מדריכה מפוכחת לתלמידות מדעי הרוח – חלק שני

התזה
 
ועוברים כמה חודשים של הלקאה עצמית מייסרת והנה נכתבת לה ההצעה לתזה, ומגיע הרגע המזהיר מכולם. בלי צחוק. הוא באמת מזהיר. יש לך רשימת ספרים שאת הרכבת לגמרי בעצמך. ויש לך זמן. וכל מה שאת אמורה לעשות עכשיו, זה לפקוח את העיניים ולראות איך המבנה התיאורטי שלך נבנה בתודעתך. איך משפט מצטרף לפסקה שחוברת לרעיון וביחד הם יוצרים אמירה שהיא לא גדולה מדי, כדי שתוכלי לכתוב אותה, ולא קטנה מדי, כדי שיהיה מה לכתוב, אבל מקורית, כדי שלא תהיי מובכת אחרי שתכתבי. וזה גם הרגע שאת מחפשת מישהי להתייעץ אתה. כי יש הרבה רעיונות. ואת קצת טובעת בתוכם. קשה לך לבד להפריד בין המוץ לתבן. את בטוחה שאת לא יודעת מה נחשב מקורי. ואין לך מושג מה זה גדול מדי או קטן מדי. ואת גם חשה שאת לא צריכה לעשות את זה לבד. שהלא בשביל זה בחרת את האישה הזאת, שיודעת כל כך הרבה על מה שאת קוראת.
אז את כותבת לה מייל, והיא באמת נפגשת איתך, לרבע שעה, נותנת לך ספר מספריה, ואומרת לך: תחזרי אליי כשיהיה לך פרק כתוב. אבל רגע, את מבקשת למחות, מה פרק כתוב, אין לי אפילו צל צלה של התחלה של פרק. אין לי שלד לעבודה. איך פרק כתוב? אבל היא כבר מעלעלת בניירותיה, והם, אם בטוחה, יותר חשובים ממך.
ועוברים חודשים. אלו שתי מלים קטנות. אבל אלו חודשים מהחיים שלך שעוברים תחת הנטל הזה, של מחקר. זהו נטל כפול: הנטל הראשוני הוא המחקר עצמו, שהוא לא הדבר הכי קשה ביקום, אבל הוא בכל זאת מצריך שעות ארוכות של התרכזות בטקסטים לא תמיד הכי קלים, לא תמיד הכי רלוונטיים, לא תמיד בלתי אידיוטיים. הנטל השניוני הוא הנטל של התדמית. תואר שני בספרות. כמה קשה זה יכול להיות. במקום לבכות כל היום על כמה קשה לך, פשוט תקראי כמה ספרים, תכתבי כמה שורות ויאללה, תגמרי עם זה. אפשר לגמור את זה בכמה חודשים. למה את נמרחת עם זה, לעזאזל. ולמה את לא פונה למנחה שלך לעזרה אם את מתקשה? ולכי תסבירי, ששלחו אותך לחזור עם הפרק הראשון, ואת לא יודעת איך לדרוש עזרה, ואין לך מישהי אחרת לדבר אתה, ומילא הטקסטים, אבל מעבד התמלילים שלך מפחיד כמו שלא היה מעולם.
 
  
אבל אחרי שאת מתייאשת ומוותרת על ההתייאשות ושוב ושוב ושוב, משהו בכל זאת נכתב. עשרים עמודים או משהו כזה. ולצידם שלד קטן, מבוייש, של מה שתהיה פעם, כשתהיי גדולה, התזה שלך. ואז מתחיל הפינג פונג. את שולחת. היא מאבדת. את שולחת. היא יוצאת לשנת שבתון. מדי פעם, היא מעירה הערות אדומות על הדפים שאת שולחת לה. אבל באופן כללי, אין לה זמן אלייך. את לא הכי מעניינת אותה. יש לה תלמידות לדוקטורט. יש לה תלמידות יותר אהובות. לא יודעת מה. אבל אין לה זמן אלייך.
אז את עושה כמיטב יכולתך. לא תמיד את מצליחה. הרבה פעמים עוברים שבועות לפני שאת מתקדמת אפילו במילימטר. לפעמים את מתקדמת קצת ונסוגה הרבה. רוב הזמן את במריבה עם עצמך ועם האקדמיה. אבל הזמן, ההחלטה הראשונית שלך לעשות את זה, והרצון לא לאכזב את המנחה הדגולה, שבינתיים מסתבר שלא הכי שמה עלייך, מביאים אותך קדימה. והנה, בלי ששמת לב, עברה עוד שנה. השנה שבה היית אמורה לסיים את התזה שלך. ואת, את רחוקה מזה כרחוק אוניברסיטה בריטית ממסדרונות סוראסקי, וכרחוק המרצה הדגולה לשעבר שלך מהנחייה אישית.
אבל נו מילא, את כבר בחצי הדרך, אז את חורקת שיניים ומתקדמת באיטיות מורטת עצבים קדימה.  והנושא כבר כל כך מאוס עלייך, שבא לך להקיא עליו. בא לך לקחת את הספרים, את כל צילומי המאמרים, את כל הפתקים הקטנים בהם סימנת דברים על הספרים שאותם את חוקרת, לקחת את כל אלו ולזרוק לפח מתחת לביתה של המרצה הדגולה.
והנה זה קורה. את מגישה את התזה שלך. שלוש שנים אחרי סיום הלימודים הפרונטליים שלך. ממש ברגע שבו את מגישה את כבר יודעת, יום אחד אני אכתוב פוסט ובו אני אספר לכולם שאין מה לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. אם אתם מחפשים שאר רוח, אם אתם מחפשים להעמיק את ההשכלה שלכם, אם אתם מחפשים, כמו שאמר יקיר הבלוג אסף דבורי, להיות מענטש, אל תהיו באקדמיה. שם קיים רק המירוץ לבגרות מן התיכון.

14 thoughts on “מדריכה מפוכחת לתלמידות מדעי הרוח – חלק שני”

  1. אוי. שוב עצוב.
    אבל בעוד הפוסט הקודם שיקף נכוחה את רעותיה החולות של האקדמיה בכללי, כאן משתקפת דמותה הקטנה של המרצה הספציפית ההיא. כלומר, איך לומר, אולי פשוט נפלת רע. וזה אולי גם נכון שרבים המרצים ורבות המרצות שהם והן ככה, אבל ודאי לא כולם. לפחות כך זכור לי מהתואר השני שלי. בירושלים יש כמה מענטשען.

  2. "את שולחת. היא מאבדת. את שולחת. היא יוצאת לשנת שבתון" – צחקתי קשות. ועכשיו אני צריכה ללכת לשרטט קו שחור קטן על אחת הרשומות בספר המשאלות שלי.

  3. אוי, רגע, זהו?
    אין חלק שלישי?
    בבקשה שיהיה חלק שלישי אופטימי.
    אוף.

  4. באמת פוסטים עצובים.
    המרצים שלי לתואר השני בקולנוע לא היו באמת מהאקדמיה, הם בעצם קולנוענים שאוהבים גם ללמד או משהו כזה. יש לי רק מילים טובות להגיד עליהם, חלקם ממשיכים לעזור לי עד היום, כמה שנים טובות אחרי שהפסקתי לשרוץ על הדשא.

  5. תגידו, יש משהו שם באקדמיה שמתפקד?
    שביתות, מרצים מחורבנים, מנחים אפתיים, תקציבי מחקר בקאנטים, קורסים זהים, גרירת רגליים…

    יש גם משהו חיובי להגיד על תואר שני? חוץ מזה שהוא טריגר לאחלה בלוגים?

  6. תומר, אני אפילו לא חושבת שדמותה קטנה. אני חושבת שהיא פועלת בתוך אוסף של נסיבות לא אפשרי. כלומר, כוונתה טובה, והיא אכן מענטש, והיא יודעת שמה שהיא לא תעשה אין הרבה אחרים שיעשו, אבל זמנה מוגבל. ולכן אני מספרת עליה כאן. כן, זה נעים להתמרמר, אבל לא רק בגלל זה. אלא גם בגלל שאני חושבת שהמשל הזה, יותר משהוא עצוב עליי, שהלא אני כבר סיימתי, מלמד משהו על המצב בכללותו.

    הלו זוש. איזו משאלה? איבדתי אותך 🙂

    מקפיסטה, הכל אופטימי. תראי, אתמול ראיתי קשת ומזמן קיבלתי תואר שני.

    א', נראה לי בקולנוע זה עולם אחר לגמרי, לא?

    בני, כן, מתחת לכל הדברים הרעים שקורים כשמורידים משהו שאתה אוהב לתחתית סדר העדיפויות, עדיין נשאר הדבר שאתה אוהב: מאמרים טובים, שעה וחצי פה ושעה וחצי שם של הרצאה מרתקת, וכמובן, אחלה בלוג 🙂

  7. מיטל, לא נראה לי שאפשר להפיל הכל על המערכת, ולו בגלל שאני (ואחרים) חוויתי חוויה אחרת לגמרי עם המנחה שלי (בניגוד להנהוני ההסכמה בקשר לקורסים). שלא יובן לא נכון – לא היו לי חיים קלים. ליתר דיוק, קרעו לי את התחת. אבל בדיוק בדרך שבה את מדמיינת שבה קורעים את התחת באקדמיה: 'הטיעון כאן לא מוצלח. צריך להחליף אותו או לחזק אותו'.

    אז ברור שזה לא המקרה השכיח, וגם אני שמעתי אינספור סיפורים על המנחה שבודקת פרק שהושקעו בו שעות רבות, משאירה אותו אצלה למשך חודשיים, ואז מחזירה אותו עם מילה אחת: 'לא!'. אבל אפשר גם אחרת.

    (זה לא בא להגיד, דרך אגב, שהמנחה שלך היא אישה רעה או מרצה רעה. כמו שאת בעצמך אמרת, הנחיה זה חלק קטן מאוד מהעבודה שלה)

  8. ולחשוב שאני הייתי איתך בתוך כל זה ולא היה לי שום דבר מנחם להגיד חוץ מ"יום אחד זה ייגמר". נראה לי שגם היום אני אומרת את אותו הדבר, אבל תוהה אולי (אולי אולי) זה רק אוניברסיטת תל אביב שכל כך בעיתית. אולי מוסדות אחרים קצת פחות רקובים.
    דוקטורט בבאר שבע, מה את אומרת?

  9. איתמר צודק, זה כנה ועגום להחריד. וכמובן כתוב נפלא.
    וכל מה שיש לי להגיד להגיד לך יצא דחוס מדי. ככה שויתרתי עליו. אבל אם אי פעם תקימי חבורה ספרותית, ותחפשי איזה מלצר או כתבן, נראה לי שאני אשמח. ואולי גם נדסקס על איזה דבר או שניים בדרך. ושוב, תודה.
    נ.ב.
    ואולי רק שאלה אחרונה: לאן הולכים מפה, או אולי משם?

  10. דרומי, הנקודה היא, או הנקודה כפי שנראה לי שהיא כרגע, שאין שום מנגנון מוסדר שבודק מה קורה, יש מעט תקציבים ומעט מנחים, ומעודדים את כולם לעשות תואר שני. זה יוצר מצב שבו זה מקרה שמצליח לך ליפול על הנחיה טובה, ולא להיפך.

    ענתשוסטר, נראה לי שעכשיו תורי להגיד "יום אחד זה ייגמר", לא?

    את יודעת, תודה. אני קצת בבחילה מהפוסט הזה כרגע, אבל זה קורה לי תמיד, בערך יום או יומיים אחרי שפוסט עולה. עזוב חבורה ספרותית, בוא פשוט נדסקס.
    ונראה לי שהולכים בדיוק לפה, ולמקומות דומים, שבהם אפשר להמשיך ללמוד, בלי קשר לאקדמיה. חשבתי על זה, ביום האחרון, והבנתי פתאום שקניתי ספר של באחטין. לא הייתי עושה את זה בחיים בלי הפוסטים של איתמר. ביום שבו אקרא אותו, אני חושבת ש"ההם" יפתחו מסלול לתואר.

  11. גם לי המרוץ לבגרות מן התיכון זכור בעיקר כמשהו עצוב. וגם מה שאת מתארת פה. ולפעמים גם התואר הקטן והכמעט גמור שלי. ולמרות שזה באמת עצוב לשמוע מישהי שכבר עברה את המרוץ הזה מכנה אותו ככזה, לא נעים להגיד, זה גם קצת משמח. שלא החלטת לייפות את בדיעבד את העבודה הקשה. סיימת עם זה ואת עדיין חושבת שזה לא המקום.
    ההחלטה לתואר שני כן או לא למה ומתי עוד לפני, והנה עוד קו אחד בצד השלישי של הטבלה.
    אגב, אפשר לשאול על מה התזה?

  12. ענבי, רק אני חייבת לציין, כמו שכולם מזכירים פה, המקרה שלי הוא פרטי ואולי מלווה בביש מזל גדול יותר מן המקובל.
    התזה היא על "אימהות מתות בספרות העברית". היא פה בבלוג איפשהו, אם מעניין אותך.

  13. נכון, תואר שני באקדמיה זה קשה. ולא תמיד יודעים מאיפה להתחיל ואיך להתחיל. וגם לא איך להמשיך. ויש המון תסכולים. אבל זה עוד לא הופך את זה ל״לא בסדר״. זה רק אומר שזה משהו שלא כל אחד יכול לעשות. מנחים באוניברסיטה הם גם חוקרים, מרצים ומנחים של כמה וכמה סטודנטים. הם לא יכולים וגם לא אמורים להחזיק סטודנטים יד ביד מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *