הסבון בכה מאד, ויש לקוות שמת

הבעיה הכי גדולה של מרחבים, ואני מדברת כאן בעיקר על אלו מהסוג הפרטי, היא כמובן הלכלוך. הלכלוך הוא התוצאה של כל פעולה שלנו במרחב; מעשנים סיגריה, משאירים בדל במאפרה וקצת אפר מסביב למאפרה. שותים קפה, משאירים כפית בכיור וכוס על השולחן; מקלידים, משאירים חיידקים מהעולם על המקלדת. ואני לא מדברת בכלל על פעולות מורכבות כמו בישול/אפייה או סקס.

כל רכישה שאנחנו מבצעים מכפילה את הצורך שלנו בניקיון. אנשים שגרים בבתים שהם הבעלים שלהם מקפידים על ניקיון יותר מדיירים בדירות שכורות, אנשים שיש להם ארבעה חדרים מנקים יותר זמן מאנשים שיש להם שני חדרים, אנשים שיש להם אוסף בובות סיניות או אוסף אגרטלים או אוסף ספרים מתאמצים יותר בשעת הניקיון מאנשים שאין להם חפצים כלל, אנשים שגרים בבית צמוד קרקע, עם חצר ושביל המוביל אל הבית, מנקים לא רק את הבית, השם ישמור, אלא גם את סביבות הבית.

כל רכישה מגדילה גם את הצורך בחומרי ניקיון מסוגים שונים. אנשים שמנסים להגן על הספרים שלהם מאבק, ומניחים אותם בספרייה מחופת זכוכית, צריכים לרכוש גם חומר כחול לניקוי זכוכיות. אנשים שיש להם רצפת פרקט צריכים לקנות חומר לרצפות פרקט. אנשים שיש להם שירותים חדשים, צריכים להקפיד ולקנות גם חומר לניקוי קרמיקה. אנשים שיש להם ספות מעור צריכים לרכוש חומר לניקוי ספות מעור. שלא לדבר על המוצרים לעקרת הבית ההיסטרית, שכוללים שילוב של חומרים מסוכנים לאדם עם ריח טוב לכאורה, כמו אקונומיקה בריח תפוח או אקונומיקה פלוס חמצן פלוס חומר הדברה בריח אורנים לרצפה.

הניקיון הזה הוא לא מחוייב המציאות, הוא רק הניסיון האינסופי שלנו לעמוד בתו תקן. תו התקן הזה אינו בריאותי, כמו שאנשים מסויימים, חובבי ניקיון, בדרך כלל מהמין הנשי והאימהי, אוהבים לטעון. משום שאם היה מדובר בבריאות גרידא, היה עלינו רק להקפיד שהאוכל לא יהיה רקוב, ושכל החרקים המגעילים/מזיקים יישארו מחוץ למרחב שלנו, במרחב הציבורי. מלבד אנשים עם צרכים מיוחדים (אנשים עם תינוקות, למשל, שאומרים עליהם שהם אוכלים מהרצפה, או אנשים עם אלרגיות), אבק על החלון או על הספרייה, או פנלים לא נקיים, לא מזיקים לאיש.

תו התקן הזה, כך אני מנחשת, הומצא על מנת להיות מיושם תמיד בידי אנשים נחותים מהאנשים שאמונים על תו התקן, בדומה לדינמיקה שמתרחשת מאחורי כל תו תקן תרבותי. בימים בהם נשים היו הנחותות, הן היו אלה שהיו אחראיות על ניקיון הבית, ועל מירוק כלי הפליז, וצחצוח החרסינות, ועל כריעה על הרצפה לשם שטיפתה. בימים בהם נשים עובדות כמו גברים, אלו הם המהגרים שמוזמנים לאותם בתים שעומדים בתו התקן כדי להעלים במחי ארבע שעות ומאה ששים שקל את תוצאות כל הפעולות שלנו במרחב.

כותבת ארנה קזין (בבל, 2008) בחיבורה היפה "על הנוחות": "כדי להבטיח שנפנים את אשליית הנוחות, התרבות שלנו מצמצמת את תפקידיו של האדם בחברה לתפקידו של הצרכן הנינוח, ומרחיקה מעיניו כל סימן למרכיבים אחרים של קיומו. רבדים של קיום – כמו האדם כעובד, כחלק מהמרקם הטבעי, כיוצרת, כחברה בקהילה, כמחפש, כממציאה – שמתנגשים פעמים רבות ב"אדם כצרכן" ודורשים מאיתנו לצאת החוצה, להתערב בעולם, להשפיע עליו באופן אקטיבי. האדם כצרכן הוא בהגדרה יצור פסיבי שמתכנס בביתו. הוא לא צריך דבר, אלא שישרתו אותו ויקלו עליו את הצריכה" (עמ' 52-53).

במובן אחד, הניקיון הוא פן מסויים של הנוחות. הבורגנות, זו שכל תכליתה היא "עצלות הדובים הנרפית" (קזין, עמ' 37, שמצטטת את המניפסט הקומוניסטי), מתכנסת לה בסלוניה, אלו עם הטלוויזיה במרכז והספות הנוחות, והשלט הרחוק, וכוסות המים המינרליים מהכד שהביא השליח, והסלונים האלו תמיד נקיים מאבק וממוסר חברתי, מדיפים ריח של סיגליות וכוללים בתוכם מיני מתקנים שימושיים שנועדו כדי להשליט סדר במאות החפצים שאותם יש לנקות, שוב ושוב, במחזוריות מייאשת.

במובן אחר, אירוני וקתולי יותר, הצורך המומצא בניקיון הוא העונש שלנו על היותנו צרכנים. אנחנו משלמים על הרדיפה שלנו אחר חפצים לא רק בשעות העבודה הארוכות שאותן עלינו לעבוד כדי שנוכל לרכוש את אותם חפצים מיותרים ממילא, אלא גם בשעות העבודה הארוכות שאנחנו משקיעים כדי לנקות את אותם חפצים או כדי לממן את שכרם של אותם מהגרים/מנקים. ולכן, הדרך היחידה להתמודד עם המטלה המזוויעה והסיזיפית הזאת היא לזכור שזהו הנטל המועט יחסית שעלינו לשאת על גבינו בשם העובדה המצערת שאנחנו בורגנים.

מיטל שרון

ריצתה את עונשה לאחרונה ביום שבת, 21.6.08, למשך שלוש שעות, ואין לה כל כוונה לעשות זאת שוב עד אמצע אוגוסט לפחות.

24 thoughts on “הסבון בכה מאד, ויש לקוות שמת”

  1. חיבור מעולה בעייני, גרם לי לחשוב על הפרנטיות ושלל הכימיכלים שאנחנו משתמשים בהם על מנת להגיע למצב שאנחנו קוראים לו "ניקיון". בימים אלה השולחן לא נקי אם יש עליו כמה פירורים של לחם, אבל אם הוא מצופה בשכבה דקה של אקונומיקה ועוד תוספת של כמה כימיקלים שיכולים להרוג אותנו בכמות מספקת אז אנחנו יכולים לנשום ברווחה ולהגיד שהשולחן נקי.

    אולי ההתעסקות האובססיבית בניקיון חיצוני מסמל את הלכלוך שקיים בתוכנו, בחדרים החשוכים של נפשנו, לכלוך כזה שעדיין לא המציאו כימיקלים מספיקם עוצמתיים לנקותו..

    אני הולך למרק איזה חלון כדי להרגיש טוב עם עצמי עכשיו 🙂

  2. טוב, זה עניין זמני, את יודעת. בקרוב יהיו בתים שמנקים את עצמם. כך מבטיחים לי מאז שאני בת 10 בערך.

  3. רהוט ומעורר מחשבה. אלה טענות שהעליתי, בדרך פשטנית יותר, באזני אמא שלי מדי פסח מאז שאני בת 8: אם אתה לא רואה את זה, זה לא לכלוך.

  4. בדיוק אתמול בערב, כשעמדתי מעל הכיור לכבס את הבגדים שהתינוקת פלטה עליהם חשבתי מחשבות דומות. חשבתי על האנשים שהם מספיק עשירים כדי שיהיה להם בית כזה גדול ומרווח ומאובזר עם הרבה חפצים חדשים ונוצצים, אבל לא מספיק כסף בשביל להעסיק מישהו שיהיה אמון על ניקיון בכל רגע נתון. וחשבתי עליהם מחנים את הלקסוס הבוהקת שלהם במקום ששמור לה, ונכנסים לסלון עם הטלוויזיה Full HD שתלויה על הקיר ושכל הכבלים שלה קבורים בתוך צינורות סמויים, על איך הם שותים אספרסו חזק וטוב מהמכונה שלהם, ואוכלים על צלחות מהקו המודרני של וילרוא-בוש, ואחרי כל זה, אין להם ברירה, וגם הם עומדים מעל הכיור, בדיוק כמוני.
    והמחשבה עליהם במקום להרגיע אותי רק העמיקה את הדיכאון.

  5. אתה מדבר עלי, שחר?
    (חוץ מהחניה של הלקסוס, בתל אביב לא מצאתי חניה פרטית ושמורה ואני נאלץ לבזבז עוד עשרים דקות בחיפוש חניה)

  6. עומר, לא הייתי ממהרת לללכת רחוק עם הניקיון בחוץ= לכלוך בפנים. ×–×” נשמע כמעט כמו גוספל 🙂

    ז'ניה, זמני, אה? אני מחזיקה אצבעות.

    יעל, כן, זה גם מה שאני אמרתי. אבל אז היא שלחה אותי לאוניברסיטה, אז היא קיבלה את זה פלוס תיאוריות תרבותיות בשקל עשרים.

    שחר, בוא, תקרב לפה רגע, יש לי סוד: מדיח כלים! built in, ככה שייראה כמו ארון. זה מה שיש להם. שום לשטוף כלים ושום נעליים.

    חנן, מה יש לך מהאנחנו הזה? באמת אני לא מבינה. לא בציניות ולא כלום. כל הבלוג הזה מבוסס על לקחת משהו שקראנו/ראינו/הרגשנו וכו' ולנסות להפוך אותו לאמירה כללית, בהתבסס על תיאוריות אחרות, שגם הן סך הכלל איזו הכללה שמבוססת על ידע ו/או ניסיון של מישהו אחר. למה עכשיו?

  7. איך הניקיון הוא עונש על בורגנות של "האדם הצרכן" אם הניקיון הוא תעשייה צרכנית ושיווקית משומנת בדיוק כמו כל דבר אחר?
    הרי אף אחד לא חייב לקנות ספריי לכורסת העור – אפשר גם רק להוריד אבק במטלית או לירוק ולנגב. אף אחד לא חייב אקונומיקה בריח תפוח, או סמרטוט רצפה צבעוני – ×–×” הכל חלק מאותה תרבות צרכנית מעיקה (ומשחררת, תלוי איך מסתכלים על ×–×” כמובן).
    בעיני, הנקיון מאפשר את המשכיות ומחזוריות השגרה (משאירים עקבות, מנקים עקבות בשביל עקבות חדשות.. אחרת צריך להכין קפה בכוס חד פעמית).
    ובמישור אחר – כאשר מגיעים אורחים, הבית שלי הוא המרחב הציבורי שלהם (ואפילו שלי), ולכן אני נדרשת לשמור עליו ברובד ניקיון מסוים (×›×–×” שאני מצפה למצוא במקומות ציבוריים אחרים). עד כמה? ×–×” כבר אישי למדי (ומבחינתי רמת הניקיון תלויה בעד כמה אני צריכה "להרשים" את האורחים. בכל מקרה אמא שלי תחשוב שהבית מלוכלך…וכאשר שניים גרים בבית, עושים פשרה מסוימת).
    וכפי שאני לא מספרת לכל מי שאני מכירה את כל מעללי, מעשי, מחשבותי ובדיוק מה עשיתי בחודש האחרון, כך הניקיון מאפשר לי לשמור על חזית "ניטרלית" מול אורחים.
    לדעתי גם "תו התקן" ממזמן נשבר לרסיסים והבעיה היא אכן הניתוק בין מי שמנקה, למי שקונה.

    ואגב, "והסלונים האלו תמיד נקיים מאבק וממוסר חברתי" – באמת?

  8. אני נוטה להסכים כאן עם פ"ה.
    ניקיון כשלעצמו הוא נחוץ ממגוון סיבות וגם "להרשים את האורחים" היא סיבה לגיטימית. ניקיון ששבוי בתרבות הצריכה של הניקיון הוא כבר עונש שמגיע למנקים האובססיביים.

  9. פ"ה, כל הפוסט הזה רוצה לומר שהניקיון הוא "עשייה צרכנית ושיווקית משומנת". תהליך הניקיון עצמו, על כל הזוועה שבו, הוא העונש, כי הוא מחמיר ומאריך ככל שיותר חפצים, כך לפחות נראה לי.
    ובנוגע להמשך הדברים שלך, המשכיות ומחזור השגרה הם האוייבים הכי גרועים שלי, אז אנחנו חלוקות מאד כאן.
    ואנחנו ממשיכות להיות חלוקות בעניין המרחב הנייטרלי. ואני לא חושבת שהבית שלי צריך להיות מרחב נייטרלי, גם אם באמת היה אפשר להגיע למרחב נייטרלי אידילי. אני לא מזמינה לבית שלי כל אחד. בשביל מרחב נייטרלי יש בית קפה. מי שמגיע לבית שלי צריך להגיע לבית שלי, וחלק מהבית שלי זה כוס הקפה ששתיתי אתמול והסלט שאכלתי שלשום.

    איתמר, 🙂 (ארבעה חודשים ×–×” הרבה, בנאדם).

    אורן, אז זהו, שאני לא חושבת שזה מרשים את האורחים. זה מין משהו כזה שתמיד אומרים. אני חושבת שהדרך היחידה להתבלט בדבר הזה היא להגעיל את האורחים. כל השאר פשוט הופך להיות שקוף עבורם.

  10. היי, פעם ראשונה מזה הרבה זמן נכנסתי ל-hahem.co.il ולא ישירות לבלוג שאליו כיוונתי ומצאתי את הפורטלון החדש. יפה, ממתי זה? (רק התמונה של הסיפור האמיתי והמזעזע של לא מעודכנת).
    בכל מקרה:
    אורן, האמת שהתכוונתי לעצמי אבל היה לי נוח לעשות איזו הרחקה כזו. מה שהתכוונתי הוא לומר שבדיוק הבנתי שזה לא ייגמר אף פעם, אלא רק יחריף.
    מיטל, מדיח כלים זה שקר, קודם כל צריך לנקות את כל מה שמכניסים אליו לפחות חלקית, דבר שני זה לא מספיק בשביל הבקבוקים של התינוק, ודבר שלישי לכי את תסכני את סט הולירוא-בוש המודרני שלך בתוך מדיח (שלא לדבר על כביסות ושאר מרעין בישין).

  11. ×–×” איזה חצי שנה כבר או משהו 🙂

    כן, אני יודעת את האמת בנוגע למדיח כלים. אני רואה את אבא שלי מתפעל אותו. אבל איכשהו זה עדיין מין משהו כזה שאני יודעת שיהיה לי כשאהיה גדולה ולא אעבור בית כל שנה. ואין לי מושג מה זה ולירוא-בוש, אבל כזה אני יודעת שלא יהיה לי.

  12. אל תהיי בטוחה. לכי תדעי איזו מתנה תנחת עלייך מהסבתא של אישתך (או שלך) כשכבר לא תעברי בית כל שנה.
    האמת היא שגם יש סיפור מעניין (במידת מה) על וילרוא ועל בוש שפעם היו מתחרים ויום אחד איחדו כוחות, ועיצוב של צלחות שנמצא בקטלוג עוד מ-1791 וממשיך להימכר היום.
    http://www.villeroy-boch.com/en/us/home/the-company/the-company/history.html

  13. האמת שגם לי לא היה מושג מה זה הוילרוא-בוש הזה אבל אחרי שסיפרתי שאין לי חניה יעודית ללקסוס (להאמר דווקא יש לי) כבר לא היה לי נעים לשאול גם על זה.

    מיטל –
    בלהרשים את האורחים לא התכוונתי ל"להרשים" באיזה ניקיון בוהק בריח אורנים אלא לציית למוסכמה החברתית (כולנו מצייתים לאיזושהי מוסכמה, השאלה היא רק לאיזו חברה אנחנו מתייחסים) שאומרת שלא נעים להושיב את האורחים ולצפות בגמר של הישרדות בין הג'וקים התל אביביים שנעים להם במהירות בין מחסה לצל, מרחרחים כתמי קפה ומלקטים פירורים מהריצפה.

    נ.ב. יצא לי פעם לנהוג בלקסוס. איזה דגם מתקדם, לא זוכר איזה (לא מבין במכוניות, ואף פעם לא שמעתי על לקסוס עד אז). לא סבלתי את זה. עם חימום לישבן, חיישני גשם ואפס תחושה מהמנוע זה כמו לנהוג בתוך פעמון צלילה. החלטתי שזה אוטו לזקנים וממש התגעגעתי לסקודה ניו-פליסיה שלי. אבל אחרי זה, כשיצא לי לבגוד בסקודה ולנהוג שבועיים בת'נדרבירד אדומה ומנקרת עיניים (סיפור ארוך) התאהבתי במאהבת. פעם ראשונה שהבנתי מה זה כל הדיבורים על חווית נהיגה.

  14. אחח, פוסט מצוין ומעורר הזדהות (זו ש, ריצתה את עונשה המלא לאחרונה ביולי 2007, כשעברה דירה, ומאז שוטפת כלים כשהם נגמרים לגמרי, בערך פעם בשלושה שבועות, ושוטפת רצפה כשהגשם מציף לה את הבית)

    וחוצמזה

    לסיזיפוס האמיתי היתה ספריה, והספריה הלכה ונמלאה אבק. יום יום איבק סיזיפוס מדף אחד בלבד מספרייתו.

  15. וואחד פוסט.
    עד עכשיו לא הייתי סגור על זה,, אבל עכשיו אני בטוח- היה שווה כל הפרוייקט מרחבים הזה.

  16. תודה, זושקה. אני חושבת שסיזיפוס איבק יום יום את ספרייתו כולה.
    א', נו, סוף סוף זה כתוב איפשהו, התיאוריה הקטנה שפיתחתי במשך השנים.

  17. אם תגורי איתי, תהיי בטוחה שיהיה ולירוא-בוש. יחד עם סכו"ם של WMF 🙂
    תכנעי מראש ותתחילי לבחור דגם: http://www.villeroy-boch.com/

    הסרביס מסדרת קאסקארה מוצא חן בעיני 😉

  18. יש לי יחס אמבוולנטי לכתוב. מכמה סיבות- קודם כל אני מסכימה איתו בגלל שאני חושבת שהרבה מהחפצים והרבה מהנקיון סביב החפצים הוא מיותר לחלוטין. לכן אין לי כלי חרסינה והספרים שלי משומשים ומלוכלכים ויפים מאוד.
    מצד שני- בקשר לנקיון- אני לא אוהבת לנקות אבל אני גם לא בדיוק מתייחסת לזה כמו אל עונש אלא כמו אל פעולה מחזורית שיוצרת סימביוזה אמיתית עם המרחב, שאתה לא רק משתמש בו ודוחף לתוכו חפצים באקראיות הנראית לך, אלא גם מנקה ודואג ומכיר אותו באזורים הפחות נעימים שלו. כלומר, כל עוד לא מתחרפנים מהעניין הזה של נקיון הוא גם לא ממש עונש, וכל עוד אתה לא מכור של תרבות הצריכה אלא משתמש נבון בצרכים אתה גם לא מנקה אחריך עקבות באובססביות, אלא סתם מנקה, את יודעת, שיהיה נעים.

  19. תמר, אני חושבת שהמשפט האחרון הוא המפתח "סתם מנקה, את יודעת, שיהיה נעים". הקישור הזה בין נעים לניקיון הוא משהו לא ברור מאליו. אני חושבת שזה כמו חצילים, מבינים את זה כשמתבגרים.

  20. נשים. יש לי בקשה- תמשיכי לנסות לחשוף את הגורמים המזיקים לחיינו ותשאירי את ה"נשים ההיסטריות" ו"אלה מהזן הדואג והאמהי" מחוץ לתמונה.
    תמשיכי כך ורבות מאיתנו נפגע ולא נוכל לקבל כלום ממה שאת כותבת.

  21. שני, ראשית אמרתי "עקרת הבית ההיסטרית" ולא "הנשים ההיסטריות", שזה הכי שנות השלושים. כן, יש עקרות בית מהסוג הזה, אני מוכנה לחתום על כך.
    שנית, למה תיפגעו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *