איך לדבר על המלחמה

(סוג של תגובה לאיתמר)

בנספח הטכני של 1984 יש משהו מעניין על הגבולות של שיחדש: לעולם, כך כתוב שם, ×œ× ×™×”×™×” אפשר למנוע עקרונית, במבנה השפה עצמו, כל אפשרות לטעון בגנות המשטר: תמיד ×™×”×™×” אפשר לומר דברים כמו "האח הגדול רע". אבל אפשר ליצור מצב שבו ×–×” ×™×”×™×” כל מה שאפשר לומר, ולכן הטענה הזאת תישאר כמעט חסרת-פשר. לא ×™×”×™×” אפשר לנמק אותה, לפרט אותה, המובנים-מאליהם של השפה יחסמו אותה מכל צד.

השיח הציבורי בישראל מאז תחילת המלחמה בעזה מאפשר עקרונית להגיד "המלחמה רעה", ובניגוד לשיחדש מאפשר עדיין גם להגיד יותר מזה, אבל לא הרבה יותר מזה. נראה לי שזו הסיבה שכמעט שום דבר שקראתי או שמעתי מישראלים במהלך המלחמה הזאת, בעד או נגד (להוציא אולי ביטויי התמיכה-ללא-סייג הרבים מאוד), לא נראה כתוב בכנות. כללי הדיבור כל-כך נוקשים והאפשרויות כל-כך מצומצמות שכל הדיון מתנהל בתבניות גלויות לעין ולא-גמישות, ולכן מאוד לא-אישיות. דיברנו פעם על איך כל ניסוח תיאורטי בהכרח מאבד ומשכיח חלק ממה שרצית להגיד מלכתחילה כדי לעבד את השאר לצורה עוברת-לסוחר. בדיון היום על המלחמה נדמה שכמעט הכל נאבד; מהעמדה העקרונית שגרמה לך לרצות לדבר מלכתחילה לא נשאר כמעט כלום עד שהיא מנוסחת בדרכים שבהן לגיטימי לנסח. דרור בורשטיין כתב בערך על זה במה שהוא אולי הדבר הכן-לגמרי היחיד שקראתי על המלחמה עד הפוסט של איתמר.

איזה דיבור יכול להשפיע עכשיו? עבור חלק גדול מאוד מן הקונצנזוס הישראלי כרגע, התפקיד של המתנגדים למלחמה הוא התפקיד של גולדשטיין ב-1984: להיות הדבר לשנוא אותו, הגבול של הקונצנזוס שמומשג בתור נקודת-קיצון שנמצאת בתוכו, ולא בתור מרחב שנמצא מחוצה לו. ברור להם שאין למתנגדים למלחמה מה לומר (חוץ מהנקודה הזאת של שקר טהור, "המלחמה רעה"), ושאי-אפשר ולא צריך לדבר איתם, צריך רק למנוע מהם לדבר (להכות, לשלול אזרחות, להרוג). עבור חלק אחר, תומכי המלחמה מן המרכז-שמאל, יש שם לא נקודה אלא מרחב קטן של דיון לגיטימי. אבל הוא קטן כל-כך, תחום באופן נוקשה כל-כך, שהוא הופך לנקודה בפועל. במצב ×›×–×” האפשרות להשפיע מתוך השיח היא מדומה. הדבר היחיד לעשות הוא לדרוש להרחיב את גבולות השיח ×”×–×”; לומר דווקא את הדברים שמחוצה לו, את מה ש"לא יכול להשפיע". 

[]

השיח הציבורי בישראל כרגע מאפשר לומר שילדים שמתים בהפצצה בעזה ×–×” רע שצריך להיות לאנסבל, אבל גם גבר מבוגר שפגז הרס את בית הדפוס שהוא השקיע בו את כל חסכונותיו ×–×” רע שצריך להיות לא-נסבל. ובכל זאת אנחנו, המתנגדים למלחמה והמסתייגים ממנה, נדחפים לדבר שוב ושוב רק על ילדים מתים: רק על הדבר ×”×›×™ רע, שנעשה למי שהוא ×”×›×™ לא-רע גם לפי הקריטריונים של הקונצנזוס – הקריטריונים שלפיהם, לא בטוקבקים או בדעות אלא בכתבות הראשיות כל אתרי החדשות, כל מי שנהרג בעזה בלחימה נגד פלישת צה"ל הוא מחבל, ולעזאזל עם ×–×” שהטענה המוסרית העיקרית לזכות ישראל היא ההבחנה בין לחימה בחיילים ולחימה באזרחים. אני מנסה לומר שזה לא במקרה (“×–×” לא במקרה" הוא כנראה ההבדל המרכזי בתפיסת-המצב בין מה שמכונה 'השמאל' למה שמכונה 'השמאל הרדיקלי') – המצב שבו הישראלים שומעים, בהקשר של הסבל בעזה, רק על ילדים מתים, והעובדה שגם ×–×” לא משפיע; דווקא הדוגמא הקיצונית הזאת, שכאילו אי-אפשר לסרב להיות מושפעת ממנה, הופכת בתוך השיח לתבנית קלישאתית שקל לסלק אותה ב”כן, אבל”. הקונצנזוס, שמחלק את ×¢×–×” ל"ילדים" ול"מחבלים", מניח מראש ×›×™ הרג של כל מי שלא הוכח ×›×™ הוא לא מתנגד לכיבוש בשום דרך הוא לגיטימי, ולכן, בסופו של דבר, המלחמה בעזה לגיטימית. הוא מניח גם שכל הרעות שהן קטנות יותר מהרג הן בסדר, ולכן הכיבוש כפי שהיה לפני המלחמה וימשיך אחריה הוא לגיטימי. דיבור לפי החוקים, דיבור ש"יוכל להשפיע", יצטרך להתרחש בתוך המסגרת הזאת. אני לא בטוחה אם הוא יוכל להשפיע בכלל. בטח לא מספיק.

השיח הציבורי בישראל כרגע מחייב את כל מי שנגד המלחמה להבהיר ללא הרף שהיא מגנה את הירי על אזרחים בדרום, אבל לא מחייב את כל מי שבעד המלחמה להבהיר ללא-הרף שהיא מגנה את הירי על אזרחים בעזה (הקריאות “לכו לשדרות" ו"לכו לעזה" משמשות, למרבה העניין, את אותו צד). כדי להישאר בקונצנזוס צריך לדבר קודם-כל על הדרום, ורק אחר-כך, אם בכלל, על ×¢×–×”. אבל מה שקורה בעזה הרבה יותר גרוע ממה שקורה בדרום.

לדבר "באופן שיוכל להשפיע", כלומר להישאר בתוך השיח, לקבל את כללי הדיבור האלו, פירושו כרגע להסכים לאי-שוויון עקרוני בין ערך החיים בשדרות ובעזה. קצת פחות על פני השטח, ובאופן שראוי לדיון נפרד, פירושו לקבל את הכרונוטופ לפיו הירי על ×¢×–×” הוא תגובה לגיטימית לירי על שדרות, ורק ×–×”, והירי על שדרות הוא גם תגובה לא לגיטימית וגם בכלל לא תגובה – בהכללה, את העיקרון לפיו תמיד ולא משנה מה, אנחנו צודקים ×›×™ הם התחילו. הסכמה לאי-שוויון עקרוני ×›×–×”, קבלת העיקרון ×”×–×”, מעקרת את הדיבור מאפשרות להשפיע.

השיח הציבורי בישראל כרגע מאפשר לומר שהמלחמה רעה כי היא לא תוכל להפסיק לתמיד את הירי על שדרות, או שדיכוי מסיבי לא יכול להיות פיתרון קבע כי כל עוד תושבי עזה נתונים תחת כיבוש הם ימשיכו להתקומם. אבל הוא לא מאפשר לומר שהמלחמה היתה רעה גם אילו היא היתה מביאה לשדרות שקט, ושכיבוש ודיכוי של הפלסטינים בעזה, בגדה ובתוך ישראל היו רעים גם אילו היו מאפשרים למדינה היהודית הדמוקרטית לשגשג. השיח מאפשר למתנגדי המלחמה להעמיד מול הלאומיות היהודית-ישראלית את ההומאניטריות הא-לאומית (ולתומכיה לגייס את ההומאניטריות אל הלאומיות היהודית, ולדלג נוחותם בין השתיים); הוא לא מאפשר בכלל להעמיד מולה את הלאומיות הפלסטינית; בשעה שבה הלאומיות היהודית-ישראלית נישאת בפי כל, הלאומיות הפלסטינית הופכת להיות לא-לגיטימית, לא-קיימת, עבור מי שרוצים לדבר "באופן שיוכל להשפיע". אבל אחת מהן לא יכולה להיות לגיטימית בלי שהאחרת תהיה לגיטימית. וההתקוממות בעזה נובעת לא רק מסיבות הומניטריות, היא התקוממות לאומית.

[]

יש כאן עוד כל מיני דברים שאפשר וצריך לומר. אבל אני משכתבת את הטקסט הזה בהפסקות מאז אתמול, ובינתיים היו ההפצצה של בית-הספר של האו"ם, והאפשרות של הפסקת התקיפה, ושלוש שעות של רגיעה, והחלטת הקבינט על המשך התקיפה, והפגנה, ושיחות, וצעקות, ומיילים, ואני כבר די רחוקה מהעמדה העקרונית שגרמה לי לרצות לכתוב אותו מלכתחילה.

[]

נסיבות שמחייבות כל-כך בנחרצות לבחור עמדה עקרונית אחת משתיים, גורמות כנראה לכך שמכל עמדה, כל מי שבעמדה האחרת נראה קצת אותו דבר: עיוור, חולה. עבור העומדות על המדרכות, קשה לראות הבדל עקרוני בין התנגדות למלחמה לבין תמיכה בחמאס, והן נאחזות אימה ותיעוב כשהן חושבות שאנשים קרובים אליהן יכולים להצטרף אל הרע הזה. עבור הצועדות על הכביש, קשה לראות הבדל עקרוני בין מי שאומרת שצריך להרוג את כל העזתים אחד אחד, לבין מי שאומרת שצריך להרוג בהם עד שהם יבינו שאסור להתעסק איתנו, לבין מי שאומרת שזה מצער מאוד והיה עדיף שלא ימותו אבל מה לעשות, הם התחילו. והן נאחזות אימה ותיעוב כשהן חושבות שאנשים קרובים אליהן יכולים להצטרף אל הרע הזה.

אני אחת הצועדות על הכביש.

נראה לי שהבדל העמדה העקרוני כרגע בין העמדה של המתנגדים למלחמה לעמדת התומכים בה הוא האם מה שקורה בעזה נראה לך כמו רע בלתי נסבל, או לא. בורשטיין כתב: “אבל עוד יש מי שחש את הרעד ×”×–×” (בלב? בנשמה?) מול תמונות של ילדים מתים, אח ליד אחות ליד אח, ואביהם זועק לצדם, ועושה את המעבר ×”×–×”, אחרי שנייה או שתיים. מוצא משפט, שהוא כמו פלסטר מהיר על החתך בנשמה. 'אבל…'. יש בטוקבקים המון דוגמאות לזה. ×–×” רגע חשוב בחיים, הרגע ×”×–×”. הרגע שבו האנושיות מתעוררת, להרף עין – ואז משהו בך טורח לדכא אותה. מהר. לא לתת לה פתחון-פה. לא לשמוע לה חלילה. "

אני לא בדיוק מסכימה עם בורשטיין. אי-אפשר להבין באמת שכל מה שהוא עבור מישהי רע בלתי-נסבל הוא באמת רע בלתי-נסבל, אי אפשר להיות שפויה עד כדי כך, ×›×™ אז תצאי מדעתך. לא רק הדברים שקורים עכשיו במקומות אחרים, אפילו דברים שכבר קרו, דברים מהכיבוש הצרפתי בספרד או בגרמניה ב"סיפורים נפוליאוניים" שהתחלתי בהסח הדעת לקרוא כדי להפסיק לזמן מה לקרוא טוקבקים בוויינט. אלו דברים שקרו באמת והם בלתי-נסבלים, אבל אני הודפת אותם מעלי בקלות: הם בדף אחר של ההסטוריה, לא הגיוני להיות מוטרדת מהם. אי אפשר לא לדכא את הרעד אף פעם. תמיד יש את הרגע ×”×–×” שבו את צריכה להכריע האם הרע הבלתי-נסבל ×”×–×” הוא כן או לא – – – מה?

האם את יכולה לעשות משהו בקשר אליו? האם את אחראית לו? כן, שני אלה: לא במקרה שני הדברים שחוזרים יותר מכל בטוקבקים ובצרחות הם, מצד אחד, שיכרון האקטיביות, רגש ההתעלות על ×–×” שסוף-סוף אנחנו עושים משהו, מראים להם מה ×–×”, נכנסים בהם, עם התאווה לעשות עוד, לעשות יותר – ומצד שני, ההשבעה החוזרת ונשנית שזה לא באחריותנו, שום דבר מזה לא באחריותנו, הכל באחריות החמאס, לכו תבקשו מהם פיצויים. ×•×”מעורבות שלי קשורה לכך שאני מאמינה ×›×™ ישראל אחראית ואקטיבית בנוגע למה שהיא מחוללת בשטחים הכבושים על ידה.

אבל עוד קודם. האחריות שלך כאזרחית ישראל למה שקורה בעזה והיכולת שלך לעשות משהו בקשר אליו שתיהן חלקיות, אבל ההכרעה היא לא חלקית. זו ההכרעה האם הרע הבלתי-נסבל ×”×–×” נוגע לך – האם הוא בלתי-נסבל גם עבורך. הרע הבלתי-נסבל בעזה נוגע לי. לתשעים וחמישה אחוז מבני עמי, אם להאמין לגלעד ארדן, הוא לא נוגע.

19 thoughts on “איך לדבר על המלחמה”

  1. את הכותרת לא הבנתי.

    על היתר, ת ו ד ה

  2. צודקת, שיניתי אותה (היא היתה אמורה להיות התחמקות ממתן כותרת באמצעות וריאציה על ה"ככה זה" של איתמר).

    ו – 🙂

  3. תודה לך, כבר אמרתי. ולא בגלל הכנה וכו', בגלל הפוסט.

    וזהו. אני לא כל כך יודע מה להוסיף על זה. אולי אדע מחר.

  4. האם בתוך ה"שיחדש" של השמאל הרדיקלי נמצאים המילים והביטויים: "איסלאם קיצוני", "ג'יהאד", "אמנת החמאס", "השמדת ישראל" וכו'? האם אלה המצאות של השיח הימני או הקונסנזוסיאלי או שיש להן שורשים אונטולוגיים בהוויה?
    כולם נמצאים במלחמה, גם האירופאים המדושנים. ההבדל הוא רק המרחק, בחלל ובזמן, של החזית.

  5. בימים האחרונים בא לי משפט כזה בערך "ככל שאתה צועק חזק יותר בעד משהו, אתה שומע פחות את הקולות בתוכך שמתנגדים למה שאתה צועק".

    וחוצמזה, אני רוצה להפנות אותך לדברים שכתבתי בזמן האחרון, מאז פתיחת המלחמה.

    http://webster.co.il/

  6. עוד ניסיון:
    אני לא מאמין לגלעד ארדן. אני לא חושב שהסבל לא נוגע. אני לא חושב שאי אפשר להתחמק מהנחות היסוד של השיחדש הזה. אבל אני לא יודע גם איך עושים זאת. אולי כך, אגב. כלומר, אולי אם מתחילים מהתחלה.

  7. בחלק הראשון שלך כמעט נגעת בנקודה שאני חושב שהיא סלע המחלוקת האמיתי בין התומכים למתנגדים למלחמה, בתוך ישראל. אין, ולא יתכן, ויכוח בין לאומן ישראלי לבין לאומן פלסטיני, והמחלוקת היא בין הלאומיות להומניטריות, או במלים אחרות בין מי שחושב שהרג של משפחה פלסטינית בעזה לגיטימי אם הוא יאפשר אורח חיים נורמלי יותר בשדרות, לבין מי שלא. אם לא, אם את חושבת שהלאומיות לא עומדת מעל ההומניות, שחייהם של בני אדם שווים, עליך לחשוב באיזה מסגרת היית רוצה לחיות, שאינה מדינת הלאום. שכן המדינה מבטיחה לאזרחיה בטחון אישי. רוצה לומר, האזרחים החברים בה אחד לשני שמירה על איכות חייהם, גם על חשבון פגיעה באלו שלא חברים בה.

    אבל בחלק השני איבדת אותי, כשהתחלת לדבר על רע בלתי נסבל. ×›×™ החזקה בעמדה שאומרת שסבל מסוים של האוכלוסיה הפלסטינית הוא לגיטימי, אבל יש גבול לסבל ×”×–×”; כלומר, שאת מוכנה שהצבא שלנו יפעל כנגד פלסטינים שיורים על ישראלים, אבל לא על כאלו שלא – העמדה הזו היא לא אפשרית, היום. ×›×™ אותם פלסטינים שיורים יאלצו אותך לקבל את ההכרעה הקשה יותר, שבה כדי לעצור אותם צריך להרוג אחרים, בני ערובה פלסטינים, אם תרצי.

  8. מעניינת הטענה שאנחנו בשיחדש. לדעתי היא שגויה. אסביר מדוע.

    לדעתי צריך להבדיל בין שני נושאים נפרדים: הקושי בשיחה עם האספסוף (שמאמין שכל עזה הם חמאס), והקושי בשיחה עם המרכז הנאור (שמאמין ש"אין ברירה").

    בנוגע לשיחה עם אספסוף, אין טעם לדבר על "הרחבת גבולות השיח". אורן פגע בול: זה לא שיחדש. זה השיח של הלאומיות לעומת השיח של ההומניטריות, שלא תואמים זה לזה. זה נכון שזה לא אינפורמטיבי להגיד "רצח ילדים זה רע", אבל זה אמור להיות מספיק. אם זה לא מספיק, אז הדיון מת, והבעיה היא לא בשיחדש, אלא בדעות של מי שמדברים איתו. רוב העם, כך נראה, הוא לאומן בצורה שלא מאפשרת שיח. בגלל זה הצעתי, בתגובות במקום אחר, לתעד את הטירוף ולהפיץ את התיעוד אחרי שהשיגעון יגמר. כי לאומנות נוטה להתפרצויות זעם, ואולי כשהיא תירגע אז הם יהיו מוכנים להקשיב.

    בנוגע לשיח עם מרכז נאור: אלה כבר חושבים שהרג ילדים הוא בלתי נסבל, אבל "הם התחילו" ומה אפשר לעשות. במקרה הזה, לדעתי, הבעיה היא שוב אינו בגבולות שיח, אלא בדיסאינפורמציה. הם לא יודעים את האמת. התקשורת לא מוסרת מידע.

    אני מאמין שמי שמיודע מספיק ביחס לצד השני, ואינו לאומני עיוור (אספסוף), באופן אוטומטי יתנהג למלחמה כפי שנוהלה (ודוק: לא לכל מלחמה, אבל לפחות למלחמה כפי שנוהלה).

    קרן: איך השיח מוגבל? אילו מילים את מרגישה שחסרות? הן נמצאות. הומניזם. דמוקרטיה. הם הודרו מהמיינסטרים האספסופי (כולל בתקשורת), אבל הן נמצאות. הבעיה היא הלאומנות, הפאשיזם, שדוחים מילים אלה, או מרדדים את משמעותן, כמו שקרה לדמוקרטיה (שהיום שווה ל"הרוב קובע")

    נ.ב. אם עוקבים אחרי טיעוני "הם התחילו" אחורה, מגלים שבסופו של דבר, מותר לנו הכל כי "הגרמנים התחילו". פוסט טראומה כבר אמרנו?

  9. נהג מונית שנסעתי איתו לפני כמה ימים, תושב שדרות שבא לעבוד בתל-אביב בזמן המלחמה, אמר לי: "שמע, חבל על הכסף. היו נותנים אותו לאנשים בשדרות היו אומרים תודה ולא רוצים מלחמה".

    האם ידעתם, למשל, שהשבוע הראשון של המלחמה עלה פי 2 ממה שהשקיעה מדינת ישראל במיגון עוטף עזה ב-8 השנים האחרונות? זה מכניס קצת דברים בפרספקטיבה, במה שנוגע לסדר העדיפויות של ממשלת ישראל ועד כמה באמת אכפת לה מתושבי הדרום.

  10. בורשטיין עיצבן אותי. במסווה של אמירה הומנית הוא נוקט בדיוק אותה טקטיקה של הימין, כלומר, עושה דה-הומניזציה ורדוקציה לכל מי שלא בצד שלו. ואני לגמרי כן בצד שלו, אבל את והוא רחוקים מלשכנע אותי שסוג כזה של דיבור הוא הרחבה כלשהי של השיח, ואני אומר את זה בלי שום שמץ של קשר ליכולת שלו להשפיע. דיבור שבו שני הצדדים צועקים אחד על השני "דבר איתי כשתיזכר מה זה להיות בן אדם" הוא לא דיבור. את מנסה לרמוז שבנסיון לשכנע ולהשפיע אנחנו נופלים לתוך כללי משחק שהקונצנזוס המטורף קבע. נדמה לי שהפוסט של בורשטיין מדגים איך כשאנחנו מנסים לעשות את ההיפך אנחנו נופלים לכללי המשחק האלה הרבה יותר.

    (או שכרגיל פספסתי את הפואנטה. לזכותי, המלחמה הזאת באמת התישה את התאים האפורים שלי עד כלות)

  11. גונקל, אתה באמת פספסת את הפואנטה. שים לב לכותרת הפוסט של בורשטיין, ולמשפט שמופיע כמעט בסוף: "אני מדבר על עצמי". הפוסט שלו הוא ניסיון ללכוד את הפנומנולוגיה של רגע ההיאטמות, שכל אחד (מלבד קדושים, אולי) מכיר אותו מעצמו – מול בעלי חיים בצלחת, מול הילד שלך כשאתה מת מעייפות, או מול מי שמוגדר כאויב שלך, גם אם הוא בן שנתיים. לתאר את הפנומנולוגיה של הרגע ×”×–×”, לנסות להבין מה ההיאטמויות האלה עושות לנאטם בטווח הרחוק, ולחשוב מה אפשר לעשות, אם בכלל, כדי שיהיו פחות מהן.

    אתה באמת לא מכיר את המצב שבו אתה כבר כל כך מבוצר בהצדקות שלך עד שאין(כמעט) שום סיכוי שתוכל לראות מבעדן את הבנאדם שמולך – לראות אותו באמת, כפי שהוא בעיני עצמו ובעיני אוהביו, ולא במסכה שמלבישות עליו ההצדקות שלך? אתה לא מכיר את הרמיסה המיידית של כל ניצוץ של ספק בהצדקות האלה? אני לצערי מכירה את המצב ×”×–×” היכרות מאוד אינטימית, ויודעת כמה קשה להבקיע אותו, ואני חושבת שעל ×–×” דרור מדבר.

  12. כן, אני מבין שעל זה הוא מדבר, פשוט לדעתי תוך כדי הוא גם עושה בדיוק את זה.

  13. אולי היה עדיף אם היה מנסח את הפוסט יותר בגוף ראשון, מדבר יותר "עלי" מאשר "עליהם". משנה קצת את הדגשים ושיווי המשקל של הפוסט. ועדיין, אני חושבת שהוא כן הכה במסמר על ראשו.

  14. גונקל: גם אני לא בטוחה בטעם של נסיונות כאלו להרחיב את גבולות השיח. לי, לתחושה שלי בשבועיים האחרונים שאני חיה בתוך סיוט, הפוסט של בורשטיין עזר, וגם הפוסט של איתמר. אבל אני זה לא מה שחשוב. אני לא יודעת אם זה יכול להיות בכלל אפקטיבי ברמה חברתית.

    של, אורן ואלעד:
    לא נראה לי שהמאבק הוא בין שיח הלאומנות, או שיח הלאומיות (שתי מילים שלא ברור שהן זהות, אגב), לשיח ההומניטריות. כמו שניסיתי לומר בפוסט, התומכים למלחמה משתמשים בשני סוגי השיח האלו ביחד כשהם מצדיקים בשם סבלם של תושבי עוטף עזה את סבלם הגדול הרבה יותר של תושבי עזה. התגובה הכי נפוצה שנתקלתי בה בהפגנות היא "ומה עם הסבל של האנשים בשדרות, ממנו לא אכפת לך?"; זה שיח לאומי והומאניטרי כאחד. וגם הטיעונים האפשריים נגד המלחמה הם גם הומאניטריים וגם לאומיים.

    במצב שבו השיח שבקונצנזוס אחיד בצורה ×›×” בולטת קל לחשוב שהוא גם אחדותי וקוהרנטי, להמשיג אותו, אולי, כמערכת שמתחילה בכמה מילים יסודיות מוגדרות היטב ובכמה אקסיומות, גוזרת מהן איזשהו מכלול של טיעונים אפשריים, ומסתובבת בתוך המכלול ×”×–×” – כשהשיח הנגדי הוא ×›×–×” שמתחיל ממילים אחרות או מאקסיומות אחרות, ומאפשר טיעונים אחרים, ואין להם שום דבר במשותף. ואולי מהאנלוגיה לשיחדש השתמע שאני אוחזת במודל ×›×–×”. אבל אני ממש לא חושבת שזה המצב כאן. כאמור, שני הצדדים משתמשים, למשל, גם בשיח לאומי וגם בשיח הומאניטרי. בתוך הדיבור בעד המלחמה מתערבבים מילים וטיעונים מסוגי שיח שונים (והערבוב שלהם מאפשר לומר, בלב השיח, בצורה לגיטימית וקוהרנטית, דברים שמבחינה לוגית הם סתירות בוטות, כמו "אתם רוצים שיהודים ימותו, צריך להרוג את כולכם!" (צעקה על מפגינים בתל-אביב), או "מוות מיותר – את הפעולה בעזה היו צריכים לעשות מזמן" (טוקבק בכתבה על ההרוג הישראלי הראשון בעקבות המבצע), או "כל אדם נולד בצלם אלוקים. נחזיר את גלעד שליט ונמחק אותם מעל פני האדמה", או "השם ינקום דמו – ×™×”×™ זכרו ברוך, נפל כגיבור למען העם, כן, אדם ×—×£ מכול פשע הלך רק רצה לברוח ולהיות בטוח אך הביטחון לא ×”×™×”" (עוד טוקבקים מאותה כתבה). וגם בדברים של מי שמשתייכים לחוגים בהם נהוג להימנע מסתירות בוטות, מתנגשים אותם סוגי שיח.) במצב ×”×–×”, הגבולות של מה שאפשר לומר הם לא גבולות פנימיים-לוגיים שנובעים מזה שהגעת לקצה המבנה הלוגי של השיח הספציפי שבתוכו אתה פועל. אלו גבולות יותר פרגמטיים ונזילים, שמה שמשותף להם, מה שיוצר את הקונצנזוס כקוהרנטי בדרכו, הוא בדיוק ולא יותר מזה שהם יוצרים שיח שמצדיק עקרונית את ישראל ביחס לפלסטינים בכלל ואת המלחמה הזאת בפרט. ×–×” מה שניסיתי להתייחס אליו כשדיברתי על "תבניות" שמי שמנסה לדבר מוצאת את עצמה נדחקת לתוכן, ולהדגים בחלקו השני של הפוסט (×–×” שהפסקאות בו מתחילות ב"השיח הציבורי בישראל כרגע…"). הבעיה היא לא אלו מילים מותר להגיד ואפילו לא הנחות היסוד, אלא באילו משבילי הדיון האפשריים-עקרונית אנשים הולכים (והולכים, והולכים) ובאילו לא, ולמה.

    אורן, לגבי החצי השני של התגובה שלך, זו לא העמדה שהצגתי, ואפילו לא הסוג של העמדה שהצגתי. דיברתי על משהו שקודם לעמדה שהיא תוצאת הסוג ×”×–×” הנהלת חשבונות – על מה שקובע מה יהיו הסכומים על ×”×›×£, אם תרצה. למשל, לצד ההכרעה שהצגת, צריך להכריע עד כמה לערב את הכוחות הקרקעיים בלחימה. גם ×–×” יאפשר להשיג מטרות צבאיות ויעלה כנראה בחיי אדם (×—×™×™ חיילים ישראליים, במקרה ×”×–×”). אגב, שתי ההכרעות לא בלתי תלויות: כתבה ב"הארץ" שלשום ציטטה איזה גורם בצה"ל אומר שאחת הסיבות שממשיכים להפציץ את ×¢×–×” בכבדות ממטוסים ומארטילריה היא כדי להפחית את הסיכון לחיי חיילים, ×›×™ 'הגיעו למסקנה שהמוראל בעורף לא יעמוד במוות של יותר מכמה חיילים' (הניסוח ×”×™×” אחר במקצת, אין לי את העיתון פה). ×–×” שהמוראל בעורף לא יעמוד במוות של יותר מכמה חיילים כדי להשיג את המטרות שהעורף מאמין בהן, אבל הוא עומד כל-כך יפה במוות של מאות אזרחים פלסטינים כדי להשיג את אותן מטרות, ×–×” מה שמאחד בעיני את התומכים במלחמה – אלו שבמדים, אלו שבחליפות ואלו שבטוקבקים.

  15. השיח של הלאומיות הוא שיח שמניח "אנחנו" ו"הם", ומסיבה זו אכפת להרבה אנשים מחיי האזרחים שסופגים טילים בדרום ומחיי החיילים שבתוך עזה יותר מאשר מחי האזרחים הפלסטינים שגרים בעזה. גם אם הדיבור על החיים שלהם נראה כמו שיח הומניטרי, זה שיח של לאומיות. אם את לא מקבלת את השיח של הלאומיות אז באמת קשה לדבר עם אלו שכן. אבל אני לא מבין למה זה הופך את השיח של הלאומיות ל"שיחדש", ואת השיח שלך בפוסט, שמתעלם ממנו לחלוטין לשיח רחב יותר.
    באופן אישי, נראה לי שהשיח של "אנחנו" ו"הם" הוא די טבעי לחיים האנושיים, שנחווים במעגלי אנשים הולכים וקטנים של קרבה הולכת וגדלה, ואני לא יודע אם הניסיון להתעלות מעל הלאומיות הוא זיוף או שרק אני לא מצליח לעשות אותו.
    באותה צורה, גם ההצבעה של דרור בורשטיין על הרגע שבו אתה מדכא את האנושיות של עצמך כשאתה שומע על משפחה שנהרגה ומיד ממשיך הלאה, נראה לי כרגע אנושי מאוד, וז'ניה (וגם את, אם הבנתי נכון) מצביעות על חוסר האפשרות של להימנע מרגעים כאלו.

  16. רשימה מעניינת עם כמה תובנות מעוררות מחשבה וכמה ניסוחים מדויקים להפליא. עם רוב הטענות המרכזיות אני לא מסכים, אבל עוד צריך לחשוב קצת כדי להסביר למה בדיוק. קרן, למה את מתכוונת ב"שיח ציבורי"? במה שמופיע באמצעי התקשורת? אם כן, אני לא חושב שזה נכון שלא ניתן ביטוי תקשורתי לקולות שאמרו למשל "המלחמה בעזה היא פשע מלחמה". אפילו אם קולות אלו לא התחילו ב"איזה מסכנים תושבי הדרום" (אני נאלץ להודות אבל, שהתמונה שלי על מה שקורה היום בחדשות הטלוויזיה ובעיתונות מחוץ לאינטרנט היא חלקית). במקרה של ההפצצות בעזה, וההתנגדות להפצצות, המגויסות של התקשורת למען המלחמה, לדעתי לפחות, מתבטאת פחות בהדרה מוחלטת של קולות (אם כי יש קולות שמודרים לגמרי) ויותר בפרשנות שנותנים למה שקורה, באופן שבו מדווחים. ברגע שה"עובדות" במהדורת החדשות של יום שישי בערוץ 10 ניתנות במעין נקודת תצפית משולבת עם "תושבי הדרום" או "חיילי צה"ל" זה כבר לא משנה שאח"כ ניתנת במה, נניח, לגדעון לוי. חוץ מזה, יש אולי משהו במדיום עצמו שנוטה לטפח את הרגש הלאומי (בנדיקט אנדרסון?), כי קהילת הצופים מיד הופכת ל"עם ישראל".
    נקודה נוספת: למה הדברים שקראת עד בורשטיין ואיתמר אינם כנים. האם משום שהם מנוסחים דרך תבניות קיימות ומוכרות? אם כן, מה לא כנה בזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *