< הערת פתיחה >

אני קורא ותיק של הבלוג, אבל מעולם לא כתבתי בו. אפילו לא תגובה. הרבה פעמים רציתי לכתוב פה פוסטים סמי-תאורטיים. אבל הנה, דווקא עם הפוסט הזה, התיאורי, אכנס אל השיח.

הטקסט הזה הוצג במסגרת שיעור "יצירה אישית" באוניברסיטת תל-אביב. זהו טקסט משוער. כלומר, השתמשתי בו בתור מתווה לטקסט שנאמר בשיעור, אבל רק בתור מתווה. בפועל הצגתי טקסט קצת שונה, מאולתר בקצוות, "דיבורי", אבל עקבתי אחרי הקווים הכלליים של הטקסט המופיע כאן.

אני רוצה שתנסו לדמיין את הטקסט כאילו הוא נאמר לכם. הוספתי קצת "הערות בימוי" [בסוגריים רבועים] אבל הן מתפקדות רק כסימון של כיוון. בפועל, רוב התיאורים לוו בתנועות גוף שממחישות אותם. אני מקווה שתצליחו להבין. תתאמצו.

<\ הערת פתיחה >

[כל הסטודנטים עומדים, אני מוביל אותם אל אחד מקירות הכיתה. החלל ריק, אין בו שום חפץ]

אני מתחיל, תסתכלו עלי.

חמש

אני רוצה שתנסו לדמיין את מה שאני מתאר לכם עכשיו. הכיתה היא עדיין הכיתה, חדר 206 ב הוא עדיין חדר 206 ב. ועדיין, אני רוצה שתנסו לדמיין את מה שאני מתאר לכם.
זה חדר. נמצאים בו עכשיו עשרה בני-אדם. מתוכם שישה ילדים. אני לא יודע איך קוראים להם. כאן, עכשיו, אין להם שמות. כאן [מצביע] נמצאת דלת הכניסה לחדר. יש בו רק דלת אחת. בקיר שלידה יש חלון [מצביע אל מאחורי הסטודנטים]. רק חלון אחד. אין בו זגוגית. כלומר, יש בו זגוגית, אך היא לא בחלון. הנה היא, פה [מסמן עם הרגל], על הרצפה, מפוזרת.
יש על הרצפה שלושה מזרונים. נניח אחד מהם פה (בפינה הרחוקה מהדלת, רחוקה מהחלון). השני צמוד אליו, ניצב לו. השלישי נמצא שם.

ארבע

אני רוצה שתנסו לדמיין את המזרון הזה. אבל אל תעצמו עיניים. אני רוצה שתסתכלו על החלל הריק הזה פה, ותראו בו מזרון. החלל הוא מזרון. על בד המזרון (שהוא מזרון די דק בסך הכול, בערך בעובי כזה [מסמן עם הידיים]) יש דוגמא פרחונית בצבעים שבין אדום דהוי לבין כתום דהוי, שאולי מלכתחילה הוא בכלל היה חום, אני לא בטוח. המרקם שלו קצת מחוספס, אבל לא מאוד. כזה שאם נעביר עליו את היד כשהיא פרוסה, בעדינות, נרגיש בצמרמורת קלה, אבל לא בלתי-נעימה.
ילד, בערך בן 10, או אולי 12, אני לא כל כך בלהעריך גילאים, אבל הוא לא ממש גדול, אבל מצד שני גם לא כל כך קטן. בכל אופן הוא די רזה. רזון כזה של ילדים, שגורם להם להראות שבירים, ולמרות זאת הם יכולים ליפול ולהפצע ולקום ולהמשיך לרוץ ולשחק כאילו שום דבר לא יכול לקרות להם.
בכל אופן הילד יושב כאן, בפינה. יכול להיות שהוא בדרך כלל מעדיף לשבת ליד פינות, אני לא בטוח בזה. אבל נדמה לי שבדרך כלל כשהוא ישן זה עם הפנים לקיר, יחסית קרוב, כשהאף לא נוגע בקיר אבל יכול להרגיש את הקרירות שלו. טוב, לפעמים הוא גם ממש נוגע.
הילד נמצא פה בערך [מתיישב במקום בו נמצא הילד]. הוא נשען על הקיר, אבל נוגע בו רק בנקודה אחת, בערך באמצע הגב [מדגים]. הרגליים שלו כפופות ונוגעות בחזה, והוא מקיף את הרגליים עם הידיים, מכווץ. אבל הרגליים לא לגמרי ישרות, הן נוטות טיפה הצידה, כפות הרגליים מופנות כלפי הקיר. הוא לבוש בג'ינס, די בהיר, כחול בהיר, אפילו כמעט אפור, די מלוכלך למען האמת, אבל לא מאוד, כלומר זה לא מאוד בולט, הכתמים לא מאוד גדולים, וגם די בהירים, אז לא רואים אותם מרחוק. הג'ינס יחסית גדול עליו. גם, לא מאוד גדול עליו, אבל הירכיים שלו נראות מהזווית הזו הרבה יותר רחבות ממה שהן, וזה נראה קצת מצחיק.

שלוש

המזרון יחסית די קשה, אבל עדיין הוא שוקע במקום שבו התחת שלו מונח. לא הרבה, ככה שהוא לא ממש מקבל את הצורה של התחת אלא רק מן שקע כזה כללי. אני יושב על הרצפה, אבל אתם זוכרים שבעצם יש כאן מזרון. הג'ינס והמזרון לוחצים אחד על השני והקווים שעל הג'ינס מתערבלים אל תוך הקווים שעל המזרון, שהם טיפה יותר רחבים מהם. יכול להיות שאני רק מדמיין, כי אחרי הכול אין לפסים האלה הרבה נפח ממשי, אבל נדמה לי שיש פס אחד של הג'ינס שממש נכנס בין שני פסים של המזרון.
יש לו טי-שירט אפורה. הצווארון שלה קצת קטן מדי, כזה שצריך לדחוף את הראש די חזק כדי להכניס אותו דרכו, ואז השיער מתבלגן. חוץ מזה גם החולצה הזו די רחבה, אבל היא מונחת על החזה, נוגעת וגם לא נוגעת, קצת מדגדגת. נדמה לי שהילד לא ממש אוהב את המגע של החולצה על העור. לפעמים המגע הרופף הזה משגע אותו. אבל אני לא בטוח, יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני בתור ילד תמיד השתגעתי ממנו. במקום שבו החולצה נוגעת בג'ינס היא פונה קצת החוצה, כלומר קצת מקופלת כך שהשוליים הפנימיים הם אלה שבחוץ. יכול להיות שבקפל הזה יש לו כמה פירורי לחם. תמיד נשארים עליו המון פירורים אחרי שהוא אוכל. יש גם כמה על המזרון, לידו. [קם]

שתיים

חוץ מהילד יש על המזרון גם ילדה ואישה מבוגרת. שאר האנשים נמצאים בשאר החדר. הם לא נמצאים פה הרבה זמן, וגם לא נשאר עוד הרבה זמן. אתמול פינו אותם לפה, ועוד מעט כבר תיפול הפצצה. יכול להיות שאחד מהם מציץ דרך החלון, הנעליים שלו לחוצות על הזכוכיות, אבל הוא בטח לא עומד אלא כורע. אז אלה רק הבהונות שלוחצות. ובטח יש את החריקה הלא נעימה של רעש זכוכיות המתחככות ברצפה.
אבל אנחנו במזרון, אז בואו נחזור אל המזרון. אל תשכחו את הילד, תמשיכו לדמיין אותו פה, אבל בואו נעבור אל הילדה שלידו, שאולי היא בעצם אחותו. היא מכווצת, שוכבת על הצד כשהראש שלה מושען על האישה, שיכולה להיות אמא שלה אבל יכולה גם שלא [מתיישב ומדגים את התנוחה של הילדה]. הגב שלה פונה אל הילד, שעדיין נמצא שם, לא שכחתם אותו. הראש שלה נמצא על הבטן של האישה, כך שלחי ימין צמודה רק בקצה אל הבד, והחלק האחורי של הראש שקוע קצת בתוך החזה. לאישה יש בטן קטנה, לא הריון או משהו כזה, סתם קצת שמנמנה, והלחי נשענת על שניים או שלושה קפלים של שומן. זה די נעים לילדה, וכנראה שהיא יכולה לשמוע גם את הקרקורים של הבטן. אני ממש אוהב להקשיב להם, זה מאוד מרגיע, בעיקר אצל כלבים, שהרעשים בבטן שלהם עוד יותר מצחיקים. אבל זה לא קשור.
אחת מהידיים של הילדה אסופה אל הבטן שלה, והשנייה (יד שמאל, העליונה) מונחת על הרגליים של האישה, כך שהאצבעות שלה, שהן לא פרוסות אבל גם לא מאוגרפות, אלא רפויות, כך שהכריות שלהן נוגעות בשמלה, נמצאות קצת מעל הברך. הרגליים של האישה מתוחות קדימה, והנעליים נוגעות ברצפה. [עובר להדגים את תנוחת האישה] וגם השמלה. אבל לא הרגליים.

אחת

יד שמאל של האישה מחבקת את הילדה. כלומר, המרפק שלה מונח על המזרון, וגם הוא, כמו התחת של הילד, יוצר בו שקע קטן. כף היד מחזיקה את היד, מקיפה אותה כמעט לגמרי. הילדה לובשת סווטשירט אדום. המגע שלו ממש נעים, רך וכיפי כזה. זו החולצה האהובה עליה כנראה. כף היד של האישה לא ממש לוחצת על הזרוע של הילדה, אבל בכל זאת היא יוצרת שקעים בבד של החולצה, שמבצבצת לה בין האצבעות. בכלל, היד של האישה היא יד די כבדה, עם אצבעות קצת מגושמות אבל לא חלשות, והוורידים שלה די נפוחים. קצת יותר משלי. אבל העור שלה הרבה פחות מקומט משלי באזור הפרקים. נראה לי שזה בגלל שאני נוסע הרבה על הקטנוע בלי כפפות, וזה מיבש את העור. טוב, אני גם גבר, בדרך כלל העור בגב כף היד אצל נשים הוא יותר חלק.
היד השנייה של האישה מונחת רפויה על רגל ימין, מעל היד של הילדה. היא רפויה והאצבעות פונות למעלה. ככה. הן בטח נמצאות בקצה גבול הראיה של הילדה, בחלק העליון שלו. והן מאוד קרובות, אז אם היא תפנה לשם את המבט היא בטח תוכל לראות אפילו את טביעות האצבעות של האישה. טוב, אולי אני מגזים, היא לא רואה כל כך טוב, נדמה לי שיש לה מספר קטן אבל היא אף פעם לא שמה משקפיים. בכל מקרה העיניים שלה עצומות עכשיו.

אתם מדמיינים את כל זה? לא שכחתם גם את הילד, גם את הילדה וגם את האישה? אל תעצמו עיניים, אני רוצה שתסתכלו על הרצפה ועל הקיר, אבל תנסו לראות גם אותם. אני יודע שזה קשה בעיניים פקוחות, אבל תנסו. עכשיו תתקרבו קצת. ועכשיו בלי לשכוח אותם, כשהם עדיין פה, תסתכלו לי בעיניים. אם תסתכלו מקרוב תראו די הרבה נימים אדומים, אני לא ישן כל כך הרבה בזמן האחרון. אתם מסתכלים? וזוכרים לדמיין? תתרכזו. תתאמצו.

אפס

[עוצם עיניים]

[נשאר קפוא, בעיניים עצומות, לשתי דקות. אז פותח אותן, ויוצא.]