להיות ישראלית

לחיות בישראל, כלומר להיות ישראלית, אומר להשלים עם כך שיש נתח כלשהו, לא מבוטל, באוכלוסיה שהוא לוחם בעברו. זה קל לשכוח את זה כשבחיים שלך יש חבורת רכי מבט ועזי מוסר. כלומר, נגיד איתמר. הוא כאן רק כדוגמה נוחה, כמובן. כי אני, וגם אתם, יכולים להיות בטוחים שיש לו מוסר ללא רבב. ועם זאת, לו הייתם מדברים אתו על הצבא, כמו שאני עשיתי, הייתם יכולים לדעת שגם הוא שירת בצה"ל, ועל אף שלא היה כנראה לוחם דגול, ובוודאי לא הסתובב בעיר שבה גדל ביום שישי כשמדיו המגוהצים למשעי לגופו, מתישהו הוא חזר מהצבא, ביום שישי, עייף, ובן 18, ורובה נחבט באחוריו, ותורת הלחימה והצה"ליות הכללית במוחו.
האיתמר הזה, ובואו נניח לרגע לזה הספציפי ונלך לאיתמר הכללי, משתחרר מהצבא ומתחיל את החיים האזרחיים שלו. הוא יכול לעשות הכל. לנסוע. לחזור. לעבוד. להתבטל. ובתוך כל זה, רבים מן האיתמרים, על אף שהם אזרחים, בראש שלהם הם חיילים לשעבר. ובגלל שהם היו חיילים בצה"ל הספציפי, יש סיכוי של 20% לערך שמדובר באנשים בוגרים שמתישהו, בין גיל 18 ל-21, עמדו בפני דילמות מוסריות קשות ונכחו בסיטואציות נוראיות. הם שכחו את זה. או לא שכחו את זה אבל לא חושבים על זה. או חושבים על זה אבל זה זיכרון רחוק. או זה זיכרון חי מאד אבל אין מה לעשות אתו. לא יודעת איך זה עובד, המנגנון הזה. אני בחורה. רובנו זוכרות בעיקר משרדים מכוערים וטירונות אידיוטית. אבל בראש של הלוחמים ביניהם, אי שם, יש כפר כנא או חומת מגן או קשת בענן.

מווינט: מחפשים אחר החברים. צילום: ברקאי וולפסון

ובראש שלך, בראש של הבחורה שלך, אין כלום. מעבר למה שמראים בעיתונים ובטלוויזיה ובאינטרנט, אפילו העיתונות הזרה, אפילו הסיפורים האישיים, מעבר לזה יש לך ריק. ערפל. את לא יודעת איך נראה ערב בעזה. את לא יודעת איך זה להיות במארב. את לא יודעת איך זה להיכנס לבית של פלסטיני ולחפש שם נשק. לא יודעת כלום מזה. וגם את שוכחת מזה.

מנענע: מחפשים אחר החברים. צילום: ברקאי וולפסון

ואז את רואה "ואלס עם באשיר" או קוראת פוסט כזה. ואת אומרת לעצמך, אלוהים אדירים, היא צודקת. ואז, חצי שעה אחר כך, ג'ני מוסיפה את זה. ומתברר לך שלא רק שהיא צודקת, זה גם דבר ידוע. ופתאום את חושבת על איתמר, הכללי, כן?, עומד שם בזמן שהמפקד שלו מספר לו על "נוהל חניבעל", והוא, שהיה ילד בן 18 אווילי ולהוט לגמור עם זה ולהגיע לאזרחות, בדיוק כמוך, צריך, משל היה לוחם גרילה עם מוסר של מערב פרוע, להנהן ולדעת שבמקרה שחייל נחטף, עוד איתמר אחד, הוא אמור להרוג אותו, כדי שצה"ל, הספציפי, כן?, לא יצטרך לשבור את הראש הקטן והיפה שלו על איך להתמודד עם החטיפה.


מנרג': מחפשים אחר החברים. צילום: ברקאי וולפסון

וזה רק קצה הקרחון, כמובן. כי חיילים חוטפים מעט, אבל פעילות מבצעית בשטחים עושים הרבה. ואת עומדת שם, חסרת אונים, וחושבת לעצמך, אלוהים אדירים, מה הם עושים, כל האיתמרים המשוחררים האלו, איך הם מתמודדים עם זה? איך זה עובד? איך עובדת החברה הזאת עם כל האיתמרים בתוכה? ואיך, כל מבצע מחדש, נכנסים עוד איתמרים למעגל הזה, ואיש לא סופר את זה כנזק מלחמה?

—–

לעיון נוסף:

חייל מספר על קשת בענן באתר שוברים שתיקה

—–

28 thoughts on “להיות ישראלית”

  1. אבא שלי הראה לי פעם תמונות שהוא והחבר'ה מהמילואים צילמו כשנכנסו לסיני מיד אחרי ששת-הימים. בין השאר הם הצטלמו ליד חיילים מצרים שרופים.
    "וזה לא הטריד אותך אחרי זה?" שאלתי.
    "אז לא דיברו על זה בכלל," הוא ענה.

    בלונדון מישהו סיפר לי על בחור בוסני שיצא מהתופת לפסטיבל קייצי באנגליה, אכל פטריות על גבעה מוריקה ולא האמין שזה קורה לו. הרגשתי אז שהוא מרמז בדבריו גם אלי.

    אני זוכר שחזרתי אחרי שש שנים כמעט רצופות "בחוץ", והרגשתי בבירור שיש פה מדינה שלמה בPTSD.
    בעיקר, כפי שהיטבת לתאר, הגברים.

  2. פוסט משובח.

    זה נכון לגבי הגברים. ולא רק הלוחמים, באמת. אני אקשרר פה לאחד הטקסטים החזקים ביותר שקראתי באינטרנט (ולבושתי, רק השבוע): יוסי גורביץ, חברו של ג'ורג', על שירותו הצבאי: http://ygurvitz.livejournal.com/78300.html

    ואת יודעת? לא רק הגברים. אחותי גמכן סמב"צית כמו שהיה יוסי. אתמול נתתי לה לקרוא (עד הסוף) וההווי לא היה זר לה כלל וכלל.

    נ.ב. אולי נעשה פרוייקט פוסטים שגיבורם הוא איתמר?

  3. (סליחה אם ייצא לי פה שטף לא ממש קוהרנטי, זה מרוב התלהבות על שאחרי פוסטים אינספור שלא נפתחו לי, השרת שלכם סוף סוף התרצה והסכים להכניס אותי, באדיבות מיטל והתמיכה הטכנית של אלה שאין להזכירם בשם)

    אסוציאטיבית זה הזכיר לי את "גיבור צבא ההגנה" של שרון בן עזר, שהקצינה בהתייחסות, אבל נדמה לי שדיברה על דבר מה דומה. אבל האנומליה של החיים בישראל אינה יכולה באמת להיות מובנת מבפנים, אני חושבת. השוני העצום במבנה הנפשי של מי שגדל כאן לעומת מי שגדל, נניח, במערב אירופה, אינו נתפש.
    אני חושבת לא רק על האיתמרים (סליחה, איתמר, על שמבלי להכירך ממש ניכסתי גם אני אותך לרגע) ועל מה הם מביאים עמם למרקם החברתי. אני חושבת גם על המיטליות (על דאטפת דאטפוך ומטיפייך יטופון, גרסת הניכוס), על הפערים הנפשיים, הרגשיים, שנפערים בין האיתמרים לבין המיטליות, שיכולות לדמיין לעצמן אבל לא לחלוק את המשא האיתמרי.

    גם כשלא מדברים (לרגע) על הסכסוך עצמו, אלא על המגדר ועל המשמעות של היות הגברים נושאי סוד שבלתי אפשרי לחלוק בו, ומצד שני, ואולי דווקא מכיוון שהם הנשאים שלו, ההבנה של כובד המשא מגיעה דווקא מהמתבוננות במשא הזה מבחוץ. זו סיטואציה מאוד מעניינת, כלומר, אם עד כה יכולנו לחשוב על זה כעל סוג של קנאת פין (אנחנו שונאות את פרויד, כן?), הרי שעכשיו זה לא סתם פין שנושא עמו סודות שהופכים אותו שייך לכת הסודית שלנשים אין בה דריסת רגל (ביטוי די לוחמני בפני עצמו), גם אם יש להם מחיר מסוים.
    כי הסודות הללו הם נוראים מסודות רגילים, הם מאכלים מבפנים, זו כבר לא קנאת פין, אלא קנאה בכוח של הרס עצמי, ובנקודה הזו שבה פתאום מובן שהמחיר נעשה בלתי אפשרי, לקנאה הזו (בהפשטה, כן? זה לא שיש הרבה נשים שהיו רוצות לנהוג בטנק. ובמדינה שפויה אולי גם לא היו הרבה גברים כאלה) יש מוצא, היא נהפכת לחמלה, וזה החלק שהכי מסובך להתמודד עמו, נראה לי, איך לגשר בין הקנאה לבין החמלה.

    (דיסקליימר: אני מצוננת עד מח עצמותי ולדעתי פלשה לי נזלת למוח)

  4. במקום בו אני חי בשנה וחצי האחרונה (הדרום) כמעט לכל זכר בוגר יש עבר קרבי ממשי. בת"א הדברים האלה פחות מורגשים, זו עיר כל-כך אזרחית בתוך מדינה כל-כך צבאית.
    כשיש כל-כך הרבה לוחמים לשעבר גם החיים האזרחים, וזה נכון לכל פעילות טריוויאלית, נעשים במין מתכונת צבאית. סגנון הדיבור הצבאי נוכח ביומיום והמילים "זה כמו בצבא" חוזרת אינספור פעמים.
    בימים אלו גם מורגש החשש שכל רגע מישהו עלול להעלם למילואים, לקריאה הזו לחזור ולשחזר את מי שהיית בגיל 20. יום אחד נעלם א', אחריו ב' ואחריו ג'. ואלו שנשארים מרגישים את עצמם על זמן שאול, הם מפסיקים לעשות תוכניות.

    השנים בצבא הם אינדוקטרינציה שלא משתחררים ממנה, אפשר להלחם בה או להדחיק, אבל היא תמיד נוכחת בדרך כזו או אחרת.

    מישהו פעם סיפר לי, אחרי טיול בארה"ב, כמה הוא התפלא לראות שלאמריקנים יש סבא נורמלי. כלומר, לא כמו הסבא הישראלי, אכול טראומות שואה, או הגירה, מגמגם עברית קלוקלת ובאופן כללי תלוש מהווה. אותו חבר טען באוזני כי הדור שלנו הולך להיות הדור הראשון של סבים נורמליים. אבל זה בכלל לא בטוח, האם הסבא הנורמלי הוא זה שנלחם בלבנון? או זה שכבש את עזה? ישראל היא מעין מפעל טראומות. קשה לי להאמין שיש ולו תושב אחד בארץ הזאת שהצליח להתחמק מזה. העובדה שאנחנו מתייחסים לטראומות האלה כדבר נורמלי היא הטירוף של ישראל. אין שום דבר מוזר שבתור ילד הייתה תקופה שהייתי צריך ללכת עם מסיכת גז לביה"ס ולשבת בחדר אטום. ועוד שנתיים לא יראה לי מוזר שהייתי צריך לרוץ ל"מרחב מוגן" בכל פעם שנשמעה אזעקת "צבע אדום". החרדה הופכת לסטנדרט.

  5. הבהרה קטנה לגבי פקודת "חניבעל".
    לצערי יצא לי במסגרת תפקידי הצבאי לעיין בפקודה הנ"ל(במקרה זה הגרסה הצפונית שלה אבל זה לא משנה). מעולם לא הייתה מילה בפקודה לגבי ירי בחיילים ובטח לא חיסול של חייל על מנת למנוע חטיפתו. זה מיתוס די מטופש שלא ברור מי דוחף אותו כבר שנים. אורי אבנרי כמובן מטעה מכיוון שאין דבר כזה "נוהל חניבעל", מדובר בפקודה שבה מפורטות תגובות ומצבים שונים לגבי חטיפת חיליים, ולא יותר מכך.

  6. טוב, נכסו אותי, ואני בעצם עז מבע. אבל אני זוכר שאחי סיפר לי פעם על היחידה שלו, על הצוות שהיה לפניו. הוא סיפר שאימנו אותם להתכופף ברגע שיש הבזק אור, כי כך ניתן לזהות ירי סאגרים. והם התאמנו על זה, בימי לבנון, ושלטו בחומר. וכשהם השתחררו, והלכו למסיבת שחרור באיזה דיסקוטק, מישהו הפעיל פליקר, וכולם השתטחו על הרצפה.

    ועוד סיפור: קראתי ראיון עם נאג'י אל-אלי, קריקטוריסט פלסטיני, מפליטי 48'. והוא זוכר הכל. כמה כאלה אנחנו מייצרים כאן?

    http://en.wikipedia.org/wiki/Naji_al-Ali

  7. פוסט חזק, אבל אני מרגיש שאולי זה דוקא ההיפך: שזה לא משנה מי היה קרבי, ומי לא (כמוני), ומי בכלל לא התגייס מסיבות רפואיות. שכולנו מוקפים כל הזמן בתקשורת מסויימת, ושיח מסויים, וחווים טראומות שאולי לא עברנו.
    שהפער הוא לא בין מי שנכנס לבית של משפחה באמצע הלילה לעצור מבוקשים ומי שלא, אלא בין מי שמסתכל על כמעט כל סיטואציה במלחמה, ומשתמש בשפה של מלחמה לגבי כל סוג של תחרות, ובין מי שלא (שזה אנשים שהם לא ישראלים). הפער הרגשי, החשיבתי הוא כאן.

  8. אבא הראה לי פעם תמונה מהצה"ל שלו,
    של רגל
    במגף
    עם קצת עצם חשופה מלמעלה
    שמישהו השאיר באיזה מדבר אחד

  9. מרמיט, לגמרי, מה שכתבת על הדור הקודם. לא שאבא שלי הראה לי תמונות של מלחמה, תודה לאל. אבל זה נשמע לגמרי עניין של האבאים שלנו, לא להבין מה הבעיה. אבל איכשהו נראה לי לא יעיל וגם לא הגיוני לתייג מלחמה שלמה כסובלת מהפרעה פסיכוטית. חייבת להיות דרך מעודנת יותר ומדוייקת יותר להגדיר את זה.

    איה, פוסט חזק של יוסי (יוסי, פוסט חזק). לא הכרתי אותו. והוא חזק בעיקר בגלל שהוא מתאר בדיוק את מה שכולם שומעים מכל אחד שהיה שם. בסדר, לא שמעתי עוד על אף אחד שהמפקד שלו רצה להשאיר אותו בשטח, אבל ההוויה נשמעת קרובה לסיפורים אחרים.
    ובעניין גם הבנות. אני לא מבינה כלום במסלולים של הצבא. אני חשבתי שזה כולם ככה, חוץ ממני, ויתר החיילות ששירתו בקרייה או במרכז או משהו כזה. אבל איכשהו זו נשמעה אמירה חזקה מדי.

    זוש, לגמרי, עניין החמלה והקנאה. נשים לגמרי מודרות, עד שהגברים באים לבכות להן בלילה, בחיפוש אחר חזה רך שאפשר לבכות עליו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאיש אחד, גדול וחזק ולא בוכה, התעורר בלילה כי חלם על צד"ל או על יק"ל או משהו כזה. ואיך הרגשתי משימה לאומית, שהתגנבה פתאום למיטה שלנו. ואיך המשימה הלאומית הזאת מוטלת על הכתפיים שלי. הייתי בכלל בצבא, ולא הבנתי כלום מהחיים שלי, אבל במבט לאחור, זה בהחלט מה שהיה שם.

    (המשך בתגובה הבאה. זה נהיה ארוך והפיירפוקס תיכף קורס)

  10. קני, בבקשה 🙂

    ג'ו,. אני חושבת ש"החרדה הופכת לסטנדרט" היא האסון הגדול פה. חרדה, כך נדמה לי מגדירים אותה, היא פחד מהלא-ידוע. והלא-ידוע הזה לא יכול להישמר לאורך זמן. מה שנהיה אחרי הלא-ידוע זו שגרת אסון. ועם שגרת אסון מתמודדים אחרת, נראה לי. יוצרים מנגנוני הישרדות באיזור אסון לאורך זמן. ורצון ההישרדות הזה חייב להפחית מהמוסר והאנושיות. וזה מה שנורא. כן, שהסבים מהדור שלנו לא יהיו נורמלים. אבל מצד שני, הם יידעו עברית.

    החגב, זה מאד מרגיע. אבל זה כמובן לא פותר את הבעיה כלל. רק מפחית עמימות בנוגע לנוהל.

    איתמר, כמובן שעז מבע. בעניין אחיך, אוי. בעניין הפלסטיני, כן, גם דברים נוראיים כאלו אנחנו מייצרים כאן. אבל ×–×” פוסט על משהו אחר 🙂

  11. סיון, אני חושבת שזה כן משנה. בדיוק בגלל מה שזוש כתבה על הדרה ועל חמלה. נכון שבאופן כללי הכיבוש לא מיטיב עם אף אחד מהישראלים, אבל יש הבדל בין מישהו שכשאומרים בחדשות "לטהר מנהרה" או משהו כזה, יודע על מה מדברים, כי הוא היה שם, וראה את זה, או עשה את זה, לבין מי שיכול רק להבין את התוצאה של זה. אני לא בטוחה שזה עניין מגדרי. יכול להיות שג'ובניקים מרגישים את אותו סוג של אילמות. אבל אני לא בטוחה בזה.

    עדיה, והוא ידע שיש שם עצם חשופה?

  12. שיר מִבְצָע

    בְּתוֹךְ רִיבִי אֲנִי. לְהַפְרִיד, לְהַפְרִיד – אוֹתִי מֵעַמִּי, מֵאָבִי, מֵאָבִי, מֵאוֹרוֹת הַמַּרְאוֹת, חֲרוּתִים בִּי כְּאֶבֶן. וְלֹא אֶשְׁתַּחְרֵר כְּבָּלוֹן – מֵהַדְּבָרִים, מֵהַדְּבָרִים אֵין שִׁירִים. יֵשׁ רֵיחַ שֶׁל עוֹף מְבֻשָּׁל. וְאָבִי בִּי בּוֹעֵט בְּשׂוֹרָתוֹ הַשְּׁלֵוָה – מָוֶת בָּא לְהִתְאָרֵחַ הָעֶרֶב – עֶרֶב חַג הַמִכֹּרַח, חַג הַכַּפָּרוֹת.

  13. ואם כבר בשירה עסקנן:

    שחייה בהתכתבות
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=5765225

    סבא שלי נלחם בבריגדה

    שלח לסבתא שלי מכתבים מאיטליה

    הקים את הפלמ"ח במו ידיו

    נתן כבוד לרמטכ"ל.

    האמונה בצדקת הדרך דחפה אותו עם הזרם

    גינן בסיסי צה"ל בהתנדבות עד יומו האחרון…

  14. אני רק בעניין ההרגעה של החגב. הנוהל בהחלט התקיים, ובוטל (לפחות רשמית) ב-2003. אבל ככל שהצלחתי להבין גם כשהוא התקיים הוא לא היה תורה שבכתב אלא תורה שבע"פ.
    כתבה די מקיפה ממוסף הארץ, מאי 2003:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=295134
    ולעניין הפער בין מה שנכתב למה שנאמר:
    http://www.fresh.co.il/dcforum/Army/3409.html

  15. סליחה, לא בוטל ב-2003 אלא שנתיים לפני כן.

  16. אם בענייני חגב עסקינן: לא יודע מה היו הפקודות הכתובות, אני יודע שאנחנו (95-98) קיבלנו פקודות מפורשות 'לירות לכיוון גם אם מסכנים את החטוף'.

  17. גם אני מכיר את נוהל חניבעל בגרסתו הלא-כתובה אבל הנאמרת בגלוי בתדריכים(2003-2006, וגם מילואים בקיץ האחרון), שאומרת שעדיף חייל מת על חטוף.

    אני יכול לומר ש"קנאת הפין" הזו שאתן מתארות משותפת גם לגברים רבים, ובעצם מפומפמת ע"י הצבא עצמו, במונחים של "רעל", למשל. הכשרה קרבית מכינה אותך כל כך טוב לרגע הלחימה וההרג, שאתה משווע לפרוק אותה בהתרחשות אמיתית. זה מתבטא ברצון של כל חייל קרבי ממוצע, גם שוחרי השלום מביניהם, לקצת אקשן בשירות.
    השאלה מה עושים עם כל המטען הזה אחר כך. כבר אמרו מספיק פעמים שכל הטיולים בחול והסמים זה חלק מזה, אבל אני רואה את התוצאות גם בתגובות האלימות בציבור למלחמה. זה כאילו הצבא והצבאיות הקולקטיבים פותחים איזה קולטן חדש במוח שמת להתמלא ע"י מוות, או במילים יפות, אקשן.

  18. מיטל,
    פוסט חזק וקולע.
    גם אני קיבלתי נוהל חניבעל שכזה. וממש בתור הנחיית "כך תעשה במקרה ש.."
    אני זוכר שנחרדתי מכך ולא האמנתי שאומרים לי לעשות דבר כזה.

  19. ינון, אני עדיין חושבת שיש הבדל מהותי בין "הכשרה לרעל" לבין עמידה מובנית מחוץ לשיח. וכן, השאלה היא באמת מה עושים עם זה. אני מניחה גם שהטיולים וכל זה זה חלק מזה. אבל אני תוהה עד כמה זה באמת מפרק ומנטרל את זה (מצחיק, מלים צבאיות). ומניחה שזה לא, שמשהו מזה נשאר גם להתנהגות האזרחית, או לפחות בעל פוטנציאל גדול להישאר כזה.

    אסא, תודה. חשבתי על זה, על זה שאין לי מושג, גם כשאתה ישבת שם במרפסת, וסיפרת על מלחמת לבנון השנייה (נדמה לי שזה היה על זה).

  20. בגלל שאין לי כוח לכתוב את הפוסט שאני אמורה לכתוב, אגיד את זה כאן על קצה המזלג. מה שמזעזע בפקודת חניבעל (הפקודה שבע"פ, כן?), ואולי הזעזוע הזה הוא חלק ממה שניסית להביע בפוסט, זה שהיא נותנת ביטוי מפורש למשהו שכל הדיבורים על "הילדים שלנו שיוצאים להגן עלינו" מנסים להדחיק: שחיילים, וליתר דיוק חיילים קרביים, הם מחוץ למעגל החלות של הציווי הקטגורי של קאנט, שאומר (פלוס מינוס) "פעל כך שהאדם לעולם לא ישמש לך כאמצעי בלבד אלא תמיד כתכלית בפני עצמה". בניגוד לדרישת המינימום של קאנט, החייל (הקרבי) הוא אכן אמצעי בלבד. זה מה שאומר עמידרור בכתבה שהפניתי אליה בתגובה כאן למעלה לחגב, זה מה שהבין יוסאריאן, ובאמות המידה של קאנט זה אומר שלמעשה אנחנו שוללים ממנו לתקופת השירות הצבאי שלו את מעמדו כאדם. בז'רגון הטכני יש לזה מילה יפה: דה-הומניזציה. ועכשיו את שואלת (במילים יותר יפות ומרגשות משלי, כמובן), מה הדה-הומניזציה הזאת עושה לכל אותם חיילים שעוברים אותה, ואיזו מין חברה נוצרת כאן אם נתח כל כך משמעותי בתוכה מורכב מאנשים שעברו דה-הומניזציה במשך 3 שנים מתוך התקופה המעצבת של חייהם. ובכן, ידידתי, כמאמר המשורר, התשובה נישאת ברוח.

  21. פוסט חזק ומעניין. כמה מחשבות, לאו דווקא קשורות, בעניין:

    1. צומת מדהימה בין מגדר, מיליטריזם ודמוגרפיה:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3660060,00.html

    2. פעמים רבות נוטים לדעתי לשכוח שה"חיילים הקרביים" שממש עומדים במחסומים, נכנסים באמצע הלילה לבתים או יורים פגזים על בתים בעזה הם מיעוט מאוד קטן. כשאני הייתי בצבא (2000-2004) סיפרו לי שמדובר ב-10% מכלל החיילים. בקשר למילואימניקים, הסטטיסטיקה של המסכימים לשרת למיטב ידיעתי עומדת על 2 מתוך 11. כלומר, מתוך 11 שאמורים לכאורה לעשות מילואים, רק 2 עושים זאת בפועל. אולי רוח ההקצנה וההתלהמות של הזמן האחרון ישפרו לצה"ל את הסטטיסטיקה הזו, וגבריאל אשכנזי יוכל לזקוף לזכותו "הישג" נוסף.

    3. למיטב ידיעתי, נוהל "חניבעל" הוא לא יותר מסט פקודות (שכולל בעיקר עדכונים ברשת הקשר והקפצה של כוחות) המופעל אם חייל נחטף. לא נכתב בו שעדיף להרוג את החייל מאשר לאפשר את חטיפתו. זה מה שנאמר בע"פ. פער כזה אופייני לצה"ל והוא מאפשר גמישות. זהו פער שמוכר ביחס להוראות הפתיחה באש, שהרבה פעמים ניתנות בע"פ או שהן מעורפלות, סותרות ומאוד פתוחות לפרשנות (בצה"ל מבחינים למשל בין "לירות על מנת להרוג" לבין "לירות על מנת לפגוע" ולבין "לירות לעבר פלג גוף תחתון". ב"לירות על מנת לפגוע" משתמשים במקרה שרוצים להרוג אבל לא נעים לומר זאת. למשל, אם קבוצה של ילדים שורפת באמצע הלילה את גדר ההפרדה ליד קלקיליה).

    4. השאלה "איך האיתמרים מסתדרים" היא באמת שאלה מעניינת. בתור איתמר ×›×–×” אני גם שואל את עצמי בדיוק את אותה שאלה… נראה לי שעל היכולת להמשיך הלאה מבוססת התורה כולה. במילים אחרות, אני לא באמת מאמין שאלפי החיילים שהיו שותפים לכיבוש, לדיכוי ולהרג בשנים האחרונות ואמורים לכאורה לסבול מפוסט טראומה יתעוררו לילה אחד, יתפסו את ראשיהם וימררו בבכי. האידיאולוגיה הישראלית בנויה על ההפרדות הללו והצדקותיה עזות. וגם אם כן ימררו בבכי באמצע לילה אחד, אז מה.

    5. זאת הסיבה ש"ולס עם באשיר" הוא סרט שקרי ומצטדק ולא אמין. אם במקרה לא נכתב על כך פוסט כאן, אני מוכן לתרום אותו. רק נקודה אחת למחשבה: את מה בדיוק הדחיק החייל שבסרט? את זה שירה פצצות תאורה ב"מעגל שני"? איזה שטויות. השיא של הסרט, שיא הגילוי, הוא הפיכתו של החייל כאדם פרטי לישראל הרשמית, שהסכימה להודות באחריות עקיפה לטבח (בדיוק משום שמי שביצע אותו היו ה"פלנגות"). יותר מכך: אני רוצה לדעת האם החייל הזה עשה מילואים בשטחים אח"כ. מוזר שבתור אדם בוגר שנזכר לכאורה בלבנון אין על כך אף מילה בסרט. לא שלו ולא של חבריו. מעניין עוד יותר שתמונות הטנקים העולים על מכוניות בביירות נלקחו קודם כל מהתמונות של טנקים עולים מכוניות ברמאללה ב-2002. סרט כזה שיוצא אחרי מלחמת לבנון השנייה והוא חף מכל התייחסות אליה, בדיוק מסמן את האופן שבו החברה הישראלית רוצה גם להיות מוסרית וגם להצדיק את פשעיה; גם לזכור וגם לשכוח. הלוואי שיקבל אוסקר. על לבנון, אחרי שישראל החריבה חצי עזה.

    6. סרט שבאמת מנסה להתמודד עם השאלות הוא Z32 של אבי מוגרבי. למרות אחרי השבועות האחרונים הוא בטח כבר נורא מיושן.

    7. נקודה אחרונה, "אנליטית" יותר: שווה לדעתי להפריד בין השאלה איך אלו שלא "לחמו" יכולות ויכולים לדעת איך נראה מחסום, מעצר או עיר פלסטינית ומה ×–×” אומר "להפגין נוכחות" או "לבצע ירי הרתעתי", לבין שאלות הזכרון, האחריות והתמודדות של אלו שביצעו את הפעולות הללו. אני באופן אישי, אחרי כמה שנים של התעסקות בסוג האחרון של השאלות, הבנתי שהן לא באמת חשובות. את הידע הנלווה לחוויה הצבאית ×”"קרבית" – שאני כן מאמין שהוא חשוב על מנת להפוך את המילה "כיבוש" או "מלחמה" לקונקרטיים יותר ותיאורטים פחות – אפשר להשיג ממקורות אלטרנטיבים. אפשר למשל לראות שידורים ישירים מעזה באל-×’'זירה בזמן ההפצצות ופתאום להבין איך נראית בכלל העיר הזאת (יש שם כמה בניינים ממש גבוהים למשל); אפשר לנסוע לגדה המערבית, אם לא להפגנה אז לסיור של אחת הקבוצות; אפשר לקרוא באינטרנט עדויות של פלסטינים או של חיילים.

  22. ינאי, תודה. סליחה ששכחתי לענות.
    1. אני לא יודעת מי קורא לילד שלו עיטם, אבל כן, מה שהיא אמרה.
    2. כשכתבתי את הפוסט כתבתי שכולם, ואיתמר תיקן ל-20%. כן, ×–×” לא כולם, אבל ×–×” מספיק 🙂
    3. מה שאתה אומר זה שבעצם נוהל חניבעל הוא אמיתי מאד גם אם לא מופיע בפקודות בכתב?
    4. אני לא חושבת שהם בהכרח מסתובבים עם פוסט טראומה. אני אומרת שיש להם/לכם סיטואציות קשות לעכל, והמדינה לא מספקת כלים לעשות זאת מלבד "הם רעים אנחנו טובים" או "הקם להרגך השכם להורגו", וההצדקות האלו הן בעייתיות מאד.
    5. אני מחכה לפוסט על ואלס עם באשיר. יש לי תחושה שלא אסכים אתו 🙂
    6. אני רוצה לראות אותו. לא הספקתי.
    7. יש מתאם בין מי שדעתו אינה אמורה להישמע בעניינים שכאלו (נשים ושמאלנים שבטח היו ג'ובניקים :)) לבין מי שלא זוכרת את זה בגוף. כל אחד מצדדי המתאם הוא בעייתי מבחינתי.

  23. הוא חזר הביתה, חיבקתי אותו חזק חזק כ"כ התגעגעתי כשהוא היה שם בבפנים.
    הוא התיישב על הספה, אני הכנתי את כל מה שהוא אוהב.
    אכלנו ואני כמובן, כמו שאני עושה כשהוא חוזר מיום עבודה התחלתי לשאול שאלות.
    והוא שתק.
    אז התחלתי לספר על עצמי וכמה התגעגעתי וכמה התקשרתי למרות שידעתי שהטלפון אצל נוגה, מהקישור.
    הוא חייך, הוא אפילו היה מקסים וקצת שאל בין ביס להחלפת שיר ונשיקה ריגעית.
    אז ניסיתי לשאול שוב, ועכשיו פחות שאלות של ביטחון שדה, יותר שאלות של בפנים, שום שאלה שתגרום לאבי בניהו להתדפק על דלתי ולדרוש הסברים, אלא שאלות של הרגשה, של מראה, של החבר'ה.
    והוא שתק.
    והלכנו לישון והיה כמו בהתחלה. נפלא.
    אבל הוא שתק.

    עברו שבועיים, החיים חזרו למסלולם, כבר הספקנו לריב, להשלים, נסענו חזרנו הלכנו הזדיינו פגשנו והיינו לבד.
    והוא שותק.
    אהוב שלי, אני יודעת שלעולם לא תקרא את זה, אבל בבקשה, תפסיק לשתוק.

  24. איזה דור של זונות פחדניות ודיספטיסטיות, גידלנו כאן במדינת העם היהודי, שחלם על היפוך פירמידת הסחי והמאוס היהודוניים וחזרה לחיי כבוד של עם חופשי בארצו. גועל נפש. דרוש דילול רבתי לייבוש דפקטים המאוסים הללו שהורסים וממיתים את החוויה הישראלית היחידה בעולם ובימינו. כל הערב רב הזה, יגמור באושביץ החדשה והפעם לא נניד עפעף. נסיעה רעה לכולכם לברלין וברכת הדרך שהניאונאצים ישפדו אתכם לפני המשרפות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *