חיי עם הספרות (או:תשובה חלקית)

"ונראה לי שזה בדיוק המקום המעניין יותר שהפרוייקט ×”×–×” יכול להגיע אליו אבל קצת מפחד (לפחות אני מפחדת) – לא רק לחלוק אנקדוטות נוסטלגיות כתובות יפה ומעוררות הזדהות על ספרים שהשפיעו עלינו (למרות שכיף לכתוב ולקרוא אותן), אלא לבדוק, אבל לבדוק באמת, איזה חלק מהחיים שלנו מתבצע בתוך הספרות ולמה אנחנו בוחרים לבצע אותו שם; למשל, בניסוח שלכם, למה לכל הרוחות אנחנו בוחרים להתעסק בספרות בהתחשב במה שיש לעולם להציע, ולמה לכל הרוחות אם אנחנו כל כך מוכשרים אנחנו לא משנים את העולם שלנו." (קרן שפי)

1. אפולוגטיקה

×–×” קורה לי תמיד. אני נזכר מיד אחרי שמשהו מסתיים שיש לי מה להגיד. ×›×›×” ×–×” ×”×™×” עם פרויקט מרחבים שהשאיר אותי עם יותר מדי מלל לא ממומש. וככה גם עכשיו: אחרי שהפרויקט הנוכחי כבר נגמר ×–×” התחיל לגרד לי בבפנוכו. אולי ×–×” ×”×™×” הפוסט הנועל של קרן שפי. אבל אני חושב שיותר מזה, מה שטרד את המנוחה שלי הייתה אותה הערה שקרן כתבה כתגובה ל"ציפור מה את מזמרת (חלק שני)" ומצוטטת למעלה. ×›×™ מאז שההערה הזו נכתבה אני מסתובב איתה בבטן. ולא שיש לי תשובה מלאה לשאלה של קרן. אבל אני חושב שהיא מטרידה ומעוררת מחשבה יותר מדי מכדי שאניח לה. ויותר מזה, משהו בה זרק אותי למשהו אחר שהפריע לי לאורך כל הפרויקט. ×›×™ לא רציתי לכתוב באמת על איך הספרות הרסה את ×—×™×™. מפני שהיא לא הרסה אותם באמת. דיברו על ×–×” קודם – לאורכו של כל הפרויקט – הרבה לפני, וגם הרבה יותר יפה ממני. אני גם לא יכול להגיד שהיא ממש הצילה אותם. כלומר אני יכול לעשות את ×–×”, אבל ×–×” ×™×”×™×” שקר פיוטי מאוד גדול, שאני בוחר לצבוע בעזרתו את המציאות. אני יכול להגיד רק שהספרות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כל כך בלתי נפרד שאיני יודע להגיד היכן הספרות מסתיימת והיכן אני מתחיל. אם לעשות פרפראזה על משפט על קלריס ליספקטור – מקור ההסתבכות שלי הוא בכך שסיפור יחסי עם הספרות שזור מהמון חוטים, ולא את כולם אני יכול לספר – "מלה אחת אמיתית יותר עלולה לדרדר למעמקים, מהד להד, את הקרחונים ×”×›×™ נישאים שלי"(קלריס ליספקטור, "תלאותיה של סופי"). אני חושב שזה מה שגרם לכל כך הרבה אנשים, ולי ביניהם, לכתוב את אותן אנקדוטות כתובות יפה על ספרים.

ואולי אסור לי להכליל יותר מידי. ×›×™ כמו שאמרה רחל, "רק על עצמי לדבר ידעתי".(רחל, מתוך הקובץ "נבו") ×œ×›×Ÿ, מכאן ואילך, אדבר רק על עצמי.

2.

הספרות התחילה אצלי מאוחר באופן יחסי. לא גדלתי עם ספרים. הספרייה היחידה שהייתה בבית שלי הייתה ספריית ילדים לא נגישה שהסתכמה באנציקלופדיות ועוד שורה של ספרי ילדים. הבית שלי לא ×”×™×” בית של אנשי ספר, אלא בית של אנשים קשי יום: של עיתון וטלביזיה ורדיו פתוח וסיר של אורז על השולחן בכל ערב. וקערת מים, ופינצטה בכדי שאבי יוכל לשלוף את הסיבים של ×”×¢×¥ שנתקעו בידיו. ספרים נראו לי כמו משהו שחשתי אליו יראת כבוד. אבל ×–×” בדיוק מה שהרחיק אותי מהם – הם היו הקדושה שבחול. ולכן, כמו בכל מערכת דתית – נשגבים ממני.

3.

רק בגיל 18 גיליתי את העולם ×”×–×”. וכמו אדם דתי שמוריד את הכיפה שעל ראשו בבליל רגשות של בושה, פחד וענישה עצמית בכדי לפגוש את היומיום החילוני ברגעיו הראשונים – גיליתי אט-אט את המילים שכתובות בהם. ולמדתי לחוש את היומיום שבקע מהם. הספר הראשון שלי ×”×™×” הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שיש יותר משתי דרכים ללכת בהן. שיש אינסוף שבילים מתפצלים בגן. ובפעם הראשונה בחיי לא רציתי להיות, להגיע, להיות מוצר מוגמר של דימויים. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפרסה בפני דרך שיכולתי לראות ולשמוע. וידעתי, בסופו של הספר השני שקראתי, שזאת היא הדרך שלי. ובדרך הזאת, שהיום אני יודע שיכול להיות שהיא לא תתגשם, אני עדיין הולך. או ×›×›×” לפחות אני זוכר ומספר לעצמי. וזה מה שחשוב.

אבל הייתה בי עדיין תחושה דתית. כי תמיד הייתי כזה. תמיד הייתי איש דתי בלי אלוהים. את האמונה הבסיסית באלוהים החליפה אצלי האמונה באנשים. וחיפשתי בהם, בכל דף ודף של הספרים האלה, פיסות קטנות של אנושיות. ומצאתי. ניסיתי ללמוד דרך הספרים להיות אדם יותר טוב. להכיר איך אנשים אחרים ממני חושבים, ומרגישים, מה מניע אותם, בניגוד אלי. ומצאתי. אפשר לומר שחיפשתי בספרים ובחלק ממחקר הספרות את תפילת שמונה עשרה הפרטית שלי; את האפשרות היומיומית לחדול לרגעים קצובים מהחיים בכדי לחשוב עליהם ועלי בתוך העולם. אם לתמצת חיפשתי בספרים את המסלול הבלתי ברור אל עבר המנטצ'יות. קראתי גם מסיבות אחרות: חוסר ביטחון, מערך דימויים חברתי, פחדים, והרצון של ידע מתוך רצון לכוח. אבל על אלה אני מתבייש יותר מדי לדבר. למרות שראוי לדבר גם עליהם. ואסור לשקר, כי גם אותם חיפשתי, ואני עדיין מחפש.

4.

"כולם הגעילו אותי. לא היה לי דם להגיד להם את זה ביום, כשעמדתי מולם פנים-אל-פנים, אבל במקום שעמדתי עכשיו לא הסתכנתי, וצרחתי להם: "הצילו! הצילו!" רק בשביל לראות אם זה עושה להם משהו. כלום, זה לא עשה להם כלום. הם דחפו לפניהם את החיים ואת הלילה ואת היום, האנשים. את הכל הם מסתירים להם החיים, לאנשים. ברעש שלהם עצמם הם לא שמעו כלום. זה לא אכפת להם. וכמה שהעיר יותר גדולה, וכמה שהיא יותר גבוהה, ככה פחות אכפת להם. תאמינו לי, ניסיתי. לא כדאי." (מסע אל קצה הלילה. לואי פרידננד סלין)

אח"×› באה האוניברסיטה, והתיאוריה, והאנשים האחרים שקוראים ספרים, וירושלים ושברון הלב. ×›×™ למדתי מבוא לנצרות רק כדי לגלות שרוב האנשים לא רוצים לחפש בעצמם, ולימדו אותי לוותר על חלום הנאורות, וראיתי אנשים שקוראים ספרים, והם לא בהכרח היו אנשים טובים יותר. וישבתי בשנה האחרונה באוניברסיטה עם המרצה האהובה עלי. הינו מדברים על האקדמיה. הייתי מספר לה על האכזבה הגדולה שלי מכך שלא פגשתי כמעט מנטצ'ים בכל האקדמיה, חוץ משתי נשים. והיא צעקה עלי שאין לי מה לחפש, ×›×™ אין כמעט מנטצ'ים באוניברסיטאות, זאת טבעה של המערכת. ושאם בטעות פוגשים אחד ×–×” פשוט מקרה. והרבה יותר מדי פעמים הרגשתי כאילו הגעתי למקום שבו הכול ×”×™×” אמור להיות הרבה יותר טוב, ואנשים היו אמורים להיות הרבה יותר טובים, ×›×™ הם לומדים במדעי הרוח, ובמקום ×–×” הם ממירים את השפה שהם רכשו לכוח חדש, ומכאיבים עכשיו למי שהכאיב להם בתור ילדים. והרגשתי כמו בתוך תיאוריה יונגיאנית – כאילו אני לא יכול לברוח לשום מקום מתוך האנושיות הבינונית של כולם ושלי. וראיתי את עצמי, וזה לא ×”×™×” טוב יותר.

באותה שנה קראתי את "מסע אל קצה הלילה" של סלין ארבע פעמים. הוא ×”×™×” ההתפכחות הכואבת שלי מכל מה שאותו חייתי בספרות. הוא ×”×™×” ספר הכפירה שלי בעצמי ובכל מה שהאמנתי. צריך להבין משהו לגבי הספר ×”×–×”: הגיבור של סלין – פרדיננד בארדמי, הוא בחור שעומד ומתבונן על כל העולם המערבי כפי שהוא נגלה אליו באירופה, בקולוניות ובארה"ב החל ממלחמת העולם הראשונה ועד סוף שנות העשרים של המאה הקודמת. והמבט שלו- מבט של מי שהתפקח מהאמונה הגדולה ביותר של להיות אדם אבל עדין שבוי בחלקו בסתירה הגדולה בין הרעיונות למציאות של העולם המערבי- משתק אותו מלעשות משהו בעולם. בארדאמי הוא מי שעומד על כל שטיח אמונה, דימוי, רעיון ואנושיות מערבית ומושך אותו מתחת לרגליו תוך כדי נפילה אינסופית. למעשה בארדאמי הוא אדם שנמצא במצב של הכרה דיוניסית, כמו שניטשה הגדיר אותה ב"הולדתה של הטרגדיה":

"יש דמיון בין האדם הדיוניסי לבין המלט: ×–×” וזה הציצו פעם הצצת-אמת לתוך מהותם האמיתית של הדברים, וֵיֵדָעוּ, מעתה בוחלים הם בכל עשייה; ×›×™ אין בעשותם כדי לשנות שמץ-דבר במהותם הנצחית של הדברים, והם רואים זאת כחוכא ואטלולא, כשמייחסים להם רצון לתקן את העולם ש"חרג מעל כנו". ההכרה היא סם-המוות לעשייה… ההכרה האמיתית, הבטה לתהום האימים של האמת, היא המכריעה כל טעם הדוחף לעשייה… הקיום עצמו, כולל בבואתנו המנצנצת בדמויות האלים או בעולם-הבא של האלמוות, נשלל מכל וכל. כשהוא מודע אמת זו אשר נתגלתה לעיניו עד תום, האדם רואה עוד בכל מקום רק את המזווע או את האבסורדי שבהווייה"

אז כפרתי בכל מה שהאמנתי. והחלפתי את כל החלומות על ספרות ואקדמיה וכתיבה בכלום. כלום שהוא חיים של אחרים. בלי שום רפלקסיה, בלי שום יכולת לחשוב. שנתיים של תנועת העולם לתוכי ופעולותיי כלפיו. בלי חוכמות גדולות. כמעט בלי ספרים גדולים. ספרים כן. אבל לאו דווקא איכות. יותר כמות. קפיטליזם, אתם יודעים… .

זה ממית: אבדן אמונה, אבדן חלומות. איך אמר סנשו: "מעשה הטירוף הכי גדול שיכול אדם לעשות בחיים הוא למות סתם ככה בלי שאיש אחר יהרוג אותו ובלי שידיים אחרות ימיתו אותו, אלא העצבות".

5.

"מה פתאום, דנלה, כמו שקרה? בחיים שום דבר אינו לפי הסדר, הכל מעורב, מבולבל, תמיד. ואל תגיד לי שזו פילוסופיה בגרוש. זו בכלל איננה פילוסופיה, ×–×” פשוט כך. כל מה שתנסה לשמוע לפי הסדר, להרגיש לפי הסדר, הוא זיוף. ואתה הרי רצית את האמת – אם ×›×™ אינני מבין לשם מה." (אבא [הילד שלך באמת], דן פגיס)

לחזור. לחזור וללמוד לחלום. לחלום אחרי שהלכת נגד כיוון הזיפים שלך. לקרוא. לכתוב. לכתוב ולקרוא אחרי ששכחת. אחרי שרצית לשכוח. ללמוד שוב להיות אדם. ללמוד שבעצם לא הפסקת לרצות להיות אדם. אדם שאף פעם לא שתהיה אבל תמיד תרצה להיות הוא. ואתה קורא. חוזר לקרוא שוב. כי גילית שאתה מאמין בכוח של הספרות עליך. לא. אתה כבר מספיק מבוגר כדי להבין שהיא לא הופכת אנשים לטובים יותר. יותר מזה היא עושה לרוב את מה שאתה מפחד ממנו. את מה שהיא עושה גם לך. אתה פותח שוב במה שקראת לפני שבוע:

"סרטים…×–×” הדבר היחיד שעניין אתכם, נכון? זלזלתם במי שלא מכיר אותם, דיברתם עליהם ועל הספרים שלכם ועל השירים שלכם אבל אני ידעתי שאתם מדברים על עצמכם, לא ×”×™×” אכפת לכם מאף אחד ומשום דבר, המציאות היתה עלובה מדי בשבילכם, נכון…" (החורף בליסבון, אנטוניו מוניוס מולינה)

אבל אתה מבוגר יותר עכשיו. מפוכח יותר. אתה מנסה כל הזמן לזכור את זה. את איך אתה עושה את זה. לברוח מזה. לנטרל את זה. אתה לומד מחדש את הספרות ככלי. אתה לומד מחדש לפקפק בספרות ככלי, אבל עמוק עמוק אתה יודע שאתה צריך אותו. שהוא חלק ממך. אתה כבר לא שואל למה. אין כל טעם בשאלה הזאת. הוא אתה, הוא נרקם בך כאותו שטיח שאותו אתה לא יכול לפרום ולעקוב אחר כל אחד מחוטיו. הוא מה שאתה.

14 thoughts on “×—×™×™ עם הספרות (או:תשובה חלקית)”

  1. פוסט מרגש.
    אני קצת מעריץ את מי שמסוגל לכתוב פוסטים אישיים באמת.

  2. מאד יפה (והפוך מן הדרך שאני עשיתי בספרות) ומסתיים בנימה קצת בורחסית, שרוחו שורה דרך אגב גם על הפוסט של קרן שפי, ואולי זה טבעי שהוא נוכח בתור מי שאמר "תמיד דימיינתי את גן עדן כסוג של ספרייה", משפט שהוא כשלעצמו פוסט תמציתי בסדרה

  3. מדעי הרוח
    מדעיהרוח
    מדעירוח
    מדערוח
    דוחושב

  4. מנטצ'יות? מנטצ'ים?
    מה זה אומר?

    אבל פוסט מקסים.

  5. אורי: תודה רבה, ובאמת שאין על מה.

    מרית: תודה. נראה לי שזה קשור במה שהיה או לא היה לנו בילדות שלנו. לפחות בשבילי זה היה ככה. ואני מצטער, אבל אני לא מצליח לראות את הבורחסיות שבדבר.

    איתמר: תודה לך ולמיטל על המקום

    חגב: איך אתה שומר על יציבות כזאת? ×–×” סוג של איזו יוגה או איזו תכונה מולדת? והייתי הולך דווקא על "חדחוגי" בשורה האחרונה…

    בני: יובל צודק. ×–×” אדם. בגרמנית וביידיש. אבל בגירסה הגרמנית של דוברי היידיש הם דחפו לזה קצת יותר משמעות (משמעות שאני קצת מפחד לחטוא אליה ×›×™ אין לי קשר ישיר ליידיש או לתרבות אשכנז, אבל אין לה מקבילה בערבית של היהודים שאני מכיר, למרות שאני מכיר לא מעט מזרחים מנטצ'ים). כמו השימוש ב"מן" (man) בימינו, שימוש שאני מניח שמוכר לך, ושכולל תכונות מסויימות שאנשים מייחסים למי שהם מכנים מן, או גבר, או גבר גבר. ×›×›×” גם המאנטצ' – אדם שכולל סל של תכונות כמו ענווה, סבלנות, ראיה והבנה של האחר והתחשבות בו, שההצלחה שלו היא לא חומרית אלא נפשית. אדם שמאמין באידאלים של תבונה, שוויון ולמידה כערכים שעליונים על תועלתניות או הצלחה מדידה כמו כסף או רכוש. הוא רוצה להיות אדם מן הרחוב ולא שואף לאיזו עליונות על הסובב אותו. אם יצא לך לקרוא דברים של זבאלד תנסה לחשוב על הדמויות שמאכלסות את הספרים שלו. אני חושב שאפשר למצוא אותו גם ב"סוף הדרך" של ×’'ון בארת. נדמה לי שגם הגיבור של "אפוקליפסה עכשיו" יתאים להגדרה. ×–×” מה שאני הבנתי מהמילה. אני מקווה שאני לא חוטא להגדרה. אבל ×–×” מה שהתכוונתי אליו בכל מקרה.

  6. יש משהו באופן שבו אתה מסיים, ואולי ×–×” אפילו לא לגמרי בתוכן אלא בנעימה, שהעלה בדעתי טקסט מסוים של בורחס שנקרא "הכל או לא כלום" ועוסק כפי שמתברר בשורותיו האחרונות, בשקספיר. בסוף הטקסט שקספיר (שעדיין לא יודעים שזה הוא) מוצא את עצמו לפני האלוהים ("לפני המוות או שמא אחריו") ואומר לו: "אני אשר לשוא הייתי אנשים-×›×”-רבים הייתי רוצה להיות רק אחד – אני עצמי." קולו של האל ×¢× ×” לו מן הסערה: "גם אני אינני, אני חלמתי את העולם כפי שאתה חלמת את יצירתך, שקספיר שלי, ובין דמויות חלומי מצוי גם אתה, ואתה כמוני אנשים-×›×”-רבים ואף-לא-איש-אחד."

  7. אני חושבת על הפוסט הזה כבר כמה ימים. והוא מקסים כמובן. והוא באמת מרגש כמובן. אבל יותר מהכל הוא השאיר אותי עם תחושה של "וואו, הוא באמת רוצה להיות אדם טוב יותר". שזה ממש משמח אותי. לא בשבילך. בשבילי. על זה שזה עדיין ערך בעולם. אז לא ידעתי מה לכתוב מלבד תודה. ואם לכתוב. ואיתמר כבר לקח את התודה. אבל אני אכתוב שוב: תודה.

    רק, מענטש.

  8. מרית: צודקת, קראתי. יש משהו בנעימה. ונכון, יש איזה דמיון ששורה על הסיפור ועל החלק הראשון של הפוסט של קרן ולפתוס.

    מיטל: נראה לי שעדיף לשתוק, אבל שוב: תודה לשניכם. ומענטש. לגמרי מענטש. סליחה על השגיאה (לא אמרו לך, זה מה שקורה כשמלמדים פרענקים יידיש. כלום אנחנו לא מצליחים ללמוד כמו שצריך :-).).

  9. אסף, מה פתאום. לשתוק זה ללוזרים.

    ואנחנו שמחים בטעויות שלכם. ככה אנחנו מרגישים אציליים כשאנחנו מסבירים לכם בסבלנות את השפה החשובה בעולם. מה אתם יכולים לעשות, זה לא בתרבות שלכם ללמוד. אבל אתם יכולים להתנחם בזה שאתם חמים ופתוחים.

  10. אם כבר דיברתי על הראייה של הספרות כמשהו עליון ,דתי הבעיה שלך כמו אנשים רבים הנוטים להיות חילונים שבמקום לשנות את אישויותו של אלוהי הילדות לאלוהים האמיתי המשקף את פני המציאות בחרת להיות "חילוני" שלל של דברים יכולים להפוך אדם לטוב יותר למשל ספר יכול להפוך אותך לאדם טוב יותר אם כי לא בהכרח כיון ואתה בסופו של דבר באדם בוחר להיות טוב יותר ולצערי הרב להרבה אנשים אין או שאף אבד הרצון הזה להיות אדם טוב לא אומר שאתה צריך לוותר על קריאת ספרים זה מחכים זה מעשיר נותן לך עוד נקודת מבט על הטבע והמין האנושי כשם שאתה לא יכול לצפות מאלוהים לעשות ניסים כך הדבר עם ספרים. אנשים לא כל כך רעים כמו שאתה מציין זה מזכיר לי את ספר זאב הערבה(בינתיים גמרתי לקרוא רק את הטרקטט שהוא פשוט המניפסט הקומינסט של הטבע האונשי בעיני) ותפסן בשדה השיפון שניהם ספרי התבגרות והתפכחות אמיתיים להבדיל מספרי ההתבגרות אינסטנט שמורים ואנשי חינוך יכולים לחוש אמפתיה כלפיהם כמו מבחן קבלה שהמורה הקריא לי אותו (איכס ספר צבוע) הספרים התפסן בשדה השיפון וזאב הערבה כמו כן דנים בנושא אידאלים לעומת המציאות הכמיהה לשלמות מכל בחינה שהיא אבל המציאות היא שאפשר רק לחתור למושלמות אך לא להגיע אליה

    גם אני התחלתי לקרוא ספרים בגיל מאוחר ( 11) ודווקא ביתי הוא תרבותי ואינטלקטואלי אני די מצטערת להגיד אבל הציפייה שלך שאנשים נאורים שקוראים ספרים והספרים עצמם הופכים אנשים לטובים נשמעת אינפנטלית למדי ולא מציאותית הרי הספר אינו תרופת קסם ולא מרפא ואף סופרים אינם אנשים טובים בהכרח לדוג' סלינג'ר שכתב את התפסן בשדה השיפון היה מיזנתרופ ולהבדיל אלפי הבדלות מאנטי גיבור של ספרו הולדן קולדפילד הוא לא חזר לחיק האנושות ולמד לחיות איתה אלא הוא חי הרחק ביער הוא לא הצליח להתגבר כמו הדמות בספרו ,דרך אגב תחשוב שגם יש לא מעט ספרים וסופרים גרועים כמו עמית גלילה רון פדר וסמדר שיר רק לעבור ליד המדפים שהם נמצאים הספרים שלהם מעורר בי חלחלה

    ובהקשר לכל הסופרים של המאה העשרים הפלצניים שאתה כל מחשיב איני מבינה את התועלת שבכך גם כן חיפשת מנטץ' ראינו איך הגרמנים היו מנטצ'ים במלחמת העולם הראשונה והשנייה

  11. (חוּי?) נדמה לי שקצת פספסת דברים שהיו בתוך הטקסט. בעיקר בחלק הראשון והחמישי. כדי להיות מסוגל לספר סיפור, או לכתוב משהו, על הדובר לעשות מהלך כלשהו; תהליך. פה המהלך הזה לא קשור לעולם אלא לנפש. ולנפש יש תאריכי תפוגה והבנה משלה. שמח שאת מפוכחת יותר גם אם אני לא. אבל אולי תעשי עוד סיבוב של קריאה ותראי דברים אחרים שקיימים בפוסט.

  12. גן העדן הוא אולי ספרייה, אבל אתה כבר תחזור אליו אדם אחר. אדם שלא קיבל את התמימות והפליאה יש מאין, אלא עבד קשה ע"מ להשיגן. לפקוח את העיניים בכוחות עצמך אחרי שלימדו אותך טכניקות כושלות עד מעוורות זה הישג ראוי לציון.
    ולזכר הקריאה הזו, כמעט שלוש שנים אחרי שהרשומה נכתבה וזכתה לחיים מוארכים בבלוג, ולזכר השעה בה היא נקראה, נראה לי שאאוץ לרכוש את "מסע אל תוך הלילה". אני מקווה רק שאצליח לזדהות עימו, כי החיים האינטלקטואלים בישראל של 2011 כה נרדפים ומבוהלים, שבמקום לחפש את מגרעותיהם מתעורר בי בעיקר חשק למצוא להם יקום מקביל מגונן.
    ודרך אגב- אולי יש בהיכלי ההשכלה הישראלים מעט מדי מאנטשים, אבל אני פגשתי לפחות שלוש בחוג אחד באוני' אחת. כמובן שמאז אחת מהן סולקה מהאוני' ונפטרה, ואחרת נרדפה עד בריחה מרצון, אבל יום אחד אחרי הסוף יהיה טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *