גבוה, רע

הספר "חרפות וגידופים" של אמילי נותומב, בתרגומו של יהושע קנז, נפתח באידיליה [פארודית?]; ז'ולייט ואמיל יוצאים סוף סוף לפנסיה בכפר מרוחק, והם רשאים להתבודד זה עם זה כל הימים, כפי ששאפו מאז היו בני 6 או משהו, כשהכירו והתאהבו לראשונה. הם מוודאים היטב כי הבית מרוחק מכל מקום יישוב, ושמחים כשמתגלה להם שיש להם רק שכן אחד, ועוד רופא. מה עוד זוג פנסיונרים יכול לבקש לעצמו.

ימים מספר לאחר שהם מגיעים לבית, השכן בא לבקרם. מר ברנרנדן, שמו. וליתר דיוק, פאלאמד ברנרדן. האיש בא בארבע בדיוק. ישב שעתיים סתומות, במהלכן לא יזם שיחה וענה קצרות וזועפות על כל שאלה שנשאל, ושב לביתו. ביקור נימוסין מעיק אך חד פעמי, חושבים ז'ולייט ואמיל, המאושרים עדיין. אוהו, איך שהם טועים. אידיליה בעמודים הראשונים, אתם יודעים, לא תחזיק מעמד. ואכן מר ברנרדן, ואשתו הגרוטסקית אך מכמירת הלב אף יותר ממנו, מתחילים להוות איום על אושרם של השניים. זה כתוב יפה, אז אני לא אהרוס, אבל אומר רק המצב הולך ומחמיר, וז'ולייט ואמיל נאלצים להתמודד עם גבולות הנימוס שלהם, עם גבולות התרבותיות, עם גבולות האנושיות, כל זאת מבלי שמר ברנרדן או אשתו היוו איזשהו איום על שלמותם הגופנית של ז'ולייט ואמיל.

הסיפור הזה מזכיר את הסרט "מחבואים", של מיכאל הנקה. במחבואים יש את ז'ורז' ואן, גם הם זוג בורגני אידילי, ועוד כזה עם נטיות אידיאולוגיות. גם שם חודר סוג של שכן, המצלמה, אל ביתם ומפר את שלוות נפשם ודוחף אותם לכדי מעשים קיצוניים, שמאחוריהם עומד אולי איזה מסר פוליטי, שנעדר לחלוטין מסיפורה של נותומב.

נותומב קופצת על הבורגנות

אבל כאן וגם כאן מככב אותו שכן לכאורה לא אלים שמציק ומציק ומציק עד שהוא מכריח אותנו, כצופים וכקוראים, לשאול את עצמנו, עד מתי נהיה מנומסים, עד איזה גבול תחזיק התרבותיות, ומה בא אחריה? האם יש לנו בכלל כלים להתמודד עם אלימות-לא-אלימות-כזאת? האם לנצח תחזיק מעמד מסכת השמאלניות הליברלית של חיה ותן לחיות ומה קורה כאשר מסירים אותה?

נדמה כי נותומב והנקה חוקרים את הנושא הזה שוב ושוב. נותומב עושה זאת גם ב"חומצה גופריתנית", כאשר היא מכניסה אנשים לתכנית ריאליטי על מחנה ריכוז, ומותירה את הבורגנים מצקצקים אך פסיביים. והנקה עשה זאת גם ב"משחקי שעשוע", כאשר פרץ לאותה שלווה בורגנית חביבה ובלתי מזיקה עם זוג חביב ומזיק עד מאד.

זה לא חדש, הניסיון הזה להרעיד את עולמם של הבורגנים. וזהו גם ניסיון ברור למדי, בהתחשב בכמה שהיא מעצבנת, השלווה הזו שלהם, וכמה שקל לקרוע אותה מעליהם. אבל מה שמוזר לי ומעניין לי בכל העסק הזה הוא שהניסיונות האלו באים מן החוץ. כלומר, היה את הגל הזה בשנות התשעים נדמה לי, של "אמריקן ביוטי" ושל "החגיגה" ושל "חרפה" וכאלו, שבו נהנו להראות איך מה שנראה מבחוץ כמו משפחה כל-אמריקנית או כל-דנית או לבנים באפריקה זו בעצם חבורה של אנשים עם סטיות עמוקות וסודות אפלים. ובגל הזה, הבורגנות קרסה אל תוך עצמה, הבורגנים עצמם הם אלו שלא עמדו עוד בהסתרה ובהעמדת הפנים, ובגלל זה הם נאלצו לזנוח את סיר הבשר לטובת זעזוע כלשהו. ואילו כאן, אצל נותומב והנקה, זהו מישהו מבחוץ שכופה עליהם את בחינת הגבולות, איזה "אחר" שמציב מראה שקשה להתעלם ממנה.

תמהתני, האם יש פה שנאת בורגנות אחרת או רק אמצעי רטורי אחר?

18 thoughts on “גבוה, רע”

  1. LOL על הכותרת.
    לא כ"כ הבנתי את התמיהה שבסוף. בא לך לפתח את זה קצת?
    אגב, אם אני לא טועה הראשון שעשה משהו דומה לזה, ובצורה הרבה יותר מעודנת, היה מלוויל בברטלבי. לא?
    עבר זמן מאז שקראתי את חרפות וגידופים (היחיד שלה שקראתי), אבל זכור לי שדווקא אהבתי אותו. אני תוהה איפה אלפרידה ילינק נופלת במפה שלך, ואיפה תומס ברנהרד.

  2. בוודאי שארחיב על התמיהה. נניח שיש פה שני סוגים, כמו שניסיתי למפות: באחד מהם הסיבה לקריסה נובעת מבפנים, ובשני הסיבה נובעת מבחוץ, בעזרתו של האחר. הקריסה, אבל, היא קריסה בכל אחד מהמקרים. אני תוהה האם השימוש באחר, השימוש בכוח חיצוני, הוא פשוט אמצעי רטורי שנועד להביא אל אותה קריסה, או שמדובר בשתי קריסות אחרות מבחינת המחברים.

    את בלטלבי לא קראתי. אני יודעת, אני יודעת. אני צריכה. הפסנתרנית של ילינק, שזה היחיד שלה שהצלחתי לגמור, נופל, אני חושבת, בקגוריית הקריסה מתוך הבורגנות. עד כמה שזכור לי, זה לא שבא איזה מישהו חיצוני ודופק להן את העולם.

    וחרפות וגידופים, זה ספר טוב. מטריד מאד.

  3. שקלתי בדבר קצת, והחלטתי להתעלם לגמרי מהשאלה החותמת שלך, פשוט כי אין לי מושג. הניחוש שלי הוא אמצעי רטורי אחר, אבל לא קראתי את הספרים ולא ראיתי את הסרטים, וחיי לאחרונה הם נרטיב ארוך ומייגע של חיפוש אחר זמן פנוי.

    מה שכן מעניין אותי הוא עניין הקריסה. אנקדוטה שוודאי כבר סיפרתי: קבוצת המעשנים במקום עבודה קודם מעשנת בחוץ. עובד אחר, מעשן גם אך לא מהמאגניבים, ניגש ומתחיל לספר כיצד הוא נתקע בפקקים מחיפה לתל אביב. באמצע הסיפור, אחד המאגניבים קוטע אותו. "שמע, אף אחד כאן לא רוצה לשמוע על הפקקים בחיפה או על הנסיעה שלך לכאן". ציטוט מהזיכרון. הלא-מאגניב עוצר, מחייך במבוכה, ועובר נושא. לרגע היתה אפשרות של יציאה מהנורמליות, של מכות או עצבים. היה קאזוס בלי. אבל רובנו לא רוצים לנסות להגיע למקום הזה, אז אנחנו מחפים, מבליגים, מתעלמים, כדי שלא נגיע למקום שבו החוקים החברתיים לא נכתבו עדיין, ומי יודע מה יכול לקרות.

    הפוסט ×”×–×” מגניב אותי ×›×™ הוא מדגדג את המקום ×”×–×”. לכן גם בארטלבי הוא הערה אולטרה-רלוונטית. לא כל כך אכפת לי האם מנסים ללכלך על הבורגנות – לא כרגע, לפחות. לכשאהיה בורגני, עם כסף והכל, אחשוב על ×–×” שוב – יותר מעניין אותי לדעת כיצד הבורגנים מנסים למנוע את הקריסה. לכולנו יש אמצעי חיפוי כאלה, רטוריקות קטנות שמחליקות את המציאות חזרה אל תוך הנורמה, בלי השפיצים החדים. ×–×” מגניב כשמאתגרים אותם, לפחות בספר. במציאות ×–×” יכול להיות די מכוער.

  4. אוקיי, עכשיו הבנתי. לדעתי אצל נותומב מדובר באמצעי רטורי ואצל הנקה בקריסה אחרת. בעצם רגע, כי יש יותר מהנקה אחד. במחבואים זו קריסה מסוג אחר, כי הזר הוא לא סתם מישהו שפורע את החוקים או מתעלם מהם אלא מי שמשלם את מחיר הנינוחות הבורגנית. במשחקי שעשוע הזר הוא לא באמת זר אלא הקצנה של יסודות מסוימים בתוך הבורגנות ולכן מדובר למעשה בקריסה פנימה. לגבי נותומב, למיטב זכרוני לזרים יש אך ורק תפקיד רטורי, לשקף בצורה מעוותת את החוקים של העולם הבורגני. הם לא מייצגים סקטור ממשי שמצוי מחוץ לבורגנות ומנוצל על ידה.

    וברטלבי זה לא משהו שצריך לקרוא אלא משהו שכדאי לקרוא. זה אחד הסיפורים המבריקים ביותר שנכתבו באנגלית ובכלל.

  5. יפה ניתחת!

    יש לי הרגשה ששנאת הבורגנות מקבלת אופי אחר בהתאם למידת הקירבה של היוצר אליה. דווקא אצל נות'ומב והאנקה, המאגניבים והאנטי-בורגניים כביכול, אפשר לזהות בבירור חרדה ×›× ×” ואמיתית, שמתאימה יותר לקו המחשבה הבורגני, שעולמו שלו מתערער. גם בתיאור הגורם המפרק כבא מבחוץ וגם ביצירת נראטיב שנקרא ונראה כתסריט אימה, נות'ומב והאנקה מתחברים לפחד הבורגני העמוק מבפנים – כאילו ×”×™×” קיים בתוכם.
    בניגוד מוחלט לכך, סרטים כמו אמריקן ביוטי, או הסרטים של טוד סולונדז (אני מאמין שהוא מתאים לתבנית, ואת "חרפה" ו"החגיגה" לא הספקתי), שמתארים קריסה מבפנים של הבורגנות על ידי הארת הצדדים הקרועים והרצוצים שבה, אי אפשר לזהות חרדה של ממש אלא יותר הפניית אצבע מאשימה. בניגוד לאווירת האימים של האנקה, הם משדרים מן עצבות קרה ומרירה, כמו דיבור על תאונה הרבה אחרי שהיא התרחשה. כאילו הם לא מזהים בעצמם את הדבר אותו הם מבקרים.

  6. לא מכיר את נותומב, אבל אחת הדרכים לקרוא את האנקה היא בתור "אמריקן ביוטי" עם זום אאוט. אם הקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות מתעד את קריסת הבורגנות, האנקה מתעד את קריסת הבורגנות + את הקולנוע האמריקאי מתעד את קריסת הבורגנות.

  7. איתמר, לול גדול על "וחיי לאחרונה הם נרטיב ארוך ומייגע של חיפוש אחר זמן פנוי". זו פולניות לאקדמיים. ואתה צודק ממש. זה מדהים, הנגיעה הזו בקצוות של החוקים החברתיים. וזה גם מעורר אימה ממש. אחרי משחקי שעשוע, ממש הלכתי בייאוש כמה ימים, כי ידעתי שגם אני, לו הייתי במקום הגיבורים, לא הייתי עושה דבר. (ואיתמר, תקרב רגע, אתה בורגני. וגם אני. נוכחות הכסף בחשבון הבנק שלך היא לא המדד היחיד, ואתה יודע את זה :))

    ז'ניה, זה יפה מה שמארת על משחקי שעשוע! לא חשבתי על זה כהקצנה של יסודות מסויימים, אבל זה ממש נכון. בנוגע לנותומב, אבל, אני לא מסכימה איתך. ב"חרפות וגידופים" יש משהו שחומק מתפיסתי כל הזמן. הרופא הזה, הוא כאילו התגלמות הבורגנות. ואין בשום מקום הסבר להתנהגות הזו שלו. כמו שאין הסבר למערכת היחסים הקצת מעוותת בין ז'ולייט ואמיל. זה כאילו היא כתבה שני דברים; את הסיפור המרכזי, ועוד כמה קצוות לסיפורים אחרים. לא יודעת להסביר את זה.

    טל, תודה 🙂 אני מסכימה מאד. יש פה הבדל בין חרדה לבין הפניית אצבע מאשימה. אני רק לא בטוחה שזה נובע ממידת הקרבה של היוצר אל הבורגנות. יכול להיות שזה נובע מבחירת ×”×–'אנר. אושר, אמריקן ביוטי, ×”×—×’×™×’×”, וכל אלו, הם לא סרטי אימה. אני חושבת שגם משחקי שעשוע, גם מחבואים וגם חרפות וגידופים בנויים במבנה קלאסי של ספרות אימה, וזה מכתיב גם חלק מהתגובה אליהם.

    גונקל, רעיון מגניב!

  8. לא ממש קשור, אבל נזכרתי.
    לפני כמה שנים סודרה בערוץ1 סדרה בריטית בשם "דופקים שעון" (או משהו דומה) על מפעל טקסטיל במנצ'סטר(?).
    הפרק האחרון של אחת העונות עסק במשבר אמצע החיים של בעל המפעל, הבורגני המצליח שקץ בריקנות של חייו ושל משפחתו ותכנן לברוח באיזו ספינת תענוגות עם המהאהבת שלו. כל מי שעבר את התניית קריסת הבורגנות לתוך עצמה יכול היה לצפות לסיום שבו נראה איך הריקנות רודפת אותו גם אל הסיפון שטוף השמש או החוף הקריבי אליו הגיע, או לחילופין דווקא להצלחה שלו לברוח מעצמו ומכבליו.
    במקום זה התמקדו סצינות הסיום דווקא בעשרות הפועלים שמגיעים בבוקר לעבודה ומגלים את שערי המפעל נעולים.
    חשבתי אז שיש בפרק הזה אמירה גאונית על הפינוק הבלתי נסבל שיש בכל משחקי קריסת הבורגנות אל עצמה.

    וחוץ מזה, טווין פיקס.

  9. שחר, כן, הפינוק הבלתי נסבל. כמו האנרכיזם. כמו ילדי ה-G8.
    לא אהבתי את טווין פיקס כשהוא שודר, ומאז גיליתי שאני לא אוהבת את לינץ', אז לא טרחתי. מה יש שם?

  10. לא בדיוק כמו ילדי ה-G8 אני חושב, אבל אולי כן.
    לגבי טווין פיקס: קודם כל נשאלת השאלה מה גרם לך להחליט שאת לא אוהבת את לינץ', כי יש ללינץ' לא מעט יצירות מחורבנות למופת שאינן סיבה לוותר על האחרות (כלומר על העונה הראשונה של ט"פ, על סיפור פשוט, ועל מלהולנד דרייב, עם אפשרות לא הכרחית לקטיפה כחולה).
    בכל מקרה, אמריקן ביוטי תמיד מושווה לט"פ אז תהיתי תוך כדי קריאה באיזה סוג של קריסה חזינו בט"פ והגעתי למסקנה שיש שם טשטוש, אולי מכוון, בשאלה אם הגורם לקריסה הוא חיצוני או פנימי.

  11. I liked the post very much, i guess because it echos some of my current thoughts. and then the responses took in a completely different directions. It's always funnt to see how differently people think, even in the framework of such a well formulated discussion…
    I agree with what seems to be the consensus: the fall of the burgeois is the core, and whethere it is triggered from the outside or the inside is not so relevant. What I would like to stress is that it doesn't really matter that it's the Bourgeois, it could as well have been the Anarchists or the Working Class. The point is that we are all human beings living in a certain society which is different from being animals living in a group of animals where the only rules are about survival. in human societies survival is no longer an issue and therefore, in order to fill out the time and the bored consiousness, we invent other rules. Indeed burgeois (in the strict definition which does have something to do with how much money you have in your bank account), have less "real" trouble to worry about and therefore their problems become more "boring" (or interesting, depends on how you look at it), and their social rules and structures more intricate and superficial, and thus more "fun" to blow up. but basically you could do the same with other social groups, and it could be just as interesting.
    i'm just sorry i can't think of an example right now. I'm sure you could help me out 🙂

  12. שחר, ראיתי את סיפור פשוט והוא שעמם אותי. מלהולנד דרייב ממש הכעיס אותי עד כדי לצאת באמצע. אבל ספר לי רגע, אני בורה באמת בענייני קולנוע. למה הוא מושווה לט"פ? מה יש שם?

    אני לא מאמינה. שרה פה. איזה ×›×™×£. אבל אני לא מסכימה איתך בכלל 🙂 אני חושבת שיש משהו מבני בבורגנות שמאפשר/מזמין את הקריסה הזו. משהו בשילוב בין זמן פנוי, מגבלות חברתיות נוקשות, ושאיפה לאושר, שיכול להתקיים בבורגנות, ולא יכול להתקיים במעמד הפועלים, למשל (×›×™ הם עסוקים בלעבוד מכדי להתאמץ לשמור על העמדת פנים). אנרכיסטים, צר לי לומר, עוד לא הוכיחו לי שהם לא בורגנים במסווה. (לא חשבתי על ×–×”, אבל ×–×” באמת פוסט בשבילך :))

  13. פוסט מרתק וגם הדיון. אני רק שאלה: מאיפה התמונה? היא נראית כמו הילדה ממשפחת אדאמס שמנסה לשווא לשחק את הרמיוני גריינג'ר.

  14. קרן, תודה. אני גנבתי מפה:
    http://www.liveinternet.ru/users/1085517/post66949418
    אבל יש לי תחושה שגם הוא/היא גנב את זה מאיפשהו.

    עידו, לפעמים היא גולשת לרדידות קלה, אבל כן, חרפות וגידופים זה ספר מצויין.

  15. אני חושב שאותן "מגבלות חברתיות נוקשות" הן אלו שגורמות לקריסה הפנימית כמו גם החיצונית של הבורגנות. הנוקשות מביאה לכך שאף בורגני לא יכול להיות באמת בורגני מושלם, מביאות לאותם שקרים והסתרות ושלדים בארון שמרקיבים את הבורגנות מבפנים וגורמים לקריסתה. אבל הבורגנים גם מחוייבים כל כך לקודים החברתיים שלהם, אם בגלל הרגל ואם מכיוון שהם מזהים את הציווי אחר הקוד כדבר היחיד שיכול להביא לאושר, עד שכאשר הם נתקלים באיום חיצוני, אין להם יכולת לזנוח את ההתנהגות ה"תרבותית" ולהגיב. הבורגנים מטילים על עצם נורמות שלא באמת ניתן להתנהג לפיהן, אבל הם גם לא יכולים לנטוש את הניסיון.

  16. אם להגיד את האמת, לא ראיתי את הנקה ולא קראתי את נותומב. אבל באשר לשאלתך אני יכול לנסות ולהציע פרשנות. פרשנות שנמצאת גם בתשובה שלך לאיתמר, וגם, בצורה אחרת – בדברים שכתבה סיוון. נדמה לי שהבורגנות פועלת, לפחות במידה מסויימת כמנגנון חברתי, כמו הנצרות: היא מספחת אליה עוד ועוד קהלים שונים תוך כדי אדפטציות קטנות שמעמעמות את ההגדרה המלאה שלה (ולכן חלק מאיתנו עדיין מוציאים את עצמנו מתוך אותם בורגנים, למרות שזה מגוכח). אני חושב שכיום, בעולם המערבי, אין כמעט יכולת אמיתית להיות מחוץ לבורגנות הזאת אם יש לך זמן לחשוב ולפתח רפלקסיה. ×›×™ כמו שאמרו דלז וגואטרי – אנחנו לא ממש יכולים לצאת מתוך הקפיטליזם. ×–×” קרה (בצורה הגורפת והסופית שלו, ולא כהתחלה של תהליך) בשנות התשעים, כשהתרבות קרסה באופן סופי לשוק הסחורות וייצרה סוג של גזור והדבק תרבותי, ולא יצירתי. ומכאן, לאחר תהליך עיכול ארוך, נולדה אותה שנאה שונה של הבורגנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *