החיים כמשל

נחשו מי. ויקיפדיה תמיד קראתי ברצינות. פעם יותר. אולי אין אף אחד שיכול לקרוא ביתר רצינות מילד בן חמש. אבל הקריאה הרצינית שלי החלה רק בתיכון, עם "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה. התרגום היה ישן וקשה, והייתי צריך לעבור כמה עמודים עד שהעברית נראתה הגיונית פתאום. אני זוכר שחשבתי כך גם אז. כלומר, שהופתעתי מההתרגלות, מהדרך שבה השפה הפכה לטבעית. זה נראה כמו כרטיס כניסה זול – קרא מעט, והספר כבר יבוא אליך.

וזה גם היה מתגמל. מתגמל באמת, במובן הישן שבו מדברים על ספרות מתגמלת. אני זוכר עד היום חלקים מהתיאור של המגיפה השחורה בספר, ואני זוכר כמה הם הפעימו אותי, כתיאורים, לא כעלילה.

מחירים ומתנות

הקריאה בבורדייה גורמת לי להרגיש אבוד. קשה לי ליישב בין ההסכמה, המוחלטת כמעט, לניתוח שלו לשדה הספרות, לבין כמה מהחוויות שעצבו אותי וגרמו לי מלכתחילה להיכנס לשדה הזה, גם אם רק לעמדת השוליים הקטנה והמפוארת הזו. בתיכון ישנם מעט מאוד כוחות חברתיים, אם בכלל, שמעודדים אותך לקרוא. כלומר, הקריאה אצלי היתה למרות, ולא בגלל, מכניקות הדחייה והמשיכה של חברת בני האדם.

ובעצם, גם זה לא לגמרי נכון. קבוצת ההתייחסות שלי קראה. הם קראו הרבה. ובעצם, גם זה לא מדויק. כי עם הרמן הסה התחלתי בהתנתקות איטית גם מהאנשים שהקיפו אותי, ושקראו בעיקר מד"ב. במשך זמן רב אחר כך, מד"ב היה מה שרובם המשיכו לקרוא. כך שבתיכון קראתי, ובתיכון קראתי את מה שמבחינה חברתית כנראה שלא היה טעם לקרוא. הקריאה היתה מתגמלת, והמחיר היחיד שיכולתי לראות היה כרטיס הכניסה ההוא, הקושי שבלהתחיל. מחיר נוסף, פעוט: האפשרות להתאכזב מספר.

דיגרסיות תאורטיות קלות

אחד מהרגעים החזקים של תפיסת השדות של בורדייה הוא הדרך שבה בכל שדה מתקיים הון משלו, שכל שדה מגדיר, ושהופך, מרגע שאתה בתוך השדה, להגיוני, למעין אקסיומה שבדיעבד. כלומר, ההון ספציפי לשדה. כלומר, ההון אינו בר המרה להון בשדות אחרים. כלומר, ההון של שדה מסוים נראה הגיוני, טבעי, מרגע שאתה בתוך השדה. ומרגע שההון הגיוני, פועלת עליך גם הדינמיקה הרגילה של השדה – המרוץ אחר ההון – וגורמת לך לקבל את חוקי המשחק הייחודיים של אותו שדה היפותטי.

הבעיה היא, אם כן, כיצד אדם נכנס לשדה. או, בניסוח אחר, מה גורם לאדם לרצות להתחרות בשדה מסוים, לשלם את מחיר הכניסה לשדה, ולהתחיל בו מאפס? ולמרות שאני משוכנע שאי אפשר למצוא לכך תשובה שלא יהיה לה גם פן חברתי, נדמה לי שהפן החברתי אינו היחיד.

המאחורה

בגיל 17, אני חושב, קראתי את "מלים" של יותם ראובני, והחלטתי שאני רוצה לכתוב. כתבתי גם בעבר, אבל לא מתוך אותה רצינות. יותר כשעשוע. לקחתי את "מלים" מהספרייה של ההורים שלי, בגלל הכריכה האחורית. זה היה ספר לבן, צנום יחסית, שאת מקום הטקסט של "המאחורה" תפסה סדרת מספרים. התחלתי לקרוא. אני זוכר את ההפתעה. אני זוכר שחשבתי – במלים הללו – "מותר לכתוב ככה?".

אלו מלים מוזרות, ויכול להיות שלא בהן חשבתי. אבל אלו המלים שבהן סיפרתי את האנקדוטה הזו מאז. אי אפשר להבין אותן בלי ציטוט מהספר. הפרק, שנקרא "למה אמרתי מה שאמרתי על זכריה סטנקו", מתחיל במלים הללו:

"נולדתי לתוך עולם מהיר מדי, מלוכלך ובלי מוצא. עולם מחפיר כדי כך, שאף לרחם עליו אין טעם. במשך שנים, אולי חמש או שבע, ישבתי בכל מיני מקומות (בעצם, רק במקום אחד שהשתנה בלי הרף), וכתבתי כמו משוגע, מסוגר כמו מצורע, כאילו יש בכך תשועה".

הוא נגמר, אגב, עמוד אחר כך, במלים הללו:

"החשיבה הלילית דומה לינשוף. אין לה עיניים. אני תוהה לפעמים אם הייתי מוכרח לבוא לארץ הזאת. אני שואל מה היה מתרחש אלמלא באתי. מוות מרחף כאן בעננים. אני רואה שלא אמרתי שום דבר על זכריה סטנקו, ורציתי, באמת, לומר עלו כמה מלים".

מותר

"מותר לכתוב ככה" היא שאלה מוזרה, ולא בגלל שברור שמותר, אלא בגלל שהיא מניחה אפשרות של איסור. לא הנחתי, אני חושב, איסור מפורש, אלא יותר אפשרות מובלעת, טמונה בתוך סדר הדברים הטבעי של מי יוציא את הספר ומי יקרא אותו. אחר כך גיליתי שמדובר בהוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים, מה שמסביר את עצם קיומו. אבל ה"ככה" בשאלה ההיא מעניין לא פחות. כי הכתיבה הזו, הכתיבה עצמה, עשתה עלי אפקט. שפטתי אותה ביחס לכל דבר אחר שקראתי – זה ברור – אבל לא היה שיפוט ללא ה"ככה", ללא הטקסט עצמו. ובעצם, זה די מובן מאליו.

וחזרה לתיאוריה

גם אם אנו מפשיטים מהעולם הכל, ומותירים בו רק את המשחק החברתי, לא יתכן שלהון בשדה אחד אין ערך בשדה אחר. לא יתכן. אחרת, איש לא היה מוצא טעם להיכנס לשדה, ולשלם את מחירו. אני מניח שגם בורדייה היה מסכים עם זה; למרות שלא ראיתי עדיין אמירה מפורשת שלו בעניין יש מספיק רמזים לכך. אבל אין צורך בבורדייה, צריך רק לראות את גרוסמן מדבר על אולמרט, את א.ב. יהושע מדבר על הזהות היהודית, את עוז כותב על ילדותו בישראל. ודאי שיש להון שלהם ערך. יותר מכך, יש ערך לנקודה המסוימת שלהם בתוך השדה הספרותי. כלומר, לא רק לכמות ההון בשדה, אלא לכך שהטריומוורט הנ"ל מיצב את עצמו (בניגוד נניח לאתגר קרת, ליותם ראובני, להופמן) כסופרים של הישראליות, תהא זו אשר תהא.

ואני מניח, כאמור, שגם בורדייה היה מסכים עם זה, ואולי פשוט לא הספקתי לקרוא משהו שלו שמדבר על האופן שבו שדות מתממשקים זה עם זה, הופכים, זה לצד ובתוך זה, לדבר מה בסדר גודל של מדינה, עם, זהות לאומית.

אפשר גם לפרוט זאת לפרוטות. ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על התפקיד של מערכת החינוך בהענקת לגיטימציה ליצירות וסופרים בתוך השדה הספרותי. אבל אותה לגיטימציה היא חזקה כל כך, בדיוק משום שהיא אינה מכוונת לשחקנים בשדה עצמם; העיתונות משחקת תפקיד דומה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה ערכו הכללי, הלאומי, של הון בשדה מסוים על פי מספר וגודל הראיונות עם שחקנים באותו שדה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה שער ההמרה של אותו הון משדה אחד לשדה אחר, על פי סוג הדברים שמותר לשחקן בשדה מסוים לומר על שדה אחר. בגדול, לסופרים יש הון פוליטי רב יותר מלמשוררים, וההון הפוליטי של שניהם גדול מזה שיש לציירים, למשל. אפשר להמשיך, שכן לאמנים, נראה לי, יש הון פוליטי גדול יותר מלזה של מרפאים בדיקור סיני. ואפשר גם להראות שהון פוליטי מסוים יש לכולם, כנראה, להבדיל מהון בשדות אחרים. עמוס עוז לא יחלק עצות על נגרות (ומאידך, אולי תשמעו אותו מקונן על מצב הפסיכולוגיה).

ובאשר להסה

ועדיין, יש את העניין הזה עם הרמן הסה. ואני לא חושב שהוא פתיר בשפה בורדזיאנית. נרקיס וגולדמונד היה הספר המושלם לקרוא בגיל 16. וכן, בגלל היחס בין מה שכתוב בו לבין סוג העמדה החברתית שיש לבני 16 בעולם (בידוד יחסי משדות אחרים, תקופה של השהיה לימינלית וכו' וכו' וכו'). אבל אלף ספרים אחרים, מושלמים לא פחות מבחינה זו, לא היו עושים עלי את אותו אפקט.

וגם זה מובן מאליו, בעצם.

ועוד דיגרסיה תאורטית, לקראת סיום

ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על שני סוגי כותבים – אלו שכותבים ל"שדה הייצור המצומצם" ואלו שכותבים ל"שדה הייצור הרחב". הכותבים בשדה הייצור המצומצם כותבים, למעשה, לאנשים אחרים בשדה הייצור המצומצם. קהל היעד שלהם הוא סופרים אחרים, מבקרים, אנשי אקדמיה. הם במשחק של בידול מתמיד, בניסיון למצוא מקום משלהם באותו שדה, ויצירותיהם הן הדרך שבה הם מבדלים את עצמם. כותבים בשדה הייצור הרחב מכוונים לקהל גדול יותר, לקהל שאינו מורכב רק משחקנים באותו שדה. יצירתם, כמו גם האופן שבו הם תופסים את תהליך הכתיבה, מושפעים מכך.

וזה נראה לי נכון, בגדול. אבל לא רק. עצת הכתיבה הטובה ביותר ששמעתי מעודי היתה של סימור גלאס, ב"הרימו את קורת הגג, נגרים". כתוב את מה שהיית רוצה לקרוא, הוא אמר. והעצה הזו, שנשמעה לי מדויקת בפעם הראשונה, נעשתה ברורה יותר ויותר עם הזמן. כי אחד ממכשולי הכתיבה העיקריים, בעיני, הוא הניסיון לכתוב אל כל הקולות המדומיינים ההם, של המבקרים והכותבים והחברים ומחברי הביוגרפיה העתידית שלך. זה קיים. אנשים כותבים כך. נוצרים כך אלף ספרים שעוסקים ב"בני מיעוטים" וב"תל אביב הנהנתנית" ובעוד ז'אנרים שהמרכאות יפות להם. אבל זו לא הכתיבה היחידה, ולעתים נדירות היא שווה משהו.

וזה מוזר לי, כי אני הולך ונוטש את כל תיאוריות התקשורת שהחזקתי בהן בעבר, וכתיבה כבר לא נראית לי כמו אקט תקשורתי במיוחד. אני חושב שכתיבה היא שילוב מוזר בין תקשורת עם נמענים מדומיינים לבין פעולה הרגלית, מודעת למחצה, מתוך ההביטוס הכותב שלך, כאשר היחס ביניהם משתנה מאוד מכותב לכותב ומרגע כתיבה אחד למשנהו. המונח הזה, הביטוס כותב, נראה לי הולם. כלומר, כתיבה מתוך העמדה שלך בשדה, אבל לא כתיבה שמכוונת לשפר את מעמדך בשדה. וכנראה שגם עם זה בורדייה היה מסכים, אם זה לא חצוף מדי לטעון, גם אם זה פחות משתמע מ"שוק הנכסים הסמליים". ואולי לא. אבל זה מה שאני צריך, כרגע, כדי להיות מסוגל לחיות עם התיאוריה שלו, ולהבין למה אני מסכים עמה כל כך, ולמה, לפעמים, כל כך לא.

29 thoughts on “החיים כמשל”

  1. שיט.
    כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת לגבי הסעיף האחרון והמקום ממנו יוצא הכותב. השתלחתי בה כמיטב יכולתי בהגדרה "קהל יעד" וכו' ו… יד מעלמה חטפה את דברי. האם אלוהי הבלוגוספירה מתנכל לי?

    בכל מקרה, אני חושבת שאם כשסופר כותב ספר מעל ראשו הוא רואה קהל יעד (ולא חשוב אם זה קהל יעד איכותי של סופרים וכותבים אחרים או קהל של רבי מכר), הוא שולל מעצמו את החופש היצירתי ומכניס עצמו למסלול מסחרי. הכתיבה מפסיקה להיות יצירה היא הופכת לעבודה.

    בהחלט צודק סימור גלאס: אם הסופר כותב על נושאים שהוא ×”×™×” רוצה לקרוא עליהם, אם הגיבורים שלו והעלילה שלו מפתיעה אותו עצמו – היא תפתיע גם את הקורא ותעניין אותו ותגרום לו לרצות לקרוא את הספר.

  2. מאוד יפה. אני חושב, באמת, שהבחירה הכי לא-צינית שאנחנו זוכים לעשות בחיים שלנו היא הבחירה את מי אנחנו רוצים להרשים.

  3. איתמר, לפסול נמענים דמיוניים באופן גורף ×–×” מאד רומנטי וטהור ואידאליסטי (סלינג'ר גדול בזה) אבל גם קצת טפשי ומצמצם כמו כל דוֹגמה ואפליה. השאלה (לטעמי) היא לא מה "מותר" ומה "אסור" – אלא איך משתמשים במשהו, בכל דבר. העבר מלא סופרים שפרסמו את יצירות המופת שלהם בהמשכים בעיתונים פופולריים.
    ובכלל – לא קראתי בורודייה אבל כל הכלכלה הזאת של הרוח לא נשמעת מלהיבה. לא מטעמים רומנטיים. ×–×” פשוט נשמע קצת כללית ומוגבל. ×–×” דומה למרקסיזם, אבל במרקסיזם היתה איזו חריפות מהפכנית עוצרת נשימה, ובורודיה (מבעד למטפחת של הפוסט שלך) נשמע כמו מרקסיזם שבע ×›×–×” ובורגני.

  4. ואגב – אישית העצה של סלינג'ר מאד חביבה עלי.
    ואני מקווה שלא נעלבת בשם ב. 'תעצבנתי.

  5. אני עדיין לא מצליח להבין מה הבסיס האמפירי לכל הטענות הדסקריפטיות האלה. או שזוהי אידיאולוגיה?

  6. איתמר, בכל הרצינות, אם היה איזשהו חוג בעולם שהיה מציע תקנים לשנינו, לא חשוב איזה חוג, הייתי כל כך נשארת באקדמיה.

    ונרקיס וגולדמונד הוא ספר נפלא (על אפו ועל חמתו של פלאי).

  7. אני ממש לא בטוח שאני מסכים עם הפוסט שלך, אבל לא חשבתי על זה מספיק לעומק בשביל לנמק. אי ההסכמה היא אינטואיטיבית, בינתיים.

  8. כל סופר רואה, במובן מסוים, קהל יעד. השאלה עד כמה המובן ×”×–×” רחב או צר, ומי קהל היעד. יש אלמנטים בסיסיים בכל ספר שקשה להסביר אותם ללא תפיסה כלשהי של קהל – פיזור האינפורמציה, כמות המידע שמשוחררת, הנחות מוקדמות וכו'.

    אם לתעל את בורדייה רגע, הוא היה אומר בתגובה לתגובה שלך שהאופן שבו את מפרידה בין עבודה ליצירה אינו מקרי, ואין פלא שהוא מתבסס על כתיבה לקהל, אלמנט שבד"כ קל יותר לראות כאשר הוא מופיע בכתיבה בשדה הייצור הרחב, המסחרי. אם לוותר רגע על בורדייה, אני מסכים למחצה. אני פשוט חושב שבכתיבה יש גם מזה וגם מזה, גם ראייה של קהל וגם כתיבה מתוך עצמך, ושלעתים קרובות קשה מאוד להפריד בין השניים. אבל (גם) על זה, בעצם, הפוסט.

  9. וזה משפט מאוד יפה (וראיתי גם את הפוסטון הקצרצר שלך בעניין). אבל – וזה קצת מביך – אני לא בטוח שאני רואה את הקשר לפוסט.

  10. אני בכלל לא פוסל נמענים דמיוניים, וראי תגובתי לאסתי. אבל אני חושב שכתיבה *רק* למען נמענים דמיוניים נוטה לסבול מבעיות. כלומר, אני מת על דיקנס (על הספר היחיד שלו שקראתי), אך לא נראה לי שהכתיבה שלו היתה ממוענת רק לקוראי העיתון של זמנו. אלמנטים רבים בכתיבה שלו כן היו כאלה, וזה חלק ממה שהופך אותו לחזק כל כך גם היום, אבל חלקים נרחבים, נרחבים מאוד, לא ניתנים להסבר מצומצם מהסוג הזה. כלומר, כן, ניתן להסביר אותם כך, אבל ההסבר הנ"ל יפספס המון.

    לגבי בורדייה, כל תאוריה היא מוגבלת, ודאי שמבעד למטפחת הפשטנית של הפוסט הנ"ל. אבל, ואני רציני לגמרי, לקרוא בורדייה זה קצת כמו לקבל זן לפנים. הוא עמוק ומרהיב במידה שקשה לתאר מבלי לחזור על המלים שלו. הוא גם לא נשמע לי כמו מרקסיסט או בורגני. אבל בכלל. וזה באמת לא עובר בפוסט כראוי, כי הסתפקתי בלציין רק משהו כמו שתי נקודות בסיסיות. ב"שוק הנכסים הסמליים" הוא לוקח את הטענות האלה, ומעלה אותן לחזקה חמישית. זו באמת קריאה מלהיבה, הרבה יותר מכפי שניתן לדמיין.

  11. אני שמחה מאד שהוצאת לפחות פוסט בורדייה אחד מהסיסטם.
    אני חושבת שמערכת היחסים שלך עם בורדייה מעניינת אותי הרבה יותר מכל האבחנות החד משמעיות האלו בין שדה כזה לשדה אחר והיחסים ביניהם. בין היתר, נראה לי שהאבחנות בין שדה מצומצם לשדה רחב הן כל כך שוליות בהקשר של סופרים ישראליים (סופר חדש, יכתוב ספר מתח פופולארי יקנו אותו כמה? 4,000 איש? אותו סופר, יכתוב ספר עילית. כמה יקנו אותו? 400? זה הרבה באחוזים, אבל מבחינת האימפקט על התרבות, כל אחד מהם אפסי באותה מידה).
    אבל לעומת זאת, האופן שבו אתה מעמיק לתוך בורדייה, צולל לתוך השדה הסמנטי הזה עם שנורקל, ואז מדי פעם יוצא לשאוף אוויר ולהניף דבר מנצנץ שמצאת בקרקעית השדה, ואז חוזר לצלול כדי למצוא אישור למה שכבר חשבת שמצאת וכדי לדווח מה רואים שם, זה ממש ממש מגניב!

  12. הוצאתי כבר שניים 🙂

    אבל אני לא בטוח שהאבחנות שלו שוליות בהקשר של סופרים ישראליים, משום שהוא מדבר גם על המעמד שזוכים לו סופרים חדשים, וסוג המקום שהם מקבלים בשדה.

    ותודה!

  13. יפה כתבת.

    לא הבנתי על מה מצביעים הכינויים בפסקה "ובאשר להסה". מהו "הענין הזה"? מדוע נ' וג' היה הספר המושלם, או לחילופין מדוע אלף ספרים אחרים לא היו עושים עליך אותו אפקט? זה בהחלט לא "מובן מאליו".

  14. אה, ובכן, מה שרציתי לומר, וקיצרתי מדי, היה שישנם ספרים רבים שעונים על הקריטריונים החברתיים המתאימים לבני 16. חלק מהם קראתי, אחרים לא. אבל עצם העובדה שתוכן של ספר מסוים הולם גיל, מעמד ואלף קריטריונים חברתיים אחרים, לא היה גורם לו לכזו השפעה עלי. פשוט מכיוון שהסה עשה זאת היטב. כלומר, היה בו יותר מאשר כל אותן התאמות חברתיות לנמען. לכן גם הוא היה כל כך מתגמל, כי הוא היה גדול ממני. היה באפשרותו להעניק לי משהו.

  15. אגב, אפרופו הבידול בין עבודה ליצירה, אמר לי מישהו (ועכשיו אני מתחילה להיזכר שזה כנראה ×”×™×” גרבוז) משהו שפתח לי כיווני מחשבה חדשים על "אופקים חדשים" ועל כל החבורה הזו של זריצקי וסטימצקי וכו'. הם היו אמנים אבל הם היו סוציאליסטים ולכן ציור שלהם לא ×”×™×” יצירה – הוא ×”×™×” עבודה.
    הם עבדו. הם לא יצרו ולא ציירו. הם עשו עבודות.
    מעניין..

  16. בעיית היחס בין השדות נראית לי קשורה לבעיות דומות שעולות כשמנסים ליישם תיאוריות מסוג מסוים;אני פגשתי את זה עם פוקו. ההיגיון הפנימי של המבנה התיאורטי נראה נכון כל כך, והוא אכן כזה; אבל כמשנסים להשתמש בו לתיאור של תופעה ספציפית היא תמיד בורחת לו מהשוליים, כי אי אפשר לבודד את השדה/השיח/משחק-השפה מכל מה שסביבו, וכשזה קורה גם ההיגיון הפנימי שלו נחלש.לא רק שלתבניות האלה אין גבולות ברורים, הן גם מטפסות אחת על השניה. נראה שהן טובות בעיקר כדי להצביע על תופעה, לא בשביל לתאר אותה באופן מקיף.  

  17. בקשר לנרקיס וגולדמן ולמה ספר טוב, ברור שזה לא הכל מיקום יחסי בשדה שפוגש הביטוס שמייצרים משמעות כי זה פשוט לא מרגיש נכון לחשוב את עצמנו רק ככה.

    אבל לא נשמע לי הגיוני שקראת את הספר למרות שהוא לא העניק לך הון (וסליחה :)), איך הגעת אליו ? איך ידעת לקרוא אותו ? ובעיקר, קריאת הספר מעניקה לך הון היום, להגיד קראתי את נ ו ג בגיל 16 זה להגיד משהו על עצמך (כמו אינטלקטואלים רבים קראתי את נ ו ג בגיל 16 כי כבר אז וכו', זה קצת כמו להגיד שמעתי פינק פלויד והכרתי את כל האלבומים שלהם בע"פ בגיל 13) שנותן הון בשדה ללא ספק, אז אולי הבנת את זה קצת כבר אז ?

    כשאני חושב על זה עוד זאת דווקא דוגמא מדהימה. קראת את נרקיס וגולדמן והתרגשת, זה תפס אותך, זה העיף אותך, חוויה אישית ואותנטית לחלוטין. ופתאום יש עוד רבים שזה קרה להם בגיל 16, שמעתי המון אנשים מדברים על הספר הזה ספציפית כספר האהוב עליהם בגיל 16, וכספר שמתאים לגיל 16, ובסוגריים נאמר, לאנשים כמונו בגיל 16. ותמיד זה בדיעבד, ותמיד זה שרד את מה שנכנס לסיפור שלנו על עצמינו וכמובן, כולם ממעמד אחד (גם אם לא, זה מה שאיפשר להם את המוביליות וזה), ולכולם הקריאה בגיל צעיר היא חלק מהביוגרפיה שמסבירה את איפה הם היום, והם יודעים לספר את החוויה הזאת היום ככה שמי שלא קרא בגיל 16, ולא קרא את הספרים האלה, יודע טוב מאוד לזהות שחסר לו משהו שהוא צריך להשלים (אם הוא משחק בשדה הזה של אינטלקטואליות או אנשי רוח) ואי אפשר להשלים, כי צריך היה לקרוא את זה בגיל 16. זה בדיוק המקום שבו ההביטוס מייצר את הכמיהה למה שמעניק הון ועוד בגיל צעיר ככה שההון לא ניתן יהיה לשחזור למי שלא היה לו את ההביטוס. ההבדל בין הילדים של האינטלקטואלים לבין אלה שמבצעים מעבר בגיל מאוחר יותר ותמיד יסתובבו עם הביוגרפיה הלא נכונה שצריך לחפות עליה.

    השאלה איך זה קרה לך ודווקא לך שכל השאר המשיכו לקרוא מד"ב היא שאלה מרתקת, אבל זה בטוח לא משהו אישי לגמרי כי אתה מתאר חוויה של קולקטיב, פשוט לא הקולקטיב שהיה לידך. אז עכשיו השאלה איך ידעת. אבל לי אין ספק, ידעת משהו (גם ) על העולם, התאהבת בתרבות קיימת עם חוקים ובהתאם לחוקים.

    בכל אופן, ברור שקריאה זה כיף, וברור שכל ההמשגה הזאת של הביטוס הון ושדה היא המשגה שהופכת את ההנאה והסבל לדברים מסדר שני וזה לא לעניין, זה צמצום גס מידי, אבל כמו שאמרת, אפשר לקחת מזה הרבה.

    המרת הון

    בורדייה מדבר על המרת הון בין שדות (או כללית על המרה של הון) באופן קבוע גם שהוא מדבר על הון וגם כשהוא מדבר על שדות, וזה נמצא שם כל הזמן, לדוגמא, העליונות של השדה הכלכלי היא בעיקר יחס ההמרה הטוב שההון הכלכלי מקבל בשדות אחרים. לדעתי קראתי על המרה ב"הזמנה לסוציולוגיה רפלקסיבית", וב"שאלות בסוציולוגיה" , אבל גם אם לא במקומות האלה, זה נמצא שם הרבה.

    בנוגע לכל הדוגמאות שנתת, אני לא בטוח שאלה דוגמאות טובות להמרה, גרוסמן הוא משהו קצת אחר, אולי אפשר לחשוב על עמדת "על שדה" כזאתי, כמה נציגים מכל שדה שנבחרים במנגנון שמעניין מאוד לחשוב עליו לייצג את השדה בשאלות כלליות של הקולקטיב, שמקבלים את האפשרות לדבר גם בשדות אחרים, "איש הרוח", "הסופר", "המדען", "העיתונאי (שהופך לפובליציסט)" וכו'.

    אני לא בטוח שהדוגמאות האלה מעידות על כך שההון של השדות מומר ביחס טוב, ובכל אופן ברור שישנם שדות שיהיה קשה להמיר בהם את ההון של השדות האחרים (המרת הון של שדה הספרות, במובן של וירטואוזיות מילולית, הכרות עם ספרות, הקשרים נכונים, וכו' להון פוליטי ? לא יודע.. ) ובטוח שיש בשדות האלה הון שאי אפשר יהיה להמיר, גם כאשר המרת הון בין השדות באופן כללי אפשרית (לדוגמא, לצטט את בורדייה מילה במילה לא יהיה הון בשום שדה חוץ מהשדה האקדמי להבדיל מלדעת להגיד ארבעה משפטים כלליים ומדויקים על בורדייה שיכול להיות ישים גם בשדות אחרים, עיתונות ספרות אומנות וכו').

  18. אני מנסה לא להרשים. אני מנסה להיות פתוח כך שאנשים יוכלו להתרשם ממני.
    אולי אני מרשים אויבים.

  19. ערן, זה מאוד יפה החלק על המקום של "קראתי את נו"ג בגיל שש עשרה" בהביטוס, אבל אני לא מבינה בכל זאת (למרות שלך אין ספק) איך זה קרה דווקא למי שזה קרה לו, כלומר איך זה שכולם מהמעמד הנכון או שזה אפשר את המוביליות שלהם. מה פירוש "ידעת משהו על העולם, התאהבת בתרבות קיימת עם חוקים ובהתאם לחוקים"? איך איתמר ידע שהקולקטיב שהוא עתיד להשתייך אליו למרות שהוא לא שייך אליו עכשיו קורא את "נרקיס וגולדמונד"?
    מה שכתבת הוא תיאור מתאים לאיך זה שדווקא אנשים מסויימים מגיעים לקרוא יצירות קאנוניות המוכרות ככאלה, נגיד מה גרם לי בגיל 15 כשהרווחתי את הכסף הראשון שלי ללכת לחנות ספרים ולקנות את "אנה קרנינה", אבל נו"ג הוא לא כזה, הוא מסוג הספרים שהקאנון של המבוגרים די מעקם לגביו את האף (ולכן כמו שאמרת חייבים לקרוא אותו בגיל 16 והכוח שלו כסמן-הביטוס עוד יותר חזק). והוא גם לא מומלץ כספר ילדים למיטב זכרוני. אצל כל האנשים שאני מכירה הקריאה של נו"ג ספציפית היתה חוויית גילוי שנתפסת כפרטית לגמרי. זו די תעלומה איך זה שהאנשים הנכונים חווים אותה.

    אנקדוטה אישית מוזרה בהקשר זה: לפני כמה שבועות בארוחת שישי אבא שלי סיפר לי על איזה ספר ששינה את חייו בגיל שש-עשרה, של איזה סופר גרמני אחד, הוא לא זוכר איך קוראים לו. ניחשתי: הרמן הסה? ואבא אמר בשמחה כן, בדיוק!, ומיד חשד: איך את יודעת? כי הוא שינה גם את החיים שלי בגיל שש-עשרה, אמרתי, ושנינו הרגשנו מאוד קרובים ושמחים.
    אבל אבא שלי היה בן שש-עשרה בסוף שנות הארבעים בחולון, במשפחת מעמד בינוני נמוך (אבא צבע, אימא תופרת), ואני הייתי בת שש-עשרה בסוף שנות התשעים ברמת גן, במשפחה ממעמד בינוני גבוה (שני הורים אקדמאים), אז זה קצת משונה.
    מצד שני, אם לחשוב איך אבא עשה את המוביליות המעמדית שלו, אז הרוב היה אמנם דרך הצבא (שמימן לו תארים וכו'), אבל זה שהוא ידע בכלל שהשכלה אקדמית היא הדרך למוביליות ושהוא חייב להשיג אותה, והשיג אותה, התחיל מזה שמנהלת תיכון חדש הכנראה יוקרתי מאוד דאז קיבלה אותו על מילגה, ואולי היא קיבלה אותו בזכות זה שהוא קרא דברים כמו נרקיס וגולדמונד.
    אבל הוא לא ידע את זה מראש. וההורים שלו לא יכלו לומר לו.

    אז יש פה שני כיווני הסבר שאני יכולה לראות ושניהם קצת קונספירטיביים וקצת מלהיבים – האחד הוא שאולי יש לצד הקאנון המוכר קאנון צללים ×›×–×”, והאנשים הנכונים מספרים ×–×” לזה מפה לאוזן על נרקיס וגולדמונד ואז שוכחים, כשהם גדלים, שמישהו סיפר להם, ולקאנון הצללים ×”×–×” יש תפקיד לא פחות ואולי יותר מכריע מהקאנון המוכר ביצירת ואפיון ההביטוס הנכון;

    והשני הוא – – אבל איך לנסח את ×–×” באופן שלא יישמע ככפירה נאיבית בכוחו של החברתי? טוב, נשאיל תעלול מבורדייה עצמו: בורדייה מדבר (ב"המרחב החברתי" למשל) על הומולוגיות בין שדות, כלומר דמיון צורני במבנה של שדות (באופן שבו מאורגנות העמדות בתוכם), וההומולוגיות האלו גורמות לכך שלסוכנים שיש להם עמדה דומה בשדות שונים יש לפעמים אינטרסים משותפים. כך, למשל, מרגע שהשדה האינטלקטואלי רוכש לעצמו אוטונומיה מספיקה, הסוכנים שנמצאים בעמדת נחיתות בשדה האינטלקטואלי עשויים לחבור לסוכנים שנמצאים בעמדת נחיתות במרחב החברתי כמכלול ולבטא את תפיסת-העולם שלהם, וכך נולדים תיאורטיקנים מרקסיסטים. אולי יכול להיות גם, שנוצרות לפעמים הומולוגיות בין עמדתו של מישהו ביחסים הבינאישיים לבין עמדות בתוך שדות, ואנשים שמתגלגלים לעמדה מסויימת ביחסים הבינאישיים מגיעים לשדות מסויימים, לעמדות מסויימות בתוכם? אולי הילד הקורא הרבה, המתבודד, הדויד-גרוסמני ×”×–×” – וזו לא דמות שאפשר להסביר אותה באמצעות השיוך המעמדי; זו עמדה של ילדים בורגניים מסויימים מאוד, וגם של ילדים לא בורגניים מסויימים – נוטה להגיע לעמדות חברתיות מסויימות, ואז כולנו יכולים לקרוא את נו"×’ באופן באמת אישי לגמרי בגיל 16, אבל לגלות אחר כך שההביטוס של כל האנשים הנכונים מכיל את ×–×” שקראנו את נו"×’ בגיל 16 וכו'.

  20. ועוד כמה הערות נקודתיות אם אני כבר מתחמקת פה מלעבוד על התזה:

    הוא כן מדבר על איך שדות מתממשקים, למשל ב"המרחב החברתי", שאני יכולה להביא לך אם תזכיר לי.

    כמו שכבר אמרתי לך בע"פ, כתיבה לפי העצה בת-האלמוות של סימור (סיפורי משפחת גלאס של סלינג'ר מעניינים בהשוואה לנו"×’, אגב; חלקנו קראנו אותם בגיל 16 וחלקנו השלמנו אחר כך וזה גם ×”×™×” בסדר (וברור שחלק מהעניין ×–×” הניגוד ל'התפסן' שאותו הכריחו אותנו לקרוא בגיל 16)) מתאימה בדיוק לשדה הייצור המצומצם: הרי את ההבדל בין שדה הייצור הרחב לבין שדה הייצור המצומצם אפשר לנסח בתור ההבדל בין לכתוב עבור אנשים אחרים ממך ללכתוב עבור אנשים כמוך כלומר עבור עצמך. או ביותר אריכות: שדה הייצור הרחב מחייב אנשים מקבוצה אחת לכתוב לאנשים מקבוצה אחרת את מה שהם חושבים שהם יקנו – כלומר לנסות לייצר אקט תקשורת מוצלח; שדה הייצור המצומצם, שדורש ממך לקחת עמדה ספציפית של היבדלות מתמדת, מחייב אנשים 'להיות הם עצמם' מול אנשים דומים להם מאוד – כלומר לא לייצר אקט תקשורת אלא אקט של הבעה-עצמית.

    מה שבאמת מאוד מרתק, ולמיטב ידיעתי בורדייה לא מדבר עליו, הוא השאלה שהעלית של איך מישהי נכנסת לשדה (או יוצאת ממנו – ×–×” אולי אפילו יותר מעניין), איך ההון שיש בשדה הופך להיות בעל ערך, והמשחק שמתנהל בו הופך ממשהו שלא נוגע לי בכלל למשהו שכן נוגע לי. ברור שלפעמים ×–×” מעבר טבעי ומתבקש מעמדתך הקודמת (איך נכנסנו לשדה האוניברסיטה) ולפעמים הוא אקראי (אתה מוצא את עצמך עובד במשהו ופתאום רוצה נורא להצטיין בו) אבל לפעמים ×–×” ממש אקט של בחירה.

    (אתמול ישבתי עם חבר שהוא דוקטורנט למתמטיקה שסיפר לי על מתמטיקאי בן 33 שכבר זכה בכל הפרסים ומצוטט בכל מקום והחוקרים הישראליים הכי נחשבים רוצים לגעת בשולי גלימתו וכו', וישבתי וחשבתי בפליאה שאני רואה לגמרי איך זה ניצחון גורף אבל אני לא מקנאת בו, אני רואה את חוסר הערך-האינהרנטי של המאבק הזה, למרות שזה כל כך דומה למשהו שהייתי מקנאת בו נורא בשדה הסמוך מאוד שלי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *