הפכו, אחים, הפכו

כלכלה

כבר הרבה זמן אני מסתובבת בהרגשה שיש יותר מדי כלכלה בחיים. בכותרות העיתונים. ובדרך ניתוח החיים. ובדרך ההסתכלות על האינטרנט. יותר מדי החזר השקעה, ושוק דובי ואדוורדס ובאנר בלינדנס. יותר מדי אנשים קוראים עיתוני כלכלה. יותר מדי אנשים מבינים מה זה אומר, המונחים האלו. וזה הרסני. כי זו דרך הסתכלות צרה. לא הכל עובר דרך הכסף. אפילו בתקופה שבה כולם נלחמים על הפרנסה שלהם. אפילו בתקופה שבה אין הפקות טלוויזיה וקולנוע. אפילו בתקופה שבה קיומו של ספר תלוי במסע השיווק שעושים לו. אפילו בתקופה שבה יש רק האח הגדול. זה הרסני. כי יש דברים שהם מעבר לזה. וזה בסדר שיש אנשים מתעסקים בזה. אבל השאר צריכים לנסות להתעלם. לא להיות בורים. לדעת ולהכיר ולהבין את דרך הניתוח הזו. אבל להתנגד לה. לא לקרוא את כלכליסט. ולא לקרוא את דה מרקר. ולהתנגד לנתח ההולך וגדל של מדורי הכלכה ומוספי הכלכלה בעיתונות.

 

ניפגש בכיכר

חגיגות המאה של העיר תל אביב מדכאות אותי קצת. כי זה נכון, מה שאומרים אנשי "עיר לכולנו" ותומכיהם. העיר לא נולדה מן החולות בהגרלת הצדפים המפורסמת, כפי שטוענת עיריית תל אביב בפמפלט המהודר שהוציאה בהפקת טיים אאוט. התמונה שמייצגת את תל אביב לא יכולה להיות זו שבה כמה עשרות בעלי מאה קובעים את גורלם של החולות הריקים לכאורה שמצדדיהם. יש יפו. ויש שכונות דרומיות. וזה הרסני להתעלם מהם. אז על אף שהדברים המשוגעים שעושים בכיכר בימים האחרונים כהכנה לחגיגות הם מהממים בבזבזנות המשוגעת שלהם, ועושים חשק להצטרף לחגיגה ולשכוח מהכל, אז זו טעות לעשות את זה.

 

הלכה לי המדינה

בשבועות האחרונים אני קוראת בתמיהה גוברת את סדרת הכתבות המצויינת ב"העיר" על התחנה המרכזית החדשה. שבע כתבות היו בסדרה, וכולן ניתחו את התופעה הנדלנית, התחבורתית והחברתית שיצרה ההחלטה ליצור תחנה מרכזית ענקית ולבנות את הקניון הגדול במזרח התיכון או משהו כזה. זו סדרת כתבות מצויינת, שנלחמת בתופעה חברתית וכלכלית במיטב דרכיה של העיתונות: חשיפת הדברים שלא כולם יודעים, שלא כולם יכולים לדעת, כי לא לרשות כולם יש תחקירניות וגישה למקורות מידע.

בשבוע האחרון קראתי בתמיהה את הטור המצויין של איתמר בן כנען שנקרא "הלכה לי המדינה" ב"העיר", שבו הוא מבכה את מותה של מדינת תל אביב, שנכנעה לוולגריות, לקונפורמיות ולרדיפת הממון והריגושים הבורגנית של יתר מדינת ישראל. באמת טור יפה, ומרגש פי כמה מכל דיווח על אורגיה בשירותים של הקנטינה שקראתי אצלו עד היום.

 

זה התור שלנו

והשילוב של השניים, זה הדיכאון ממה שקורה, והתמיהה מזה שיש אנשים שעושים נגד זה משהו, גרמו לי להבין שזה התור שלנו. זה בסדר להיות מדוכאים ממצב הספרות והעיתונות והתרבות הפוליטית והמדינה. אבל להיות מדוכאים זה לא מספיק. צריך לקחת את המקלדות והידיים והרגליים ולעשות דברים. לקרוא על מהפכות אחרות. לקנא באנשים שהביאו את אובמה לשלטון. להתכנס בבתים ולהתבכיין. ללכת להופעות של להקות שוליים. ולתמוך במחול אוונגרדי. לכתוב פוסטים. לייצר עיתונים. להתנדב. ללכת להפגין. להתנגד. בין אדם לקירותיו ולמסך הטלוויזיה שלו. ובין אדם לחבריו ולכיכר הקטנה שביניהם. ובין אדם למדינתו ולאמצעי התקשורת הזמינים לו. להתנגד. כי האנשים שעשו את "העיר" בשנות התשעים, לא היו להם יותר אמצעים מאשר שיש לנו. והם עשו את שינקין. ועכשיו זה התור שלנו ליצור את מה שבא אחרי שינקין, ואחרי הפוסט מודרניזם ואחרי הקיבוץ העירוני ואחרי עגלות הילדים המפוארות. זה לא משנה בן כמה אתה, ומה אתה יודע לעשות, אם המצב מדכא אותך, אתה צריך לעשות ככל שעולה בידך כדי לשנות. כי האופציה האחרת היא להיכנע. ולהיכנע זו לא באמת אופציה.

22 thoughts on “הפכו, אחים, הפכו”

  1. מזדהה לגמרי.
    ובאשר לכל מדורי ומוספי הכלכלה – לא יודעת מה כתוב בם, ולא שלא ניסיתי – ×–×” הרגל שנשאר לי מהילדות, לקרוא כל מה שכתוב, בלי סלקציה – אבל ×–×” סתם הכניס אותי לקומה. וכך נותרו לי רק האיורים (עוד שארית מהילדות, התשוקה לאיורים) העקומות האלה שמראות צמיחה או קמילה או משהו, אבל אם מסתכלים בן ללא דעות קדומות הן פשוט נראות כמו סדקים. לא רק בימים אלה של משבר כלכלי – אלא גם בימים של שגשוג. דפי הכלכלה הם דפי הסדקים שלי. אולי ×–×” קצת ילדותי ומפגר, אבל זו לא פעם ראשונה שצורה חושפת מהות.

  2. מיטל שרון לראשות הממשלה. ועכשיו!

  3. אמן. באמת אמן. ולמרות שרציתי להגיד גם אבל, נראה לי שאין פה מקום לאבל. ×›×™ צריך להאמין. ולעשות. רק שלעשות ×–×” ×”×›×™ קשה. וזה דורש מכל מי שגדל לצלילי smells like teen spirit ושאריות האוטנטיות האחרונות של שנות התשעים להתבגר. ולמצוא משהו שהוא מספיק אותנטי, בכל הבלילה האסטטית הריקה מתוכן של חיינו – בכדי להאמין בו. וזה קשה. להתבגר, ועדיין להאמין. ולהיפרד מרוח הנעורים. ולהישאר אדם.
    והנה, אמרתי אבל. סליחה 🙂

  4. מסכים כאילו אלו היו מילותי במיוחד עם החלק האחרון:
    זה לא משנה בן כמה אתה, ומה אתה יודע לעשות, אם המצב מדכא אותך, אתה צריך לעשות ככל שעולה בידך כדי לשנות. כי האופציה האחרת היא להיכנע. ולהיכנע זו לא באמת אופציה.

    איימממן

  5. לגבי התחנה המרכזית:
    לפני כמה שנים יצאה מהדורה של מגזין פחית (לדעתי ניתן למצוא עותקים סרוקים שלו בשוקס, תפוז, ובאתר של איתמר ב"ז שאוגר פנזינים) שעסק באופן בלעדי בתחנה המרכזית החדשה, תוך כדי הצגת עובדות, העלאת נקודות בעזרת אמצעים אומנותיים, ובסופו של דבר בהזנחה חברתית פושעת של נדל"ן משובח, של יצירת אומנות ארכיטקטונית (שנאנסה ע"י חמדנים), של פגיעה בציבורים מאוד מאוד מגוונים, ובשאר תחלואים מזעזעים שאופפים את המסדרונות הרבים שננעלו מאחורי קרשים (בהם ילדי מיעוטים הופכים לנרקומנים וגופות).

    בהחלט הגיע הזמן שהמנייסטרים יישר קו עם המחתרת, בדיוק כמו שליהודה לוי יש עכשיו מוהיקן וניטים.

  6. זה מעניין, מה שאת אומרת.

    אצלי דווקא קיים רושם מתמיד של בורות קולוסאלית וחוסר אונים נלווה בקרב סביבתי המיידית, בכל הקשור לכלכליזמים למיניהם. הכלכליסט הרי לא באמת בוחש בקישקעס של עולם הממון ודה-מרקר מצטיין בהגשת קוריוזים ובפולחן אישיות של בעלי הון יותר מאשר בניתוח פיננסי של נכסיהם. איכשהו, תמיד נוצרת אצלי התחושה שכל האקונומיזציה הזו היא בחזקת סימוא הציבור והשתקתו בצורה אפקטיבית, כדי שיחשוב שהוא מבין מהחיים שלו, כשלמעשה הלקסיקון שלו מכיל ארבעה מונחים בדיוק ("קופות גמל", "מיידוף", "סטנלי פישר" וכמובן, "צמיחה").

    אני מסכימה שפרספקטיבה חד-הברתית וצרה כנראה תייצר טמטום קולקטיבי ודלות רעיונית, אבל אני דווקא משתוקקת לשיח סביבי שיהיה הרבה יותר בקיא ומתעניין בפיננסיקה.

  7. ומה קורה אם זה לא מתהפך? כלומר כשאת מנסה ומנסה ועושה באמת כל מה שאת יכולה, ובסוף רק נהיה יותר גרוע? כמה זמן אתה צריך להמשיך לפני שאתה מתייאש ונכנע (ויש המון דרכים להכנע)? איזה סימנים הם הסימנים בהם מותר להשבר? אנחנו בני אנוש, אחרי הכל.

    לתומכי אובמה היתה את הפריבילגיה של להצליח אל מול מטרה מוגדרת מאוד. חלקם באמת עוד גלגול של פעילים חרוצים שתמכו בהווארד דין ובעצם כשלו פעם אחר פעם עד 2006, כשהם התחילו לצבור תאוצה, אבל הרוב הם אנשים שהצטרפו לקמפיין אי שם ב-2007 וחוו בעיקר הצלחה אחר הצלחה בפעילות שלהם (גם בימים הקשים מול הילארי). מה היה קורה לו אובמה היה מפסיד?

  8. בדיוק היום נסעתי לי באוטו מירושלים לק-אתא, והייתי כולי מאושר. שמעתי abba-gold ברדיו-דיסק ושרתי עם אגנטה והחברים בקולי קולות, והשמש הלכה ושקעה משמאלי בחלון בצורה יפיפיה, והרוח פרעה את שערי, ובקיצור היה רגע מתוק של גן עדן.
    ואז אמרתי לעצמי: כן, אבל מה יוצא לי מזה? אני עני. מתי כבר יהיה לי מספיק כסף כדי לא לעבוד? וכו'. והבטתי על עצמי מבחוץ ואמרתי לעצמי שההגיון הכלכלי הצליח לעוות גם את המחשבה שלי, ושאני כנראה לא מבין מהו עושר אמיתי אם אני חושב שאני עני ושעוד כסף יעשה אותי עשיר, ושאני אתבייש לי מאוד.
    אז כן, החשיבה הזאת כבר הפכה להיות מובן מאליו. וחושב לשים לב לזה ולאיך שהיא מעוותת אותנו.

  9. מרית, כן, גם אני לא באמת מבינה מה כתוב שם. אבל איכשהו זה נהיה איזה עניין. להבין בהם. בעניין הגרפים, דברי עם איתמר. האיש רואה גרפים ונגנב לגמרי.

    ג'יימס, אני מוכנה להיות סגנית ראש מחנה הפליטים שלך.

    אסף, קשה, קשה. גם לחלוצים ×”×™×” קשה. גם בפולניה לא ×”×™×” קל. 🙂

    בעז, תודה.

    איתמר, 🙂

    חנן, על זה של האוזן כמובן.

  10. קובי, מה הנהי? אני לא מבינה. כן, מגזין פחית עשה את שלו. והעיר עשו את שלהם. להם היה את האימפקט שלהם ולאלו יש את האימפקט שלהם.

    נועה, זה נכון, גם סביבי, שלא לומר אצלי פנימה, יש הרבה בורות בעניין הכלכלה. אבל זה נהיה עניין שרוצים להבין בו. כלכליסט קם על השורה "להנגיש את המידע הכלכלי לציבור". גלובס מנסה לעשות מוספים שכולם יכולים לקרוא. יש זליגה מעיתוני שוק הון רזים וורודים שצריכים להיות אנשי מקצוע כדי להבין אותם, לעבר מוספים ועיתונים צבעוניים מסבירי פנים ועיניים. כשלעצמו זה לא רע להבין גם בכלכלה. אבל מבחינת שוק העיתונות, נראה לי, ואין לי נתונים כדי לאמת את זה, שכל בנאדם שעושה מנוי לעיתון כלכלי או קונה עיתון כלכלי הוא אדם שקורא פחות מדור תרבות או פוליטיקה או ווט אבר.

    יובל, זה מבאס להיכשל. אבל זה חלק מהעניין. ולמעשה, רוב העניין. כי המצב על הפנים. וכמה כבר אפשר לשנות בו? פסיק. אולי. אז ממשיכים וממשיכים ודופקים את הראש בקיר, והקיר זה לא משנה לו כלום, אולי רק קצת, אולי רק זעזוע קטן, וממשיכים שוב עד שהראש נשבר או עד שבא לשתות בירה רגע. נראה לי.

    תומר, ×–×” סיפור יפה. ובאמת תתבייש לך 🙂

  11. מיטל, אז זהו שהקיבוץ העירוני שאני חי בו הוא בדיוק לא להיכנע.

    רק תחשבי על ניתוק בין ההכנסות וההוצאות שלך ואיך זה יכול להשפיע על האופן שבו את חושבת על עצמך, על החיים שלך ועל אנשים אחרים והמוח שלך יתפוצץ.

    נורא לא פשוט לרוב האנשים בעולם. אבל אפשרי.

    ויש גם גירסאות אחרות שמתאימות לכל מני סוגים של אנשים.

    תתחילי כאן ותראי

    http://tamuz.org.il/groups/

  12. מיטל – אבל ×–×” לא כל כך פשוט. מתישהו אתה נשבר, ×›×™ כמה אפשר להשקיע – נפשית ופיזית – ולראות את הקיר רק מתחזק?
    השאלה שלי נבעה מזווית אישית. במשך למעלה משנה הייתי פעיל פוליטית בצורה מסוימת. ×–×” דרש כוחות נפשיים, ×–×” גזל זמן פנוי, ×–×” ×”×™×” חרא. ×›×™ מה לעשות – להתעסק בחרא של היום-יום ×–×” חרא, ולמרות שאתה מרגיש שאתה לפחות עושה משהו, עדיין קל יותר לסתום את האף. אבל הדבר הקשה ביותר הוא חוסר התוחלת של הפעולה הזו. ×›×™ אחרי יותר משנה המצב לא ממש השתפר. יתכן שאם לא היינו עושים את מה שעשינו המצב ×”×™×” אפילו עוד יותר גרוע, אבל ברור שהצלחה לא היתה שם. בשלב ×”×–×” אני התחלתי לסגת קצת. לחפף פעילות כאן ופעילות שם – ×›×™ העדפתי לשתות בירה, לדוגמה. אחרי כמה זמן המעורבות שלי פשוט התמסמסה. חלק מהאנשים שהיו שם ממשיכים לפעול, ואני מעריץ אותם על ×–×” – הם אנשים טובים יותר ממני. אבל המחיר האישי שהם משלמים הוא עצום – אלו החיים שלהם. המחויבות הזו היא מחויבות קשה.

  13. חנן, עד כמה שזה נראה מהצד, אכן הקיבוץ העירוני שאתה חי בו הוא סוג של התנגדות. לא בטוחה שזה סוג ההתנגדות בשבילי, אבל.

    ויובל, ברור. ברור. ברור שזה קשה. אין לי פתרון לזה. אין לי פתרונות לכלום. יש לי רק שאיפה של הכיוון שבו אני רוצה ללכת.

  14. אני דווקא חושבת שהתנגדות אפקטיבית יותר תתקיים כאשר השואפים להתנגד, אנשים "כמוך" (כמונו?) ידעו לקרוא את המוספים הכלכליים, יבינו מה הם אומרים, ולא יוותרו בשבילם על קריאת מוספי הספרות. הפניית הגב ל"כלכלה" וראייתה כמונח צר, לא רלבנטי וכזה שעוסק רק בכסף היא לדעתי בעוכרי "הפעילים החברתיים" למיניהם.
    ליובל – אני חושבת שאנשים צריכים לעשות מה שהם יכולים ולא ללכת על "להיות פעילים פוליטיים" למרות שיותר מתאים להם בעצם להתנדב שעה בשבוע או לתרום כסף או לכתוב פוסטים. נראה לי שהשינוי הגדול הוא תמיד עבודת נמלים ולא מקלות ואבנים.
    בנוגע לקיבוץ העירוני – לא הכל עומד על הכלכלי-כספי. אמנם הפרדת ההכנסות מההוצאות גורמת לשינוי (לא תמיד חיובי) אבל השאיפה לשיתופיות חברתית/ רגשית/ אינטלקטואלית היא חזקה לא פחות.
    ולבורים שבינינו – מה הכוונה בקיבוץ העירוני של האוזן?

  15. מה שיש כאן הוא בלתי נסבל בעיני, ומאספקטים רבים. ובמיוחד הידיעה שאחוז ניכר מהחיים בישראל אכן בעד נתניהו וליברמן, שזו לא איזו גחמה היסטורית אלא זה העם שבקרבו אני חיה. (מילא השכנים שבקומה מעלי, אבל גם בועה מתקיימת בתוך איזה תווך, וכשהתווך מתייבש, גם הבועה לא תיכון לנצח)
    ושיש כמה דרכים להתמודד עם זה, אחת מהן להימלט פנימה, השנייה היא להימלט פנימה ביחד עם עוד קומץ (אופציית הקהילה או הקיבוץ), והשלישית היא להימלט החוצה, לבד או ביחד.

  16. זושקה, קהילה היא לא הימלטות. היא שותפות שנותנת לכל אחד מהמשתתפים בה כח כדי לנסות לשנות את המציאות.

  17. גילי, להיפך. אני בעד שכולם יבינו מה כתוב במוספי הכלכלה. אבל לצד מוספי הספרות ולא במקום. בעניין הקיבוץ העירוני, זו סתם ההרגשה הזו של מי שמטייל ברוטשילד, שמדובר בקיבוץ אחד גדול, שבו כולם עושים סקיצות או פיילוט כל העת.

    זוש, ואפשר גם לא להימלט. אפשר לנסות להילחם. לא תמיד היה אחוז ניכר בעד ליברמן. ואפשר אולי לשנות את זה.

  18. את יודעת (וסליחה על תפיסת הטרמפ המסוימת על הפוסט שלך, חזרתי עכשיו מההפגנה העייפה על הרצח בבלעין (http://www.youtube.com/watch?v=XlbzuZ_50mU), ובאתי לפה),

    אני תוהה לפעמים בזמן האחרון מה יהיה האירוע שיגרום לי להחליט לוותר על המאבק האינסופי והסיזיפי להיות מאושרת ולבנות את חיי-שלי כמו שאני חושבת שחיים צריכים להיראות, ולשים במקום המרכזי את המאבק הפוליטי, כי זה יותר חשוב ממני.

    וגם אם באמת אפשר לעשות משהו לפני שזה קורה.

  19. אוף, אוף. בעקבות החינוך המרקסיסטי הנוקשה שקיבלתי אני לא יכול שלא לחפש בכל דבר את האפשרות להפיכה כוללת פלוס הלהט המשיחי שבא איתה. אבל שני דברים קורים במקביל:
    א. המציאות הופכת לנגד עיני למשהו גדול ומאיים, שאין לי דרך לשנות אותו. 15 מנדטים לליברמן זה הרבה מאוד אנשים שצריך לשכנע אותם שגזענות זה רע. ומי שהיה לאחרונה בלוד/נצרת/כרמיאל יבין למה זה נראה בלתי אפשרי.
    ב. החיים בתל אביב מנוונים. כל כך כיף למחות בכינוסים של עיר לכולנו בגן מאיר או על הדשא מול גילמן. אבל שם הרי לא נמצאים החלכאים באמת. שמתי לב שבשנה האחרונה חוסר שביעות הרצון שלי מתמקד בעיקר במה שהוא השיקול הסקטוריאלי הצר שלי (סטודנט, שוכר דירה בת"א וכו'), ולא באמירה כוללת. המרחק בין זה לבין עומק המשבר של החברה הוא גדול מנשוא.

    הייתי רוצה לראות זרם מהפכני מתחיל מול העיניים שלי. הייתי רוצה לראות משפט מתריס נכתב על הלוח באולם 144, רגע לפני שכולם יצאו לרחובות. רק חבל שבשביל לצאת מהאקדמיה להפוך את העיר צריך ליסוע 40 דקות בקו 25.

  20. מכיר ואוהב את מגזין פחית
    כתבתי פעם במחברת דומה
    הגעתי לכאן מגוגל
    בטעות
    היום נפשי בכלל הומה
    איתי מטוס המפורסם מכול
    אני כבר לא יכול
    פפוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *