יוסי גורביץ

ונדליזם בשם האמנות, או איך הפכתי לשמרני

15 תגובות

בבריטניה שורץ זוג אחים, ×’'ייק ודינוס צ'פמן, שלהם יש אספירציות אמנותיות כלשהן. התמחותם של השניים היא, כמסתבר, בתיאור סצנות של עינויים או הטלת מום. ההתעניינות שלהם בתחום חורגת מכלל התעללות בחומרי גלם שאינם מסוגלים להגיב: ×’'ייק צ'פמן דיבר על "העונג הליבידי" שבצפיה בתמונה של אדם אחר מעונה, ואל רוצחיו של הפעוט ×’'יימי בולגר – רצח שזעזע את בריטניה – הוא התייחס ×›"מי שבצעו שירות חברתי חשוב". על פניו, התשובה המתבקשת צריכה להיות "נו, שיהיה": אף אחד לא מכריח אותי לצפות בזוועות שלהם, ובשוק חופשי, זכותם של שוטים לשלשל מצלצלים לקופתם של בהמות כמו הצ'פמנים היא כמעט מקודשת.

אלא שלמרבה הצער, כמות המרשרשים המצויה בכיסם של הצ'פמנים עומדת ביחס הפוך לטעם הטוב שלהם. לאחרונה הם רכשו סדרה של ציורים של אמן וינאי זנוח למדי, אחד אדולף היטלר. עד כאן, זכותם.

אלא שבסוף מאי החלו השניים להציג את ציוריו של היטלר, לאחר שהתעללו בהם, כציוריהם שלהם. תחת הכותרת "If Hitler was a Hippy, how Happy Would we Be", הצ'פמנים העלו מחדש את ציוריו של היטלר, כשהפעם מצורפות להם משיחות מכחול פסיכדליות. הציורים המקוריים, הם הסבירו, משעממים. ×’'ייק – בעליל הדפוק או חובב השערוריות שבין השניים – טען ש"הרעיון לגאול את היטלר הוא רע, הרעיון לגאול את עבודתו הוא גאוניות עוצרת נשימה".

הוונדאליזם של הבורגנים המפונקים לא נעצר בהיטלר. ב-2003, הם הטילו מום בסדרת איורים של גויה – שיש לשני החרטטנים יותר מדי כסף, כבר אמרתי? – והוסיפו להם פני ליצנים. השחתת הציורים של גויה, כתב ×’'והאן הארי במאמר קטלני וחשוב, איננה מקרית: היא מכוונת כהתרסה כנגד תקופת הנאורות, והיא נשענת על היפוך-המחשבה הצפרדעי המכונה פוסט-מודרניזם. שנאת האדם של טיפוסים כמו בטאי או פוקו הפכה, ולא במקרה, דווקא את דה סאד (שהארי מזכיר יפה, ומדהים שיש צורך בתזכורת הזו, שהיה "אנס אריסטוקרטי שצד נשים ממעמד העובדים") לגיבור של המאה ×”-18, ל"חוצה גבולות".

לקח לי הרבה זמן לכתוב את ×–×”. אתה חושש להיראות בלתי מבין, בור, שמרן – אבל, לעזאזל, שיהיה: מה בדיוק ההבדל בין ×”"אמנות" של הצ'פמנים ובין ואנדליזם פשוט? הם לקחו יצירות קיימות והרסו אותן. אילו רצו לצייר את גויה בעצמם ולהוסיף פרצופי ליצן – לגיטימי לחלוטין. אבל מתגנב החשד שהם לא מסוגלים לצייר כמו גויה, או אפילו לחקות את ציורי הרחוב השגרתיים כל כך של שיקלגרובר – ושגם אם היו מסוגלים, "יצירות" כאלו היו מעוררות רק פיהוק, וודאי לא היו מכניסות.

להגנת הוונדאלים המקוריים, שבט גרמאני שלא היה סימפטי פחות משבטים אחרים, אפשר לפחות לומר שהם לא היו מודעים למה שהם עושים: היו שם יצירות אמנות שהם לא הבינו, שהיו עשויות מחומרים יקרים, אז הם התיכו אותן או השתמשו בספרים כחומר בערה. הצ'פמנים יודעים היטב מה הם עושים, והארי מציין שהם נשענים על מסורת מכובדת של אנטי-אנושיות שמגיעה יפה עד מישל פוקו, מעריצו המושבע של חומייני, שמילת הביקורת היחידה שלו על רוצח ההמונים הזה היתה שהוא חושש שהוא יפנה לדמוקרטיה, כי כולם יודעים איך זה נגמר.

ראוי לציין שסדרת המאמרים המתלהבים של פוקו מאיראן של שנות הסוף השבעים לא תורגמה לעברית או אנגלית. כנראה שחסידיו השוטים, שלמרבה האסון עדיין נותנים את הטון (אם כי מתקבל הרושם שהאופנה ההרסנית הזו מתחילה לחלוף מן העולם), לא רצו שהאמונות הפוליטיות האמיתיות שלו תיחשפנה.

הממסד האמנותי הבריטי קונה את ה"יצירות" של הצ'פמנים כמו לחמניות חמות, ומבקרי האמנות מתמוגגים. אף אחד לא קורא להגן על יצירות האמנות של העולם ממסע הוונדאליזם המכוון והמדויק של שני הברברים חדורי האידיאולוגיה, אף אחד לא קורא לאספנים ולמוזיאונים להפסיק למכור להם יצירות מופת, להפסיק לאפשר להם להשאיר את חותמם הנלעג על ההיסטוריה שלנו. כמה שמרנים נלעגים תולשים את שערותיהם, וזהו.

ויש בזה נחמה מסוימת, ×›×™ הגלגל מסתובב, והאחים צ'פמן הם ההוכחה הסופית שמה שהתחיל בקומץ של משת"פים נאצים – היידיגר, פול דה מאן – והוכתר בתרועה כמהפכה חשיבתית, הוא בעצם המשכה, באמצעים דומים להפליא, של אותה מהפכה שונאת אדם, אותה רומנטיקה פרימיטיביסטית מאכלת תבונה, אותה הערצת להט, אותה כמיהה לניהיליזם ולחורבן סופי, אותו יאוש מן התרבות. הצ'פמנים, לצערם, אינם יכולים להגדיר כל אמנות שאיננה עונה על טעמם הזעיר בורגני ×›"אמנות חולנית", ולאסור עליה או להשמידה; על כן הם קונים אותה ומשמידים אותה. ואת סופה של חגיגת השוטים הזו כבר ניתן לראות.

15 thoughts on “ונדליזם בשם האמנות, או איך הפכתי לשמרני”

  3. לא שאני בהכרח מסכימה עם מה שהם עושים, אבל: היפוך-המחשבה הצפרדעי המכונה פוסט-מודרניזם?

    צפרדעי?

  4. Lets just get this right: Yosi Horvitz accuses the Chapman brothers of vandalism: He is angry that they defaced some of the paintings of Hitler and blames them for anti-humanism. He calls on the museums and the art collections of the world to stop selling art to the Chapmans. Hitler must be very pleased to know that his mediocre attempts at painting attract such impassioned defence from a little country in the middle east.
    But despite Mr. Horvitz’s passion for Hitler’s art and his desire to preserve it intact for posterity, his logic leaves a lot to be desired: While accusing the Chapmans of vandalism, he forgets that the real vandal in this story is Hitler, and vandalising the painting of a vandal is surely and act of combating vandalism.
    Defacing Hitler’s paintings, covering them with hippy slogans and ridiculing them draws attention to the anti-humanism of Hitler himself. This is the whole point of the Chapman’s work.

    So what all the fuss is about? Why the attention of Mr. Yosi Horvitz to the Chapmans? Is it because of their art? Most certainly no. For Mr. Horvitz the Chapmans are representative of ‘post-modernism’ which he identifies with a sick and primitivst psychic. What a delicious analogy between Mr. Horvitz’s wholesale condemnation of post-moderinty, and the Nazi condemnation of “degenerate art” (synonymous with Jewish art) – a label they used to justify their destruction of modernist 20th century art and the persecution of artists.

    The other reason for Mr. Horvitz’s attack on the Chapmans is because they dared to use Hitler’s paintings in their work. Forget Goya, this time the Chapmans truly crossed a red line, this time broke the biggest taboo of all. How dare they use Hitler’s paintings in their art? Don’t they know that Hitler is a precious national resource of a country that has very little else to cling to for its survival. Using Hitler without a written permission from the Israeli authorities is bordering on polluting one of the main sources of inspiration of the Israeli occupation.

    The Chapmans are passionately anti-fascist, anti occupation and anti imperialist. Their artistic interventions are designed to draw shock, irritate and awaken. This is a message that Mr. Horvitz does not want to be heard.

  5. ככל הידוע לי, ההתעללות של האחים צ'פמן בתחריטים של גויה מעולם לא × ×’×¢×” לתחריטים עצמם, המוצגים מאחורי זכוכיות משוריינות במוזיאון הפראדו במדריד. ×”"התעללות" שלהם הייתה בסך הכל חיקוי. לא ונדליזם – פארודיה (וגם סוג של מחווה).

  6. ככה יגמר העולם עם הפוסט מודרניסטים ימשיכו לשלוט בכיפה.

    ומה זה העיצוב הזה? לכבוד שבוע הגאווה?

  7. Daniel: you didn't understand Yossi's post. Nor can you spell his name.

    נמרוד: אני שומע מה שאתה אומר, וזה נשמע לי כמו "אווווו, הפומואים המפחידים האלה, אוי, תצילו אותי, אוי, הם פירקו לי את כל האחדויות, אני כל כך מסכן". פחח.

  9. חפשו בגוגל chapman goya. לא פארודיה אלא ונדאליזם לשמו. ולדוגמא קישור מהגארדיאן:
    http://arts.guardian.co.uk/critic/feature/0,,931774,00.html
    אבל רגע, ונדאליזם זה ענין של נקודת מבט, לא? אולי זו בעצם יצירתיות, לא?
    אז זהו, שלא. קריאתו של גויה היא כנגד ברבריות ואלימות, וקריאתם של האחים צ'פמן היא,,,

    אם מישהו עדיין לא הבין, צא ולמד לחשוב בעצמך, אדם.

  10. בעניין גויה – אם כבר, המעשה של הצ'פמנים הוא ההמשך הישיר של מה שעשה גויה כשיצר את התחריטים ההם. המטרה של גויה היתה להחריד את שלוותם של שוחרי האמנות השלווים בייצוג מזעזע של מוראות המלחמה. המטרה של הצ'פמנים (למיטב הבנתי) להצביע על הצביעות של קהל שמצקצק בהתפעלות תרבותית מול "מוראות המלחמה" של גויה במוזיאון ובאותה עת מגלה אדישות תהומית כלפי מוראות המלחמה שהממשלה שלו מחוללת במקומות מרוחקים מהעין והלב (עיראק, × × ×™×—). להראות לאנשים כמה הם מזדעזעים ברגע שמישהו מחלל את אוצרות התרבות שלהם (והאוצר כאן, בואו לא ניתמם, אינו רק אוצר תרבותי אלא אוצר ששווה הרבה הרבה כסף. הרבה מהזעזוע נובע מכך), אך נותרים אדישים לנוכח המומים שמוטלים באנשים בשר ודם.

    למען הסר ספק – גם בעיני תחריטי מוראות המלחמה של גויה הם מפסגות היצירה האנושית. גם אני הזדעזעתי. אבל בניגוד ליוסי גורביץ אני לא חושבת שלזעזע אותי או לפגוע ביצירות תרבות שיקרות ללבי ×–×” הפשע ×”×›×™ גדול שאפשר לבצע.

    ואגב, חשוב לציין שהצ'פמנים השחיתו תדפיסים. כלומר, יש עוד עותקים של היצירות האלה. לא מדובר במשהו חד פעמי, כמו חיי אדם, נניח.

  11. לא באים להגיד שום-דבר. פשוט צמד אינפנטילים שמשתעשעים להם, והקהל בולע את זה. המערכת אשמה, כל אותם טמבלים שקונים ואוספים אמנות ואין להם רגש לדברים, הם מעריכים הכל במושגים של טרנדים ושל "קריאה אמנותית". יש להם עיניים אבל אין להם רגש, הם לא יודעים מה זה אמנות. אי-אפשר לרדת על האחים צ'יפמנק, אבל מצד שני אי-אפשר להתעלם מהעובדה המסריחה שהעולם נהיה משעמם יותר ויותר ומשום כך אנו הופכים לחזירים בדמות ה"אמנים הונדליסטים", או בכל מיני דמויות אחרות, שכולן מייצגות את החזירות שלנו. אנו חזירים, רבותיי, חזירים. אפילו קופים לא זכינו להיות בתקופה הזאת. אתם מדברים על "הומניזם"? המטרה של כולנו כחזירים היא לאכול כמה שיותר כמה שמהר, לא משנה מי אנחנו, אם אנו אמנים או סוחרים בשוק ההון. ולבסוף, תזכורת מניטשה, כשהו מדבר בשם זרטוסתרא, שמציג את "הסופר-מן", ובאותו מונולוג הוא מדבר על זה שהוא מעריך את האדם שבא להרוס את העבר או את הקיים, כדי לשנות ולהשתנות. הנאצים לקחו את זה ברצינות. אבל ניטשה, כנביא שרא את החורבן וההרס של המאה העשרים, לא התכוון לסוג כזה של חורבן, לא מה שהנאצים מצאו לנכון ולא מה שהצ'פמנים מצאו לנכון לתאר כהרס וכחורבן. ניטשה מתכוון להרס של כל מה שמונע מבן-האדם כאינדיבדואל, להשיג מטרה אנושית נשגבת, בתנאי שזה מכוון כלפי עצמו ולא כלפי האחר, הרי לא היה כמו אוהב אדם כמו זרטוסתרא. אם, למשל, הצ'פמנים היו באמת רוצים להגיד משהו בנוסח מה שזה/זו למעלה ניסח "המטרה של הצ'פמנים (למיטב הבנתי) להצביע על הצביעות של קהל שמצקצק בהתפעלות תרבותית מול "מוראות המלחמה" של גויה במוזיאון ובאותה עת מגלה אדישות תהומית כלפי מוראות המלחמה שהממשלה שלו מחוללת במקומות מרוחקים מהעין והלב (עיראק, נניח). " אם זו היתה מטרתם, היו משיגים אותה אם היו שורפים את היצירות ומשמידים אותם, את זה היה ניתן לתעד, אבל עצם ההשתתפות שלהם במשחק הזה, והרצון שלהם להרוויח ממעשיהם העלובים, רק מצביע על היותם צבועים כמו כל אלו שהם כביכול לועגים להם.
    תודה לכם.

  12. מה ההבדל בעצם בין מה שהם עושים לבין המונה ליזה של מרסל דושאן?

    אם הם קוראים לעצמם "חתרנים", אז צר לי לבשר להם שהחתרנות שלהם עוד מעט בת מאה…

  13. את התרגום לאנגלית של מאמרי פוקו המוזכרים לעיל, ראוי לציין שהם דווקא כן תורגמו והוצאו לאור זה מכבר. ניתן למצוא אותם במלואם, עם הערות, בנספח לספר:

    Foucault and the Iranian Revolution :‎ gender and the seductions of Islamism /‎ Janet Afary and Kevin B. Anderson.‎

    ‫ מו"ל ‬ Chicago : University of Chicago Press, 2005

    לא בדקתי באונ' תל-אביב, אבל לפחות בספריה של האונ' העברית בהר-הצופים זה נמצא.

    לעת עתה אין לי זמן לתגובה ארוכה יותר בשם הצפרדעים
    אבלשוננו אכן ארוכה מאוד, באסטר

  14. נו , מה אפשר לצפות מהדיוטות . שיתחילו להבין פתאום באמנות?
    הצ'פמנים מבריקים

  15. מעניין, הצלחת לצייר שפם לאחים צ'פמן. הרי לא הם מעניינים אותך באמת. אתה נהנה לקרוא להיידגר ודה-מאן משת"פים נאצים, כשגם עמיתיהם היהודים (דרידה למשל) לא יסכימו לסכם אותם כך. אתה גם נהנה לקרוא לצרפתים צפרדעים, אולי כמו שאחרים נהנו לקרוא לעמים אחרים חרקים, עכברושים, ג'וקים בבקבוק. מטאפורות נהדרות. כנראה ליהודים מותר, או לפחות חשיבה פוץ-ציונית גורסת כך. פוקו גם כתב אך ורק מאמרים מאיראן, והם האמת הצרופה של תפיסתו. ספרו על הכלא, תפיסת ההטרוטופיה שלו, "המילים והדברים", כל אלה לא יפריעו לך לסכם אותו כחומייניסט. לאט ובהדרגה נדמה שאתה נהנה יותר ויותר להיות שמרן, ולא האמנות, אלא אולי הציונות היא זו שבעיקר מעסיקה אותך. בסופו של דבר, אתה כותב כאן מאמר פוליטי חירותניקי במסווה של מאמר על אמנות. שמח בחור בשמרנותך, אני מקווה שאתה מרגיש צודק יותר לא רק ביחס לאמנות, אלא גם ביחס להפצצות על עזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *