הקדמה

לא כתבתי כלום כבר יותר מחודש, מכל מני סיבות. אחת מהן, שהיתה התירוץ העיקרי שלי זמן רב כל כך, היא הכתיבה ל"אחר", שגובה ממני יותר כוחות מכפי שדמיינתי שתגבה. אבל האשם העיקרי הוא בבורדייה.

אני קורא כרגע, לאט מאוד, את "שאלות בסוציולוגיה", וזה הדבר היחיד שאני חושב עליו כרגע ברצינות. כלומר, ברצינות תיאורטית. זה לא הספר הראשון של בורדייה שאני קורא; קראתי קודם את "סוציואנליזה של העצמי" ואת "על הטלוויזיה", אבל זה הספר הראשון התיאורטי הרציני שלו שיצא לי לקרוא, והוא מקסים. הוא כנראה התיאורטיקן הראשון שממש התלהבתי ממנו מזה זמן, וקשה לי לחשוב על משהו אחר.

הבעיה היא שאני מרגיש כמו סטודנט שנה א', שבדיוק לומד את השפה, ומנסה ללמוד את גבולות התנועה בה. ובניגוד לסטודנטים, לקריאה שלי יש חיסרון מובנה – אני קורא את בורדייה עצמו, ללא צביר הגופים המתווכים שבדרך כלל מקיפים חוקר כלשהו באקדמיה. נראה לי שזו בעיה עקרונית של כל אוטודידקציה. היכרות עם בורדייה אינה מספיקה, בגלל שאתה לא יודע היכן הוא ממוקם בשדה, איזה יחס יש בין הטענות שלו לבין טענות של סוציולוגים אחרים. זו בעיה, ולא משום שאני צריך לדעת כמה בורדייה חשוב, אלא מכיוון שאין לי שום דרך לדעת היכן ממוקמות הטענות שלי ביחס לבורדייה. אני לא יודע אם מה שאני חושב עליו הוא כבר בגדר מובן מאליו, אם הוא שטות, אם הוא נכון ומגניב, אם הוא שווה פוסט.

אז החלטתי להפסיק להיאבק, ופשוט לשפוך כאן כמה מהמחשבות שלי, ולראות את הפידבק. אלו פשוט מחשבות, כלומר פרגמנטים, והן לא יוצגו בהיררכיית חשיבות או כמהלך לוגי. אולי בפוסט אחר, אחרי שדברים יסתדרו לי יותר בראש.

1.

כל שדה חברתי, טוען בורדייה, מגדיר את עצמו בין היתר באמצעות מושאי מאבק ואינטרסים המיוחדים לו. אלו שמחזיקים בהון הסימבולי של השדה, נוטים גם לנסות לשמר את כוחם. אלו שזה מקרוב באו, מנסים לערער את הכוח הזה.

נראה לי שאפשר לשלב בין התפיסה הזו לבית הכוחות הצנטריפוגלים והצנטריפטלים שבאחטין מדבר עליהם, ושפועלים על השיח. ונראה לי גם שיש שדות שבהם הכוחות הצנטריפוגלי (כלומר, אלו המערערים, שבורחים מהמרכז, ושחותרים לשינוי) חזקים יותר מהכוחות הצנטריפטלים, שדואגים לשימור הקיים.

כלומר, שני הכוחות מתקיימים בכל שדה, מעצם הגדרתו ×›×›×–×”, ולכן הם כוחות מבניים. אבל בשדות מסוימים – ואני חושב בעיקר על שדה הספרות – מעמדו של הכוח הצנטריפוגלי חזק יותר, הוא מוגדר כדוקסה של השדה. במלים אחרות, בשדה הספרות, אולי מאז הרומנטיקה, יש דרישה לשינוי תמידי.

ראיתי פעם סדרת מד"ב לילדים, שכל מה שנשאר לי ממנה זו סצינה אחת ובה שומעים את המוזיקה שישמעו בעתיד. ×–×” ×”×™×” רעש טהור, סימן מובהק לתקופה שבה הסדרה יוצרה – שנות התשעים המוקדמות, עם פריחת הרוק הכבד – וסימן מובהק עוד יותר לעמדת יוצרי הסדרה ביחס למוזיקה הזאת, וכנראה גם ביחס לנוער בכלל. אבל ההתפתחות הזו רחוקה מלהיות הגיונית. היא מניחה אמנם שתרבות מתפתחת באמצעות שרשרת הבדלים בין יצירה ליצירה, אבל היא גם מניחה שלהתפתחות הזו יש כיוון, ושאסטרטגיית ההיבדלות העיקרית באמנות היא "אותו דבר, אבל יותר ממנו", מעין אנטילכיאה, שבה האמנות חושפת לאט לאט את מהותה. למעשה, קו התפתחות הגיוני יותר יראה כמעין מטוטלת בשלושה ממדים, כאשר קל יותר לעבור מאוונגרד לניאו-קלאסיציזם מאשר מאוונגרד לאוונגרד בריבוע.

אחת הסיבות לכך היא שבכדי שיצירה תצליח להיבדל מיצירות אחרות, על ההבדל להיות ברור לנמענים. ניסיון להיבדל באמצעות יותר מאותו הדבר הוא חזק פחות, מבחינה סמיוטית, מאשר היבדלות באמצעות הנגדה.

בעיקרון, ניתן להיבדל באינספור דרכים; היבדלות לא חייבת להתבטא רק באמצעות יצירות, וגם אם זה המצב, אין שום סיבה להניח שההיבדלות תתבטא רק בדרך המסירה, ולא, למשל, באמצעות מה שנמסר. אבל נראה לי שכל משחק ההבדלים הזה הוא סמיוטי בעיקרו, ואם יצירות מסוימות מוגדרות בשדה באמצעות אוסף תכונות דומיננטי מסוים, סביר יותר להניח שאסטרטגיית הערעור של יוצרים חדשים תופנה בדיוק כנגד אותן תכונות, בדומה לאופן שבו תכונה מסוימת מודגשת באנלוגיות בספרות. מצד שני, יתכן גם מצב שבו דווקא אותן תכונות דומיננטיות יותקפו כבלתי רלוונטיות, וייווצרו הבדלים על סמך תכונות אחרות.

2.

וגם: זה מגניב ממש לראות עד כמה כל זה לעולם לא יכול להישאר תחום רק בין יוצרים לבין עצמם, ועד כמה כל זה קשור לקוגניציה האנושית. כי על מנת שהבדל מסוים יהיה משמעותי, עליו להיתפס כהבדל; ואחת הסיבות לכך שקל יותר לעבור מאוונגרד לשמרנות היא שקשה יותר לתפוס, כנמען, אוונגרד, לא כל שכן אוונגרד בריבוע.

בורדיה כותב: "האופנה היא תמיד האופנה האחרונה, השוני האחרון. סימן ההיכר של המעמד, של 'קלאסה', מתנוון כשהוא מאבד את כוחו המייחד, כלומר כשהוא מתחיל להיות נפוץ. כשחצאית המיני מגיעה לשיכוני הכורים, מתחילים מהתחלה" (עמ' 186). זה לא יכול להיות אחרת, שכן אם סימן מאבד את כוחו המייחד (החברתי, במקרה זה) הוא כבר אינו משמש כסימן. כלומר, המאבק בתוך שדה מסוים מתקיים לא רק כנגד אנשים אחרים שנמצאים באותו שדה, אלא כנגד, או ביחס ל, טבעם של הסימנים עצמם, והאופן שבו הם מתפשטים ומשנים את עצמם. קצת כמו יופומיזמים, שהולכים ומאבדים את כוחם לייפות ככל שהם נעשים פופולריים יותר, ונעשים פשוט מסמנים רגילים, מלוכלכים כמו המילה שהם היו אמורים להחליף.

ואולי יש כאן גם רמז לכך שסימנים פועלים כמו מוצרים בשדה הכלכלי, עם חוקים דומים לחוקי ההיצע וביקוש. אבל אני באמת צריך לחשוב על זה יותר ברצינות.

3.

ובכל הדיבור הזה, לא אמרתי בכלל עד כמה התפיסה של בורדייה את תהליך היצירה שונה מכל מה שלימדו אותי על אקט התקשורת, ומזכיר יותר את התפיסה הדיאלוגית של באחטין. כי יצירות אינן נבנות רק מתוך התחשבות בנמען, אלא גם מתוך התחשבות ביצירות אחרות. זה לא תהליך מחושב דווקא (אם כי לעתים הוא אכן כזה), אבל הוא תהליך משמעותי, ויכול להיות שהדיאלוג המדומיין עם יוצרים אחרים הוא רלוונטי יותר להסבר תכונות מסוימות של יצירה מאשר הדיאלוג עם הנמען המדומיין שלה.

4.

וזהו, בינתיים.