ארכיון תגיות: עיתונות

"אחר": המודל העסקי

"'אחר' הוא מגזין מקוון, כזה שפועל אך ורק באינטרנט, ומתעדכן מדי יום. "אחר" הוא אתר שהמודל העיסקי שלו מבוסס על מנויים בתשלום משום שאינו נתמך על ידי בעלי הון: אנחנו נמכור את מיטבנו, איכות, ידע, פרשנות, עומק וכל מה שראוי, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. אנחנו לא נתעשר והקורא לא יתרושש. "אחר" יספק לקוראיו המשלמים תכנים שלא ניתן ליהנות מהם בעברית ללא תשלום; עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה. עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד". (מגזין אחר, אודות)

הדבר המעניין ביותר ב"אודות" הזה הוא המילה "אנחנו". אנחנו נמכור את מיטבנו, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. זה אמנם לא נכתב בשום מקום, אבל הנחתי שאותו "אנחנו" אינו כולל את רון מיברג בלבד. טעות.

עד כה, כתבתי עבור "אחר" עשרה טורים. עד כה, קיבלתי תשלום על ארבעה מהם. בחודש הראשון, לאחר שלא שילם על כל הטורים שנכתבו לאותו חודש, שאלתי מה קרה. הוא ענה שהמגזין נמצא בקשיים כרגע, ושהוא ישלם את שאר הסכום בעתיד. הסכמתי. על החודש השני כבר לא קיבלתי תשלום בכלל. שלחתי אימייל, הוא לא הגיב. אימייל נוסף, הוא לא הגיב. אימייל שלישי, שבועיים אחר כך, הוא לא הגיב.

ואני לא היחיד, אם תהיתם. פזית בנימין, שעצבה את "אחר" (וגם את "מצית", בזמנו), לא קיבלה עד כה את אלפי השקלים שמגיעים לה. חצי שנה לאחר העבודה. לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים. אני אפילו לא זכיתי לאיזה "לך תזדיין" אחד. סתם להתעלמות. ומה תעשה, תתבע מישהו שיושב במיין?

אני לא יודע אם ×–×” קרה גם עם כותבים נוספים, אם ×›×™ בהתחשב בדלילות הכותבים האחרונה במגזין, לא אתפלא אם כן. לא כל כך רציתי לכתוב את ×–×”. גם בגלל שכך קטן הסיכוי שאקבל אי פעם את התשלום המובטח, וגם בגלל שאני מרגיש כמו טרחן. אבל רבאק. אז דעו, למקרה שתרצו לכתוב גם אתם ב"אחר", למקרה שתרצו לעשות מנוי, לתמוך ב"עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה […] מן הסוג שהיה ואינו עוד". וזהו.

עדכון – ×ª×’ובת רון מיברג, כפי שניתנה לוולווט:

צודק איתמר שאלתיאל בטענה כי טרם קיבל את שכר הסופרים המגיע לו מ"אחר". לצד שאלתיאל הממתין לכספו, קיבלו עשרות כותבים אחרים את שכר הסופרים המגיע להם מדי חודש בחודשו בהיקף ובעלות שאינם מקובלים ברשת.

את "אחר" אני מממן מכיסי הפרטי וממנו בלבד. העלות כבדה והאתר טרם הגיע למצב של איזון כלכלי. לכן אני נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל. הוא יקבל את הכסף המגיע לו במועד התשלום הבא.

מגיעה לו התנצלות על שלא הייתי איתו בקשר מסיבות אישיות ופרטיות לגמרי, שאין להן קשר לאתר. בעוד עשרה ימים יוקרן סרט שביימתי על אדם ברוך בפסטיבל ירושלים, ורוב החודש האחרון הייתי עסוק בהשלמתו ובמילוי חובותיי לאנשים ולגופים שמימנו אותו. כמו כן הייתי בנסיעות, כך שקרה שכמה מיילים הוזנחו.

עיסוקיי אינם מצדיקים את העובדה ששאלתיאל וכמה אחרים מהכותבים שאני נהנה לעבוד איתם, לא שמעו ממני בשבועות האחרונים.

אני בטוח שעם תשלום כספו בשבוע הבא, במועד התשלום, יהיה העניין סגור.

לגבי מקרים ושמות אחרים, לא רשאי שאלתיאל לייצג אותם. לא כל הפרטים נמצאים בידיו.

רון מיברג

עדכון: אתמול, ה-21 ביולי 2010, קיבלתי את 200 הדולר האחרונים שמיברג היה חייב לי. הצ'ק התקבל 17 ימים אחרי פרסום הפוסט, שהתפרסם בעצמו כשבועיים-שלושה לאחר שההמחאות הללו היו אמורות להגיע במקור.

הישרדות

לפני כמה ימים כתב נועם יורן על רייטינג. הוא כתב קצר וחד, כך שכדאי לקרוא את הדברים:

הסימפטום המדאיג ביותר: המהירות שבה עיתונאים שולפים את התשובה "נו טוב, זה רייטינג" בכל פעם שעולה נושא מהותי. מה הם אומרים כשהם אומרים את זה? הם אומרים: "אם זה בעיתון או בטלוויזיה סימן שכולם רוצים לראות ולקרוא את זה, סימן שאין ברירה אלא לשים את זה בעיתון או בטלוויזיה". כלומר: אם זה בעיתון או בטלוויזיה סימן שזה צריך להיות בעיתון או בטלוויזיה. ככה זה ואין ברירה אחרת.

זה כמובן שטויות מכל בחינה שהיא. הפירוש של רייטינג הוא לא "אנחנו נותנים לצופים את מה שהם רוצים" אלא פשוט "אנחנו רוצים הרבה צופים". וזה כמובן בכלל לא אותו דבר. ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין עיתונאי או יוצר תרבות לבין סוחר. איש התקשורת שאומר "נו טוב, זה רייטינג" אומר "אני לא עיתונאי/יוצר תרבות אלא סוחר חמוצים".

התגובה הראשונה שלי היתה הנהון נמרץ. הכרתי כמה סוחרי חמוצים, וכנראה שלא אוכל להתחמק מהיכרויות נוספות מהזן הזה. אבל יורן, שלא כהרגלו, מפשט יתר על המידה. בעיתונות, לעתים קרובות, "אנחנו רוצים הרבה צופים" הוא משפט אקוויוולנטי ל"אנחנו נותנים לצופים את מה שהם רוצים". זו לא בדיוק חמדנות, לא במובן הרגיל של המילה.

במלים אחרות, לפעמים אתה צריך לתת לצופה את מה שהוא רוצה כדי שתוכל לתת לו גם דברים אחרים. אתה בוחר את המאבקים שבהם אתה מוכן להשתתף, ואתה חייב להתפשר. נוח יהיה לתלות את האשמה בקרב המאסף שמנהלת תקשורת ההמונים עם האינטרנט, אבל האמת היא שהקרב היחיד שמתנהל הוא בין התקשורת לבין עצמה. כלי התקשורת בישראל היו מחורבנים גם לפני האינטרנט, תודה לאל, ולא ברור כלל אם הפיחות האחרון באיכותם נובע מעליית הרשת דווקא, ולא, לעומת זאת, מסתם האצה טבעית בתחרות ביניהם.

בורדייה כתב פעם כיצד התחרות מייצרת אחידות תכנים בתקשורת. בישיבות מערכת עוברים על כל מה שהמתחרים פרסמו, ובוחרים לפרסם את אותם הנושאים בדיוק. שהרי אם יש דיווח על רעידת אדמה ב"מעריב", מן הראוי שדיווח כזה יהיה גם ב"ידיעות". למעט חשיפות של העיתונים המתחרים, שאז נגזרת על הסיפור מיתה שקטה בכל כלי תקשורת אחר, העיתונים והטלוויזיה עוסקים במה שמתחריהם עוסקים או במה שהם מאמינים שהם יעסקו בו. כך נראית תחרות בקנה מידה קטן. אם אתה יכול לראות את כל המתחרים, המתחרים הם הסטנדרט שלפיו אתה נמדד. הם יוצרים אותך, ואתה אותם.

ובתוך השוק הזה, לפעמים אתה חייב לסחור בחמוצים. כי המתחרים לא יוצרים רק אותך, הם יוצרים גם את הקהל. אם לא תיתן לקהל את החמוצים שלו, תיעשה בלתי רלוונטי*. אז אתה מוכר חמוצים, כדי שתוכל למכור גם אשכוליות. או כל דבר אחר שמתיישב טוב עם המטאפורה הזו.

לא הייתי טורח לכתוב את ×–×” לולא הפוסטים האחרונים של שחר (חלק א', ב', ×’', ד', ×”', ו'). בסיפור קצר הוא מתעד את קורותיו של כוכב רשת צעיר שנכנס לחברת שיווק במדיה חברתית. חלקו האחרון של הסיפור טרם התפרסם, כך שמוקדם מכדי להרבות בלהג, אבל, לפחות לעת עתה, נראה לי שהסיפור תופס יפה משהו מאותה דינמיקה בדיוק. הגיבור בסיפור עושה פשרה אחרי פשרה, שכל אחת מהן נראית הגיונית וזעירה, אך ביחד הן מצטברות לנרטיב ברור. ×›×™ כשאתה נאלץ לבחור את הקרבות שלך, ואתה נאלץ להתפשר, לא תמיד ברור היכן נמצאת הפשרה שאסור לך לקבל. ×–×” אפילו לא מדרון חלקלק, אלא יותר הצבת קו שרירותי – קו המיאוס, נקרא לו – בנקודה מסוימת בזמן**. אני חושד שהסיפור ×”×–×” מדגים טוב יותר את התדרדרות התקשורת בישראל מאשר הלאקוניות חוצבת הלהבות של יורן. ×›×™, אחרי הכל, אלה אנשים שם, בתקשורת, ורבים מהם מנסים לעשות כמיטב יכולתם. ×”"נו טוב, ×–×” רייטינג" הוא לא רק ההצטדקות שלהם לפני העולם, זו גם הצטדקות פנימית, ואנושית מאוד.

***

כל זה לא בא להגן על סוחרי החמוצים. חלקם אנשים טובים, מצולקי פשרות. אחרים לקו בתסמונת שטוקהולם. הם התאהבו במגבלות שהוטלו עליהם. הם היפסטרים של תוכן, ומכורים למאבק הקטנוני של מי פרסם ראשון. רבים מהם התקדמו לעמדות בכירות, והם עורכים החוצה את האמונה הנאיבית של עיתונאים צעירים, שטרם צולקו דיים. אין לי מילה טובה לומר על אלו.

 

*אותו דבר נכון גם לגבי פוליטיקה, אגב. ואולי מה שהכי חסר בשיח הפוליטי בישראל הוא הכרה במורכבות הבסיסית של המערכת הפוליטית. הכרה בכך שלא ניתן להסתער בכל חזית, ושצריך להכפיף ראש, לעתים, כדי להסתער לכיוון הנכון. ואני אומר ב"ישראל" משום שבתקשורת האמריקנית, לכל הפחות, לא זה המצב.

**וזה, בערך, רוב מה שיש לי לומר על "מצית" ועל "אחר" בשלב זה.

מצית – אודות

בקשה: יפורסם "דבר העורכים" של מצית, גם כאן, שיהיה פתוח לתגובות אוהבות, וגם כי בתוכו יש את זרעיו הכישלון ( שאני מקווה מאוד שהוא זמני) ואולי גם ההצלחה של "מצית". / אורי

אורי ביקש, אז הנה.

***

מה זה הדבר הזה?

מגזין מצית הוא פרי אהבה לעיתונות אמיתית, מהסוג שמגיח אחת לזמן מה ומספק חומר קריאה מעניין או הצצה תמציתית אך מעמיקה לנושא כלשהו; שמגלה עוד פיסת עולם שלא הכרנו; שמתעכב על משהו שעד עכשיו חלפנו על פניו מבלי לתת עליו את הדעת.

מצית, כפי שעוד תלמדו להכיר אותו, הוא מגזין אוהב. הוא אוהב טכנולוגיה. הוא אוהב נשים. הוא אוהב היסטוריה. הוא אוהב ספרות. וגם את הסימפסונס, צילום, תיאטרון, קומיקס, סמנטיקה, תרופות, אלכוהול, סמים, מהפכות, גרפיטי. בקיצור, מלא אהבה, כמו כלה ביום כלולותיה.

מצית, כפי שעוד תלמדו להכיר אותו, הוא מגזין פטפטן. כולם אומרים לו כל הזמן: "אנשים כבר לא אוהבים לקרוא ארוך, תן להם מסר קצר ותמציתי", אבל הוא – לא מעניין אותו כל ×–×”. ×›×™ מצית אוהב לפטפט. יש לו משהו חשוב להגיד על משהו? יגיד אותו. קוראים, לא קוראים; ארוך מדי, קצר מדי – ×–×” לא העניין. ×›×™ מצית יפטפט על כל נושא שהוא אוהב, עד שהוא יחוש, בלבב פנימה, שהנושא מוצה.

ומי עושה את הדבר הזה?

אנחנו רוני שני, איתמר שאלתיאל, מיכל בראל ומיטל שרון. כולנו עבדנו או עובדים בעיתונים, מודפסים או אינטרנטיים, כבר כמה שנים. לאורך השנים כתבנו על טריליון נושאים, ככל שנשאו אותנו הרוח והגורל שלנו. לאורך הזמן הזה, שבו עבדנו בעיתונות, גילינו נוסחה אחת מאד מבהילה: כולם רוצים עוד כסף, והדרך היחידה לעשות זאת, מבחינתם, היא לקצץ במשאבים.

כולם רוצים יותר כסף, ולכן הם מורידים את הרמה של התכנים בעיתון ומקווים להעלות את מספר הקוראים. כולם רוצים יותר כסף, לכן הם מקצצים במספר האנשים שעוסקים ביצירת העיתון ומקווים להעלות את מספר האנשים שמפרסמים בו. אז זה לא אומר שאין אנשים חכמים ומוכשרים ומהממים בעיתונים בישראל, אבל זה כן אומר שהנוסחה הזאת גורמת להם לכופף את הראש ולכתוב על מה שצריך ואיך שצריך.

זה לא נראה לנו הגיוני. HBO, ערוץ 4 הבריטי, Wired, הסמויה ו-The Believer, הם רק כמה מהמותגים שמצליחים להיות כלכליים בלי לוותר על מיליגרם מהאיכות שלהם. זה לא נראה לנו אפשרי רק בחו"ל. זה בטוח אפשרי גם כאן, בארץ הקודש של עם הספר.

אבל הקוראים, אומרים לנו, אוהבים את ×–×” פשוט. פשוט וקצר, ועם תשובה בסוף. קוראים לא אוהבים אתגרים. אנחנו לא מאמינים בזה, ונדמה לנו שכך גם הקוראים. אז ×–×” מה שעשינו – הקמנו מגזין. המגזין ×”×–×” ישלם כמו שצריך לכותבים שלו, למאיירים שלו, לצלמים שלו ולמעצבים שלו. המגזין ×”×–×” ×™×”×™×” כתוב היטב ומוגה היטב ויעסוק במגוון נושאים שאף אחד מהם אינו רדוד. ואם ×–×” מאתגר, ×™×”×™ כן. המגזין ×”×–×” לא יתפשר.

איפה קוראים את מצית?

מצית יהיה זמין לרכישה בחנויות או למנויים. בנוסף, תוכלו לקרוא באתר כתבות מתוך המגזין, להוריד את ה-PDF של המגזין, וגם ליהנות ממגוון דברים נוספים שפגשנו באינטרנט, וחשבנו שהם משמחים.