רטווטו אותי

קבוצות בפייסבוק הן דבר מוזר. לא קבוצות ה"אני מתנגד ל", אלא קבוצות השנינה (אתם מכירים את הסוג: dont do drinks- do drunks, Do NOT join this group, אני דובר/ת צינית שוטפת). במקום ליצור הודעה בסטטוס, מישהו החליט לפתוח קבוצה. השנינות הופכת למאפיין קבוצתי, לקבוצת כל האנשים שחולקים את השנינות הזו. בחלק מהמקרים, ההתחכמות משתנה, והופכת לגנרית ככל האפשר, כדי להתאים לכמה שיותר אנשים ("אני דובר/ת צינית שוטפת"). ופתאום כל רשימת החברים שלך מתמלאת באותה התחכמות בדיוק, מאנשים שונים. זה לא נראה הגיוני.

לקבוצות האלו יש זמן מדף קצר, יחסית. הן נועדו להופיע ברשימת העדכונים ולהיעלם. אני לא בטוח, אבל מחיפוש קצר שערכתי נראה לי שסוג הקבוצות הזה מתחיל להיעלם, מפנה את מקומו לטובת שורת הסטטוס. הן היו פרי הבאושים של העיצוב הישן של פייסבוק, ועם ההתמקדות בעדכוני הסטטוס של החברים, הן מאבדות הצדקה.

אבל דבר דומה קורה גם בטוויטר. שם יש את ×”-RT, ×”-ReTweet – ציטוט ישיר של משתמש אחר. הוא הומצא על ידי הגולשים, ואומץ במהירות. גם ציטוט וגם קישור. קשה להגיע ליותר מזה ברשת.

המהירות שבה אומץ ה-RT מעיד על משהו שהוא מעבר למגבלות ממשק. איכשהו, ברשת, לציטוט יש ערך. זה נכון גם לגבי העולם הממשי, אבל לא באותה המידה. הרשת שדרגה את מעמדם הבלוי של המתווכים, המפיצים מחדש, סוחרי האנקדוטות המשומשות. אני מעלה קישורים בדלישס, חולק פוסטים בגוגל רידר ובגם-שם, מרטווט בטוויטר ומאמבד סרטים מיוטיוב, וזה לגמרי בסדר. אפילו רצוי.

אין לכך סיבה אחת, כמובן. ממשקים שונים מציעים אפשרויות שיתוף שונות, ובכל ממשק יש סיבות אחרות לשתף. ה-RT, למשל, הוא גם הצהרת "אתה בסדר, אתה"; ועל ה-Share כבר דיבר שחר היטב. אבל יש כאן משהו חוצה ממשק, וזה לא רק הצורך, בים המידע וכו', לברור את המוץ מהתבן ושאר מטפורות שחוקות. נעשה קל מאוד להפנות לטקסטים אחרים, קל מספיק כדי לחשוף צורך שהיה שם תמיד, לפני האינטרנט, ושהרשת העצימה.

זה נראה לי קשור, איכשהו. התמונה של kurtxio

אומרים שהיו פה צ'אטים לפני שהגעתי

אני זוכר קצת מהרשת בעידן הצ'אטים. העיתונים התמלאו כתבות על אטיקט הצ'אט, פדופילים שאורבים בצללים, בגידות וירטואליות, התחזויות וירטואליות, תהיות על מהות האנונימיות. אחר כך עברנו לפורומים. העיתונות נרגעה, וכולם דנו עם כולם על פוליטיקה ודת ב-IOL.

אז הגיעו הבלוגים, והסלימו את המהפכה הבסיסית של הפורומים – ניהול הזהות. בצ'אטים אנשים בנו זהות אד-הוק, ובדרך כלל היא לא נותרה עמם זמן רב. המערכת לא זכרה אותך, רק המשתמשים, ורובם התחלפו כל הזמן. הפורומים כבר דרשו הרשמה, וגם אם לא – הם תגמלו את מי ששמר על אותו שם משתמש. יכולת לבנות מוניטין. ×”×™×” בכך טעם. כאשר באו הבלוגים, השתנה גם מוקד העניין, ממקומות שמאוגדים באמצעות נושאי שיחה או תחביבים, קיבלנו מקומות שמוקדשים לאנשים. כמו גיאוסיטיז, אבל הרבה הרבה יותר טוב. הזהות המקוונת קיבלה בית.

במובן הזה, הרשתות החברתיות לא היו מהפכה גדולה כל כך. הם רק ענו לצורך שכבר קיבל ביטוי בבלוגים. זה לא מפתיע שב-LiveJournal היו פיצ'רים חברתיים זמן מה לפני מייספייס או פרנדסטר. אם כבר איגדת את הזהות שלך למקום אחד, מוטב שיהיו לה גם חברים.

כאמור, היה בכך צורך. אנשים מדברים ברשת, אבל אין להם גוף. אין מה שיאגד את כל הדיבורים האלה תחת אותה קורת גג. אתם תמצאו את עצמכם בפורום א' ובפורום ז', בתגובה ב-ynet וכמשתמשים בוויקיפדיה. המון המון דיבורים שהם אתם, חסרי הקשר וזמן. בלי מקום שהוא הבית, כל הדיבורים הללו מופיעים ונעלמים, מאוגדים באמצעות חיפוש גוגל לאינדקס מוזר, עם היגיון נעלם.

ואז באו הבלוגים ובאו הפרופילים ברשתות החברתיות. הרשת תמיד שימשה גם כצורת תקשורת וגם כמרחב, כפי שיעידו "כתובות האינטרנט" שלכם, אבל הגולש, שבתחילה נע ממקום למקום, נעשה עכשיו "משתמש", והוא יוצא תמיד ממקום אחד. מקום אחד שהוא אנחנו. ואם יש יותר מאחד, נמצא שירות שיאחד אותם. כך או כך, עכשיו ברור: סטודנט, 30, ספרות, עיתונות, טכנולוגיה. זה מי שמדבר.

השינוי הזה לווה בהמון שינויים קטנים. הפוסט של שחר עסק, בין היתר, באנשים שנתקעו עם כינוי הרשת שלהם בג'ימייל, וגם זו נקודה טובה. עברנו להשתמש בשם האמיתי. אנחנו מנהלים עכשיו זהות. כינוי אד-הוקי לא מספיק כבר.

אבל, בה בעת, האינטרנט עדיין דורש לדבר המון. אם אתה לא מדבר בטוויטר, אתה נקבר, כמעט מילולית, תחת עשרות הציוצים. כנ"ל בפייסבוק. כנ"ל ברשימות ה-RSS. אולי יש לך מקום ברשת, אבל כדי שישימו אליו לב, עליך לדבר.

וכאן נכנסים ה-RT והשיתוף בגוגל-רידר והקבוצות השנונות בפייסבוק. הרשת גדולה מספיק בשביל להזדקק למתווכים. ותיווך היא דרך קיום נהדרת, מכיוון שהיא דיבור שמבנה זהות. אתה גם מדבר וגם מייצר את עצמך, מבלי להתאמץ. קצת כמו להראות לאנשים את הספרייה שלך. או, נכון יותר, לנפנף בז'אנרים האזוטריים שאתה קורא בקביעות, אלו שהם מעולם לא שמעו עליהם. כי זה תיווך, בעצם, העברת אלמנט ממעגל חברתי אחד למעגלים חברתיים אחרים. המתווך הוא מי שקיים בנקודת החיתוך של כל המעגלים האלה. הוא מכיר. הוא חשוב. הוא מדבר.

25 thoughts on “רטווטו אותי”

  1. טוב, בכל מקרה רציתי להפנות לדברים שכתבתי פעם על הקבוצות האלה בפייסבוק, אבל התלבטתי, עד שבאה התגובה של חנן. אז הנה: לנטפק קבוצות בפייסבוק.
    וחוץ מזה, יפה אמרת (זאת אומרת יש לי ככל הנראה מה להגיד אבל זה עוד צריך להבשיל).

  2. שחר: אני זוכר את הפוסט ההוא, והוא מוצדק לחלוטין. הקבוצות בפייסבוק כמעט תמיד מיותרות לגמרי, ובד"כ משמשות כלא יותר מרשימת תפוצה אירעית.
    מיטל: קודם כן, את לגמרי צריכה. שנית, אולי היינו צריכים להפנות את כל משאבי הטוויטר של גם-שם לריטוויטים?

  3. זהירות, זקנה נרגנת בעוד 3,2,1 שניות.
    באמא שלי, אני לא מבינה למה שמישהו ירצה להיכנס לטוויטר אי פעם בחיים האלו. זו דרך נוראית לקבל מסרים. ניסיתי. באמת שניסיתי. להתעניין בחיי חברים. לקבל לינקים. להתעניין בחיי סלבס. להתעניין בחיי מדינות מוסלמיות רדיקליות. אני מעדיפה כתבה עילגת של מקומון עירוני של 150 מילה על פני הדבר ×”×–×” שקורה שם. אני כנראה באמת מזדקנת. לשאלתך 🙂

  4. אני מוכרחה להודות שלא הבנתי מה ×›"×› נהדר דרך קיום כתיווך. כמו שאני רואה את ×–×”, ×–×” רק מוסיף עוד שכבות של אינפורמציה, נתונים, טקסט, תווים, הברות ולהג. הודעות על פרסום פוסטים של "ההם", למשל, צצים לי באינבוקס, בקורא רסס (שאיננו גוגל-רידר-שלום-ותודה, אפרופו זהות-רשת) וכשאתה מקשר אליהן בטוויטר. כך נוצר מצב שבכל פעם שנוספת פלטפורמה למניין המתווכים, צריך להשקיע זמן בניהול כל האינפורמציה הזו, כדי למנוע כפילויות ובלבול וכו'. אני חוזרת ושואלת – ×–×” לא קצת מיותר?

  5. לגבי ערכם של מתווכים:
    גם הנוירונים שמהווים את מוחנו אינם אלא אוסף של מעבירים. הם מקבלים אות, ומעבירים אותו קצת שונה. ואיכשהו, כולם ביחד, מכוננים נפש.

  6. אני לא מבינה משהו בנוגע לטוויטר. מדובר ביצור בזבזני ברמות מפלצתיות, במונחי זמן. מכיוון שאני לא מחזיקה ברשימת חברים מפלצתית בפייסבוק אני מצליחה לעקוב אחרי כולם, מה גם שרובנו לא מעדכנים בקצב מטורף. בטוויטר העדכונים פשוט תכופים מדי, וסינון המוץ מהתבן לא מתגמל, בעיני.

    ולגבי תיווך – כל מה שאמרת, מתוך הזדהות עמוקה (הדולי היומי ×–"ל, מי ייתן ויום אחד מישהו ישלם לי בשביל לשוב ולעשות אותו). יתר על כך – אין, בינתיים, פתרון ממוחשב מוצלח לנושא האגרגציה (או התיווך), כך שנכון לכרגע יש צורך באגרגרטורים (או מתווכים) אנושיים.

  7. אוטרפה: אני לא חושב שאנחנו משקיעים יותר מדי זמן בניהול האינפורמציה הזו. הטוויטים בטוויטר נעלמים מיד, את יכולה להוריד את ההודעות על הפוסטים מהאימייל וניקוי הרסס הוא לא כזו משימה תובענית.
    של: אינדיד
    דולי: כאמור, צריך להתקשקש עם זה קצת.
    ולגבי האגרגטורים האנושיים – לגמרי.

  8. אני לא כותבת בשם האמיתי שלי למרות שאין לי בעיה להעמיד את הזהות שלי מאחורי הדברים שאני כותבת. אין לי בעיה, כמו שראית, להגיע למפגשי בלוגרים. רק לא בא לי שמישהו מהעבודה המאוד "רגילה" שלי יגגל את שמי ויגיע לפירוט של חיי המין שלי בנעוריי. מצד שני אני חושבת שיש קשר הדוק בין עירנות פוליטית לביוגרפיה ויש לי צורך לטחון משלל זוויות את ההקשר הזה.

    פייסבוק וטוויטר זה האינטרטיימנט של הרשת. בלוגים זה קשר מחייב. זה כמו סדרות טלוויזיה בהשוואה לסרטים, או כמו פיזמונים בהשוואה למוסיקה טובה או מגזינים בהשוואה לסיפרות.

    בידור זה נחמד למי שיש המון זמן. אני מעדיפה בלוגים. אולי זה גם קשור לגיל.

  9. מגניב בעיני שיש פינה ברשת העברית שבה דנים באספקטים האלה של השיח ברשת. וניטפוק: בוררים את המוץ, או את התבן, מהבר. המוץ והתבן אחים הם, נישאים ברוח.

    הרטוויט בעיני הוא אדווה שמתפשטת במים. לרוב, המרטווטים הם גם אנשים שעוקבים ונעקבים על ידי משתמשים מרובים, וזו דרך למקם את המעגלים שמשרטטות האדוות ביחס לא ממורכז אלה לאלה. ולו אוסקר וויילד ×”×™×” ×—×™ כיום, ייתכן שהיה אומר שריטווט הוא הצורה הנעלה ביותר של מחמאה 🙂

    יש פה, אגב, כשל מובנה בפלטפורמה – מי שמסיבות אלה ואחרות אוהב להשתמש בקביעות במלוא 140 התווים העומדים לרשותו (סימן ההיכר של פוצי רשת כמוני?), הוא בלתי ניתן לריטווט.

  10. חיפשתי על אגריגטורים בגוגל. בוויקיפדיה היה כתוב:
    שהם לא כנים (בארת היה מתווכח על זה) כי הם אף פעם לא חושבים על משהו מקורי, אלא טובים רק בתמיכה, והם ממשפחת התניניים.
    שהם לוקחים כל מה שבא כי הם אוכלים סתגלנים
    שהם יאכלו גם אליגטורים אחרים- ושזה נקרא רקורסיה
    ושהם טורפי על ויאכלו אפילו פומות, ואפילו דובים!

    הנה תמונה של : ככה עושים אגריגציה לאליגטור: זה אומר: "וואי! תראו מה מצאתי!!"

    http://hoaxblog.s3.amazonaws.com/alligator_lg.jpg

  11. סתם. סליחה על התגובה הדבילית.
    אני רציתי להתייחס לתיווך כחלק מציטוט מסוג אחר:
    ציטוט פנימי מופקע
    או משהו ×›×–×”- כלומר – שזה כמו שאתה יכול שיהיו לך מחשבות שהן לא ממש שלך, אלא של אובייקטים מופנמים חלקית-
    או משהו ×›×–×”- כלומר –
    אתה קורא משהו, וחלק מהתגובות שרצות לך במח בקשר אליו הן קולות של אנשים אחרים- אתה יודע באיזה אופן היו מתיחסים אליו, מה הוא היה אומר להם.
    (ברור שלא תמיד, ולא בדיוק, ובכל זאת)

    באנלוגיית הספרים: ההבדל בין לקרא ספר, ולהרגיש שהמחשבה של מישהו שאתה מכיר קרובה לחלק מהמהלכים שם, או נוגעת בהם-
    רציתי להבדיל בין תיווך כזה, לבין תיווך שהוא בערך
    להצביע על הספרים המוזרים שיש לך ושהם חברים רק שלך ולא של אףאחד אחר שאתה מכיר, וגם לא ירצו להיות.

    פוסט מגניב. 🙂

  12. אקס: איכשהו כולם נורא אוהבים להיכנס בטוויטר לאחרונה. אני נהנה מהשירות הזה, מאוד. אולי אני אוהב לנסח משפטים בתוך האילוץ, ואולי סתם אני אוהב כי ריטווטו אותי. כבר קשה לי לדעת. אבל כן, זה סוג של בידור. ובכל זאת, מוצלח.
    זו ש: לגבי הניטפוק – אוי.
    והאוסקר וויילד, זו הכותרת שהייתי צריך לתת!
    עדיה: א. LOL
    ב. זה קורה לי המון עם עיתונות, וגם עם חלק מהבלוגרים. אבל נראה לי שאת מתכוונת באופן חיובי יותר. זה לא קורה לי. הם חברים כי הם תמיד מפתיעים אותי, איכשהו. ואולי אני צריך לחשוב על זה עוד קצת. בכל מקרה, נראה לי שיש לך כאן פוסט.

  13. אקס
    "פייסבוק וטוויטר זה האינטרטיימנט של הרשת. בלוגים זה קשר מחייב. זה כמו סדרות טלוויזיה בהשוואה לסרטים, או כמו פיזמונים בהשוואה למוסיקה טובה או מגזינים בהשוואה לסיפרות."

    אני לא מאמינה שכתבת את המשפט הזה. מתי לאחרונה ראית סדרת טלויזיה? וכמה מחברי הטובים ביותר הם פזמונים.

    בעניין הטוויטר אני לגמרי עם מיטל. אבל אני בכלל דינוזאור, שונאת גם את פייסבוק, ולא מרגישה שום צורך להופיע באינטרנט בשם שרשום בתעודת הזהות שלי.

    (סליחה על האוף-טופיק. כמתנזרת רשתות חברתיות אין לי מה לומר בנושא)

  14. תודה גדולה על הפוסט הזה שהחזיר אותי בצורה מושלמת לילדות. לא מזמן ניסיתי להיזכר, באמת להיזכר, איך זה היה לקרוא ספרים שנועדו לגדולים ממני בשנים רבות והיו זרועים מילים ומונחים שלא הבנתי, ורק בקושי צלחתי אותם באופן מלהיב ועמום. ואז בא הפוסט שלך כמו הדבר האמיתי, כלומר יש לי מושג רופף בלבד על מובנן של מילות המפתח, וכך מצאתי את עצמי משלימה פערים בדיוק כמו בילדות וגם התחושה היתה בדיוק, מלהיבה וערטילאית.

  15. אני חשה צורך לרטווט את מרית, אבל עוד לא השלמתי את הפער באופן שיאפשר לי לעשות זאת טכנית.

    (כמו בילדות, משתמשת בנון שלנטיות במילה חדשה, "של גדולים", ובפנים לחוצה שאולי בעצם בכלל לא הבנתי אותה נכון…)

  16. פוסט מאלף במיוחד עם כמה תובנות חכמות במיוחד. שמת לב שאתה בעיקר מתווה כאן נארטיב היסטורי של הרשת? מה שמכה בי את המחשבה הבאה: איתמר, מה אתה אומר, אולי במקום קבוצת פייסבוק נגד דובר צה"ל, נקים תת-דיסיפלינה חדשה בהיסטוריה, היסטוריה של האינטרנט? אני תוהה אם כבר עשו משהו כזה באופן רציני, ובכל מקרה זה גם כנראה יותר מגניב מלכתוב מחזה או מלעסוק בנזירים שטופי זימה בסביבות צרפת המשוונית. נראה לי גם שאתה יכול להיות מאוד טוב בזה. חוץ מסוגית המימון נשארה, אם כן, רק השאלה: למה לכל הרוחות אתה צריך אותי בפרויקט הזה? ובכן, אני מניח שנצטרך לחשוב על משהו בהמשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *