זה נכון גם לגבי פוליטיקאים, אם כי לא בישראל, שבה מידת האמנזיה הפוליטית מתחרה רק עם מפלס המתים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *