מי ממציא בדיחות? אני זוכר שהשאלה הזו הטרידה אותי בתור ילד. בימינו, כידוע, סטנדאפיסטים וקומיקאים כותבים לעצמם בדיחות, ולעיתים גם גונבים אותן זה מזה. אבל מי המציא את הבדיחה על הרבי והעז? או זאת עם השלג הספרדי? או ההיא עם השפן שאין לו כובע? או פילטר בסיגריה? איך בכלל ממציאים בדיחה?

כל השאלות האלה קפצו לי לראש כשהתחילה מלחמת החפירות הנוכחית, במסגרתה אלי לוין, שחר ואיתמר שאלתיאל, התחילו בדיון על יצירת ממים. הם בוודאי לא הראשונים לכתוב על כך, אבל במקרה שלהם זה מעניין במיוחד כי בניגוד לדיון מנקודת מבט חיצונית (כמו למשל מה שהיה למוטי פוגל ולמאיה קוי ולאחרים לומר), השיחה הזו יוצאת מממיסטים סדרתיים, ובחלקה גם מכוונת אליהם. במה שאלי כינה בלעג ידידותי "יורים ובוכים", איתמר ושחר שואלים את עצמם ואת קוראיהם מהו התפקיד החברתי שממלאים הממים בחיינו. לא פחות מכך הם תוהים באיזו מידה זו פעילות שמתלווה אליה אחריות מוסרית, שבסיכוי מסויים עשויה להיות עצומה, כמו במקרים שתיאר איתמר, שהפכו אנשים פרטיים לדמויות ציבוריות נלעגות.

נדמה לי שלולא הייתי עוסק בזה בעצמי, לא הייתי רואה טעם לכתוב פוסט על המשמעות של יצירת ממים בעיני, אבל כיוון שאני כן – אני כן.

סטטוסים זה כבר לא מה שהיה פעם

אחת לכמה זמן מתפרסמת רשימת הסטטוסים הכי מצחיקים, הציוצים הכי מפילים וכך הלאה. זה תמיד נחמד, אבל כמו כל טקסט, סטטוס דורש התקרבות מצד הקורא, ולא רק כי הפונט קטן. שורה או שתיים של טקסט דורשות הפעלה אחרת של הדמיון, והשנינה המגולמת בהם קשורה למילוליות שלהם, למשחקי מילים, ולצחוק שמונע מתחכום במקרה הטוב, או מהתחכמות במקרה הפחות טוב. לעומתם, תמונה עם טקסט נותנת לכל העסק איזהשהו גוון רגשי, והגיחוך עולה משיפולי הבטן. אם סטטוסים הם אמירה שנונה שנזרקת בחברה מהוגנת, ממים הם הבדיחה הגסה על ראש הממשלה, שבמיטבה מערבבת מסר פוליטי עם חוסר אונים ועוטפת אותם בצחוק משחרר שנובע מכך שמישהו אמר משהו שאסור להגיד.

המם כפעולה פוליטית

זה די מובן מאליו, אבל למרות שהרבה ממים נולדים בגלל שאנחנו רוצים להצחיק את עצמנו ואת החברים ולצבור פופולאריות בקרב הנוער, אחת ההצדקות שאני נותן לעצמי היא שזו דרכי לקחת חלק פעיל בזירה הציבורית. למרות שאני קורא לא מעט, אני ממעט לכתוב פוסטים כמו זה (!) כי בדרך כלל אני מרגיש שאין לי משהו מספיק מורכב להגיד. מנגד, אני מרגיש לעיתים קרובות שאני רוצה לתקוע את האצבע במקום מסויים ולהגיד – תסתכלו לכאן, זה חשוב! כוחו של מם, כשהוא פוגע בנקודה נכונה, גדול יותר משל פוסט בבלוג, רהוט ומחודד ככל שהפוסט יהיה, ולו מפני שבניגוד אליו, מם תובע כמעט אפס תשומת לב וריכוז. במקרה של מם טוב באמת, הוא עובר מיד ליד מהר ובקלות, והדאחקה המוצלחת תגרום גם לאלו שמפספסים את האירוניה להעביר אותו הלאה. יומרני ככל שזה יהיה, אני רוצה לחשוב שלמם הזה יש איזשהו קשר לתפוצה של סיפורו של סא"ל אייזנר והקת בשיניים. שלא תבינו אותי לא נכון, הסרטון המקורי היה העיקר, והסיפור הזה היה מופיע בכותרות כל העיתונים היום בבוקר גם לולא המם, אבל אני רוצה לקוות שהמם גרם לו להגיע לעוד ועוד אנשים לפני שהדבר קיבל מיסגור תקשורתי, והעמיד אותם מול מצב שבו הם צריכים לגבש דעה עצמאית מול סיפור חדשותי, גם כשלא כל העובדות ידועות. אפילו אם הדיון הוא על כך שלא כל העובדות ידועות, זה עדיין מעלה את השאלה המעניינת: מדוע כשזה מופיע בערוץ 2 אנחנו מניחים שדווקא כן כל העובדות ידועות? במה נעלות ההנחות שעושה רוני דניאל באולפן על אלו שעושה חבר הפייסבוק בתגובה מספר 12 לסרטון ששותף? אמרו את זה קודם, לפני: האנשים שיודעים מה הם ממים, ומזהים את ביץ' פליז ואת דושבאג סטיב, הם מיעוט מבוטל בציבור הישראלי. אבל זה לא משנה, זו האבן הקטנה שאני זורק למים, והמילה "אני" כאן היא חשובה.

כאן / בקרון הזה / בין הערסים לכלבתות

ממים, לצורך הדיון הזה, הם בדרך כלל צירוף כלשהו של תמונה וטקסט, אשר הדאחקה שעומדת ביסודם היא לעולם סוג של אינטרטקסטואליה שמדגדגת כאן וכאן באותו הזמן, וזה סוד הצלחתה. מאז שהדפוס הפך לנחלת הכלל, כמות המידע הנגיש תמיד היתה בלתי נתפשת. הדבר נכון עשרות מונים בתקופה הנוכחית, שבה אני מקבל ידיעות ישירות על הנעשה באיראן דרך הסטטוסים של ד"ר תמר עילם-גינדין, על סוריה דרך חברת פייסבוק אחרת, על טכנולוגיה ופמיניזם דרך בלוגים, ואין לזה סוף. אני פותח את הרידר שלי, שבמסגרתו אני מנוי רק למה שבאמת באמת באמת מעניין אותי, בניגוד לעיתון יומי, שקל לזרוק לפח אחרי שקראתי שתי ידיעות. ודווקא משום כך זו חוויה משתקת פי כמה לראות שיש 100 פוסטים שלא נקראו, ואני משוכנע שכולם מעניינים אותי ואני רוצה לדעת, ומרגיש צורך להישאר מעודכן. זה עולם שבתוכו הכנת מם היא פעילות שבמהלכה שטף המידע עוצר לרגע, ועכשיו אני זה שמייצר מידע ומצרף משמעויות. זה הרגע שבו אני אוסף את המידע שאני קולט, ובוחר ממנו שתיים-שלוש פיסות רלבנטיות. כשזה מצליח להצחיק עוד כמה אנשים, אני מרגיש שהצלחתי למקם את עצמי בתוך הרוח מחרישת האזניים של המידע, לעמוד לכמה שניות על קרקע בטוחה ולתקוע דגל. הוא יעוף עוד שניה אבל זין על זה. וכשאני מצליח להבין מם של מישהו אחר, גם זה אישרור למקום שלי, ואני חווה תקשורת עם מישהו אחר, שחולק איתי קשת של הקשרים תרבותיים, ואני קצת פחות לבד. רגע אחר כך הטקסטים, התמונות והוידאו מאיימים שוב להטביע את התחושה, שאני מסרב לוותר עליה, שאני פתית שלג מיוחד ומקורי. זה ילדותי לאללה, אבל זו אולי המשמעות העיקרית שיש ליצירת ממים בעבורי.

אז מי ממציא בדיחות?

היום כנראה שכולנו ממציאים בדיחות, לפחות מי שיש לו תוכנה לעיבוד תמונה וקצת מרץ, אנחנו האנשים האלה באינטרנט שלא מקבלים על זה כסף אבל חייבים עכשיו להיכנס ביאיר לפיד, אז יאללה בדיחה. אלו כמובן לא הבדיחות הנרטיביות שסיפר הדוד המצחיקול. אלו תמונות עם טקסט, קצת ציטוטים מתמונות-עם-טקסט אחרות, קריצה בצד למביני עניין, ופה ושם סלף רפרנס. זה קצת כמו בישול, וכשמכירים מספיק מרכיבים, זה הרבה יותר קל מלהמציא בדיחה מאפס. זה צירוף חפוז של דברים שמשמש להביע משהו אחר מהדברים עצמם, כמו פרשנות, או ביקורת, או סתם להצביע עם האצבע על נקודה ולהגיד – כאן זה כואב לי, תסתכלו, תעצרו רגע. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה אמנות, באמת שלא.

שמישהו אחר יכתוב על זה פוסט.