"אז שיהיה בתנועה" – מבואות דימיוניים לרומן פיקטיבי בכתובים

היה ותעלו פעם בפני אי מי ממכריכם את הטענה לפיה לכל הסיפורים שנכתבו אי פעם יש נושא משותף סביר להניח שתיתקלו במשיכת כתף אדישה. במקרה הגרוע יותר תתקבל הטענה בלא מעט בוז, אחרי הכל ישאלו אתכם אותם מכרים דימיוניים, איך אפשר לטעון שיש נושא משותף ל"איה פלוטו" לטרילוגיית "רומח הדרקון" ול"החטא ועונשו"? אחרים, מעטים יותר, יואילו לשתף פעולה, "כן" הם יהנהנו בהסכמה מבולבלת מעט, ולאחר מחשבה קצרה יוסיפו "ודאי, כל הסיפורים הם בעצם על אהבה", או אולי דווקא על "המצב האנושי". אבל הנושא האמיתי של כל הסיפורים הוא אחר, פשוט יותר, בעצם מובן מאליו, הנושא האמיתי, זה שבלעדיו סיפור אינו סיפור הוא התנועה. נסו רגע לדמיין סיפור שאין בו תנועה, ותגלו שגם אין בו סיפור.

ואם תנועה היא מה שעומד בבסיסו של כל סיפור הרי שיש לתת לה את הכבוד הראוי. אין טעם להסתיר אותה מאחורי הקלעים, כחלק מהמנגנון שמאפשר למכניזם הסיפורי לפרוש בפנינו את העלילה, יש להביא אותה אל קדמת הבמה, לדון בה בגלוי, להזכיר לכולם שיחד עם אודיסאוס השב אל ביתו יש גיבורים נוספים לסיפור – הים והספינות, שיחד עם פלוטו ועם גדי יש גם מקום של כבוד לשבילי הקיבוץ שמובילים מהרפת אל המלונה. ×–×”, פחות או יותר, הרעיון שעליו מושתת הספר שאתם אוחזים בידיכם עכשיו, ×–×” שכדי להגיע אליו אולי נסעתם באוטובוס אל חנות הספרים, שפסעתם בין ארונותיה כדי למצוא אותו דחוק בפינתו הימנית של מדף ספרות המקור העליון, המדף שמבטכם נדד על פניו, סוקר בחופזה את שמות הספרים.

בדפים הבאים ייפרש בפניכם סיפור ארוך שנים של משפחה ישראלית אחת, דרך תנועותיהם של בניה ברחבי העולם והארץ, ולא פחות מכך, דרך האופנים השונים שבהם בחרו לממש את התנועה הזו. "אז שיהיה בתנועה" הוא סיפור של ארבעה דורות, סיפור שמתחיל, כרונולוגית לפחות, בתחנת רכבת כפרית בגליציה, ונקטע על גרם מדרגות נעות בנמל התעופה בן גוריון. אבל הסיפור הזה יסופר מעט אחרת, דרך עיניה של הגיבורה הסמויה על פי רוב. לפיכך חולק הספר לחטיבות, שכל אחת מהן מוקדשת לדרך תנועה אחרת, ומקבצת בתוכה את מסעותיהם של הגיבורים האחרים באותה דרך תנועה. תוכלו, אם תרצו, לקרוא את הספר כקובץ פרגמנטים, תוכלו גם להיעזר בתאריכים שיוצמדו לכל פרק כדי לסדר אותו מחדש כרונולוגית, ותוכלו, אם תסכימו, לקרוא אותו באופן שבו נכתב, לתת לתנועה את הכבוד הראוי לה.

חטיבה 1: אוטובוסים – מבוא

בין כל הדרכים שהצליח האדם להמציא כדי לנוע ממקום למקום סביר להניח שאין אחת שהיא נטולת הוד ועלובה יותר מהנסיעה באוטובוס, אותו ארגז מתכת גדל ממדים שאנשים נדחקים לתוכו. לנסיעה ברכבת תמיד יתלווה חלום ישן על אינטלקטואל אירופאי היוצא ממנה אל תחנה סואנת בעיבורה של בירה תרבותית, נחוש להמציא מחדש את הממשל, את הספרות, או לכל הפחות את עצמו. לרכבת התחתית יש את הקסם האורבני שלה ואת המסתורין הנצחי של המאורות החשוכות לתוכן היא נבלעת. לנסיעה במכונית יש את סרטי המסע ואת הכבישים המהירים של ארצות הברית כדי לשורר את הפואטיקה שלה. אפילו להליכה ברגל מתלווים רעיון השוטטות העירונית או דווקא הרומנטיקה של התחברות לאיתני הטבע בעודך עוצר להסדיר נשימה על צלע הר. ועוד לא דיברנו על אופנועים ומטוסים, על ספינות חוצות ימים או על טנקים השועטים אל חזית הקרב. מול כל אלה עומד האוטובוס באומללותו העלובה והזועקת, שהצעירים ממהרים לזנוח אותו מרגע שנפתחת בפניהם אפשרות אחרת. האוטובוס עם תחנות שהן לא יותר ממוט מתכת שלוח מחליד תלוי עליו, חורק עם כל משב רוח, עם תחנות מרכזיות שנדחקות לשכונה הרעה יותר של העיר, שמזרקים משומשים ובקבוקי אלכוהול שבורים פזורים בהן.

אל דאגה, בין הדפים הבאים עוד נצטרף לטיסות מרובות, במחלקת תיירים אל אירופה הקלאסית בשבוע, במדי קב"ט ודיילת הלוך ושוב על הקו תל אביב-ניו יורק, ואפילו במחלקת עסקים אל הסיטי של לונדון. גם מסעות רגליים לא ייפקדו מהספר, בין אם יש כומתה אדומה וסיכת מסלול שממתינות בסיומם ובין אם הם מוקדשים לשוטטות בטלה לאורך חוף יווני או בין בתי תל אביב. רכבות תישאנה אותנו אל קריות אוניברסיטאיות מוריקות , מוניות תעצורנה בפתחן של מסעדות אופנתיות, מכוניות משפחתיות תחצינה את הארץ לאורכה ולרוחבה.

דווקא בגלל כל אלה ראוי לו לספר הזה שיתחיל בדרך העלובה ביותר שאפשר לו להיפתח בה, עם צעיר בג'ינס עם תק גב עמוס המתגנב בחשאי, בלי להיפרד לשלום, דרך השער האחורי בגדר הקיבוץ אל תחנת אוטובוס המופקרת לשמש הקופחת של עמק הירדן, מחכה לקו המאסף שיישא אותו מהמקום שבו גדל שלא על מנת לחזור.

5 thoughts on “"אז שיהיה בתנועה" – מבואות דימיוניים לרומן פיקטיבי בכתובים”

  1. א. קנית אותי. טיעון מאוד אריסטוטלי 🙂
    ב. דווקא אני לא לגמרי מסכים לגבי האוטובוסים. ביצירות ישראליות, שבהן שדה התנועה קצר יחסית, האוטובוס הוא כור ההיתוך, הדחיקה יחד – כמו בצבא, בעצם – של אנשים שונים ממקומות שונים. הישראליות ברגע. בארצות הברית יש את הגרייהאונד, האוטובוסים חוצי היבשת, הדרך הזולה לערוך מסע, והם (כמעט תמיד?) משמשים לבריחה, ליציאה מהעיירה אל העולם.
    ג. יופי של פוסט

  2. איתמר: אני מת על הגרייהאוד, שלושים שעות עשיתי פעם באוטובוסים שלהם, ממיאמי לנשוויל, וזה היה הכי קרוב שהגעתי לחווית האמריקנה שכל כך חיפשתי במשך חודשיים. הייתה שם חשפנית שחוזרת לבית הוריה החולים, והיו שם אסירים משוחררים וצעירות שקשרו איתם שיחה ונפלו בקסם האפלולי שלהם, וגם חייל משוחרר שלא הפסיק להפיץ תיאוריות קונספירציה על הליברלים הארורים ועל איידס, ובכל פעם שהתרגש יותר מידי שלף את הכומתה שלו סידר אותה על הראש ועמד כדי לנאום.
    אני מת על הגרייהאונד כי הוא מיצוי של כל מה שעלוב באוטובוסים, עד שאפשר להרגיש כמעט את הגאולה הזו שדרך הביבים מבצבצת בשוליו.
    האוטובוס עוצר באיזו עיירה שכוחת אל בקצה ג'ורג'יה עם בתים מתקלפים וצעיר עם תיק גב ענק עולה עליו, אולי זו הפעם הראשונה שבה הוא עוזב את העיירה, נוסע לכרך הגדול. אחת לאיזה זמן עוצרים בעוד יציאה משובטת מהכביש המהיר, בכל פעם כמה רשתות מזון אחרות, ניואנסים זניחים כמעט. כולם יורדים, ממהרים להספיק כמה שיותר סיגריות לפני ההמשך.
    מדברים על זבל לבן, בגרייהאונד אפשר לפגוש אותו, אבל לא סתם זבל, זבל שמנוני, כזה שמצליח לצוף איכשהו. ריח כבד עומד בחלל האוטובוס, בכל פעם שמישהו פותח שקית מפלצתית של נאצ'וס אפשר לראות את אדי הכימיקלים שעולים מתוכה. זה האוכל של יושבי הגרייהאונד. על זה הם חיים, ככה הם מצליחים להמשיך לצוף.
    אז ירדתי בנשוויל, חולם מועדון קטן עם שירי קאנטרי דכאוניים, סוג של מזור לטראומה שעברתי בג'מייקה שלושה ימים מוקדם יותר. כבר בתחנה המרכזית הרגשתי טעות, ידעתי שזה לא המקום בשבילי. הסתובבתי אחורה, חזרתי לקופה. שמונה שעות גרייהאונד מאוחר יותר חצינו את הביצות מצפון לממפיס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *