ארכיון תגיות: פרויקט

כשפסיכולוגים שומעים, סוציולוגים עושים: טיוטה למניפסט שעבר זמנו

לבנות דמות, לאפיין דמות, פירושו לייצר אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) ידע על הדמות.

ידע על דמות שונה מידע על אדם ממשי בעולם: את עצמה הקוראת מכירה מבפנים, ואנשים אחרים היא מכירה ביחס אליה, דרך היחסים (הממשיים והאינטרסנטיים) שלה איתם (בתור 'אימא שלי', 'חבר שלי', 'קופאית', 'מניאק שעוקף מימין'. גם עם היחס משתנה, למשל 'מניאק עוקף' הופך ל'חבר שלי', עצם קיומו של יחס נותר על כנו). את הדמות היא מכירה בלי יחסים איתה.

כלומר, צריך ליצור אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) פסאודו-יחס אל הדמות, הכרות-נטולת-אינטרס של הדמות. נראה לי שיש שתי צורות בסיסיות לייצר ידע כזה, ופסיכולוגי וסוציולוגי הן מילות קוד לא ממש מדויקות לשתי הצורות האלו.

א. "סוציולוגי": לסווג את הדמות אל קבוצה שמוכרת לקוראת, שיש לה ידע עליה; למקם אותה בעולם החברתי ביחס למיקומה החברתי של הקוראת. ×–×” יכול להיות באופן ישיר – "על המדרכה ממול עמד ערבי, שהתבונן במיכל בעיניים חודרות" –  או באמצעות מיטונימיות, אפיונים שהקוראת יודעת לשייך אל הקבוצה הזאת – "על המדרכה ממול עמד בחור שחום עם כאפייה", או "על המדרכה ממול עמד בחור נאה עם אוזניות. 'מה אתה שומע', שאלה מיכל. 'אום כולתום, מכירה?' ×¢× ×” הבחור במבטא קל ובחצי חיוך"

ב. "פסיכולוגי": אפיון דמות באמצעות האישי, ליתר דיוק אפיון דמות כמימוש של אפשרויות מסויימות מתוך האנושי-אוניברסלי, זהות או שונות לאלו שמימשה הקוראת, כך שבין הקוראת לדמות נוצר יחס של זהות, או של שוני על בסיס זהות. נניח: "כשהיתה בת חמש, מתה אימה של מיכל. מיכל לא בכתה על כך מעולם. גם כשגדלה, ואהובים אחרים יצאו מתוך חייה, היא לא בכתה מעולם." הקוראת יכולה לתת משמעות לאינפורמציה הזאת על בסיס הידע שיש לה לגבי איך מרגישים אנשים שאימהותיהם מתות או אהובים יוצאים מחייהם, והעובדה שמיכל מממשת בנקודה זאת אפשרות אחרת (או זהה?) של התמודדות-עם-אבל מאשר הקוראת בנסיבות דומות, להבין את מיכל דרך זה, להזדהות איתה או לסמפט אותה דרך זה.

האבחנה הזאת בין סוגי ידע על אנשים רלוונטית גם לגבי העולם האמיתי, אבל שם ×–×” אחרת: צורות הידע תמיד מעורבות לעומק, ×›×™ היחסים הממשיים בינינו לבין אנשים אחרים הם תמיד גם אישיים וגם חברתיים. אמנם, בהכללה אפשר לומר, שככל שאנשים מתקרבים אלינו יותר, כלומר הקשר × ×”×™×” יותר אישי, אנחנו מכירות אותם יותר דרך ×”'פסיכולוגי' מאשר דרך ×”'סוציולוגי' (×–×” נכון בפרט לגבי עצמנו) (ולהפך, כמובן: יותר קל ליצור קשרים אישיים עם אנשים שדומים לנו סוציולוגית, בין השאר ×›×™ קל לשכוח את הסוציולוגיות של תכונות שגם אנחנו חולקים; מי שאוהב אותה מוזיקה כמונו יש לו 'טעם טוב' או 'אישיות'; מי שאוהב מוזיקה אחרת מספיק מאופיין על ידי כך כשייך לקבוצה חברתית אחרת ("מוזיקה של ערסים")). אבל הצורות תמיד נשארות מעורבות לעומק; שוב – כיוון שאנחנו תמיד מכירות את האחר דרך היחסים בינינו, כלומר דרך המיקום שלנו ביחס לאחר.

בספרות אין את היחס הזה. כפיצוי, הספרות מתיימרת לאפשר לקוראת (ולפני כן למחברת) ליצור יחס שהוא בחיים בלתי-אפשרי, ולהכיר מבפנים אדם שאיננו היא. אבל זה בדיוק מה שמכשיל לעתים קרובות כל-כך את התערובת.

שטרנברג נוהג לציין לטובה את העובדה שג'יין אוסטן לא כותבת מתוך התודעה של גברים, ×›×™ היא יודעת שהיא לא יודעת איך ×–×” להיות גבר, אז היא כותבת על גברים מבחוץ ועל נשים מבפנים. לפיכך הדמויות שלה אמינות. – אבל, אפשר להקשות, היא גם לא התחתנה, אז איך היא יכולה לכתוב מבפנים על אישה שעומדת להתחתן? ובכלל, הרי כל עוד את כותבת על דמות שהיא לא בדיוק עצמך, את לא יודעת איך ×–×” להיות היא מכל הבחינות שבהן היא שונה ממך; אז מה, את אף פעם לא יכולה באמת לכתוב דמות מבפנים? – האמת שלא. אבל מימזיס ×–×” לא אמת אלא דמיונלאמת, אז את יכולה להחליק את ×–×” על ידי כך הפרדה: לכתוב מבחוץ על ההיבטים של השוני ולכתוב מבפנים על ההיבטים של הדמיון. – מה השוני ומה הדמיון? – הדמיון מתקיים בתוך הטווח שבו הסוציולוגי שלכם משותף (במקרה של אוסטן, שתיכן נשים מהאצולה הנמוכה הבריטית במאה ×”), או בטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי אלא טווח-האפשרויות-שבתוך-האוניברסלי (את יכולה לדמיין איך ×–×” להתחתן אפילו אם ×–×” לא קרה לך). – אבל מה הטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי? –הוא נקבע, כמובן, על ידי הנורמות התרבותיות, הסוציולוגיות בעצמן, לגבי מה הוא האנושי הכללי, ואם אין תיאום בין הנורמות של הקוראת והמחברת, אז הדמות 'לא אמינה'. תחשבו על סרטים הוליוודיים הסטוריים שהם, למרות התלבושות התקופתיות והכל, 'לא אמינים' ×›×™ ברור ש 'פעם היו מושגים אחרים של אהבה' או 'של יופי' וכו'; זו אי-הסכמה על הגבול בין האנושי-הכללי והסוציולוגי. – אבל בהינתן נורמות שהקוראת והמחברת מסכימות עליהן, אז הטווח של האנושי-אוניברסלי ×–×”×” תמיד, ורק הסוציולוגי גדל אצל דמויות שקרובות לך יותר? – לא: ככל שיותר סוציולוגי משותף לך ולדמות, יש יותר מקום שבו הסוציולוגי לא רלוונטי, כיוון שהרזולוציה שמתאפשרת לך גדולה יותר.

טולסטוי, נגיד, הוא אציל ובעל קרקעות רוסי בסוף המאה ×”-19 (גם אם הוא מפנטז על להיות איכר, הוא אציל ובעל קרקעות שמפנטז על להיות איכר). אז האפיון של קונסטנטין לוין, הגיבור של "אנה קרנינה", הוא דרך הסוציולוגיה שלו כאציל בעל-קרקעות רוסי בסוף המאה ×”-19, שמתחברת אל הפסיכולוגיה האישית שלו באופן עמוק – נגיד, הוא נפגש עם חברים ומדבר איתם בעניין על מה שמעניין בעלי קרקעות רוסיים בסוף המאה ×”-19, כמו הרפורמה בקרקעות או ספיריטואליזם, אבל אומר דברים קצת אחרת מהם ×›×™ הוא אדם אחר – אותנטי ועקשן, נאמר (שזה תכונות מתוך טווח האפשרויות האנושי-אוניברסלי). מה שמעניין הוא, שהאפיון של האיכר שלוין קוצר יחד איתו איזה בוקר ×™×”×™×” גם כן אישי וסוציולוגי שמחוברים באופן עמוק, בדיוק אותו אופן. האופן פשוט ×™×”×™×” הרבה יותר מוגבל על ידי היכרותו המוגבלת של טולסטוי עם איך ×–×” להיות איכר. הוא לא יודע מה הם אומרים ×–×” לזה כשהם לבד.

אז מה אחרת בספרות העברית? נדמה לי שהתשובה פשוטה: העניין הוא שלספרות העברית יש דומיננטה הסטורית חזקה ועיקשת של נטייה להכחיש את הסוציולוגיה של המחברים והקוראים שלה.

אפשר לומר במרקסיסטית שזה בגלל שבתנאים של מאבק על הגמוניה, הקבוצה ההגמונית נוטה להעמיד פנים של כלליות. או לא במרקסיסטית: זה בגלל הניסיון ההיסטרי, הו כו היסטרי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, להבחין בין ספרות 'פוליטית' לספרות 'לא פוליטית'.

כתוצאה מההכחשה של הסוציולוגיה 'שלנו', המחברות והקוראות, נוצרת דיכוטומיה עמוקה בין שתי דרכים לאפיון דמות, ששתיהן בלתי-מספקות בקריטריונים ריאליסטיים: ×”'אנחנו' שמתוארים מבפנים ובאופן פסיכולוגי, וה'הם' שמתוארים מבחוץ ובאופן סוציולוגי – הטווח שבין 'הצעיר התלוש' לבין 'דמות הערבי'.

זה לא עובד, כמובן, הדיכוטומיה הזאת, כי ברור שהמאפיינים הסוציולוגיים של ה'אנחנו' חייבים לעלות בין השורות, ראשית כל עבור כל מי שאינם 'אנחנו', אך גם עבור מי שהם כן, ולו רק על דרך השלילה. אבל המאפיינים מוכחשים ומטושטשים ככל האפשר. אורה הבורחת מבשורה, למשל, היא אשכנזית, שייכת לעשירון העליון, ומצביעה כנראה למר"צ, אבל לא נתעכב על הפרטים האלו -גרוסמן, שמתאר באריכות את דעותיה ולבטיה הפוליטיים כמאפיינים אישיים-פסיכולוגיים, לא יכתוב במפורש אף פעם שהיא מצביעה למר"צ. כי זה מיקום סוציולוגי, קבוצתי, לא אישי, שיכריח גם את הקוראים ואת המחבר למקם את עצמם ביחס אליה, לזכור את מקומם במפה החברתית.

או שמות. תחשבו רגע על שמות. מישהי שעוד צריכה נקודות לתואר יכולה לכתוב על זה סמינר כמותי בנזונה בספרות מתישהו: לעבור על כריכות אחוריות ולבדוק שמות של גיבורים ואז לחלק לקבוצות ולספור. גם בלי לעשות את זה, אפשר לציין בנפנוף ידיים שלחלק ניכר מגיבורי הספרות העברית לא יהיה בכלל שם ('הוא הביט דרך החלון, ליבו מלא חששות. מיכל היתה אמורה להגיע, והוא לא ידע האם הוא יכול לספר לה על אתמול', וכו'), ואם כבר יהיה להם שם, אז רק שם פרטי, סתמי ונפוץ ככל האפשר, או שכן יהיה שם משפחה, אבל הוא יהיה משהו כמו 'פלד'. לא שם מזרחי חלילה, או ערבי או רוסי או משהו אחר של ה'הם', אבל גם לא שם אשכנזי מובהק כמו 'סוקצקי', אלא שם כאילו לא מאופיין סוציולוגית, שם ישראלי אוניברסלי. והרי הוא בעצם מאופיין לגמרי, אשכנזי-חילוני-מהאליטה-הישנה לא פחות ואפילו יותר מאשר 'סוקצקי', אבל 'אנחנו' יכולות תוך כתיבה וקריאה לא לחשוב על זה.

ואז כמובן באות תגובות-הנגד, המהלכים ששוברים את זה, כמו:

א. לעשות סוציולוגיזציה של ה'אנחנו', לתאר גם את ה'אנחנו' מבחוץ וכשבויים על ידי הסוציולוגיה שלנו, ולוותר על לאפשר לקוראת להכיר מבפנים (כי מבפנים כל אדם הוא יותר פסיכולוגי מסוציולוגי). עין לפרטים, קוראים לזה.

ב. לעשות פסיכולוגיזציה של ×”'הם' בידי סופר/ת שהיא 'מהם'. ואז יתברר לך שגם ל'הם' יש מאפיינים אוניברסליים, ומזל, שהיתה מנקה בתים ומכינה ×’'חנון בשבתות, מתה כשביתה מיכל היתה בת חמש, ואמרה לה על ערש דווי לא לבכות אף פעם, וכו'. הבעיה היא שגם ות כזאת במידה רבה נוטה להכחיש את הסוציולוגיה של עצמה, אם ×›×™ באופן אחר (את היותה ספרות על מזרחים-עניים שמיועדת לאשכנזים-בורגנים, ×›×™ כאלו קוראי הספרים ומבקרי הספרים וכזה הקורא המובלע של הספרות העברית). ואולי מלכתחילה אין לה ברירה, כל עוד התפרים בין הפסיכולוגי והסוציולוגי נשארים גסים, אלא לאשרר מחדש את ההבחנות הישנות (אם 'גם מזרחים הם בני אדם' ברור ש'אשכנזים הם בני אדם קודם-כל') – ואותו דבר נכון לגבי הסוג הקודם (×›×™ המחברת והקוראת לא באמת מוותרות על הסובייקטיביות הפסיכולוגיות שלהן לעולם).

משני הכיוונים אפשר, עקרונית, להגיע לאפשרות השלישית, שהיא חיבור-עומק מחדש של הפסיכולוגי והסוציולוגי. וברור שיש סופרות ישראליות שעושות את ×–×” במידה מעטה או רבה. מי אלו שמצליחות, ×–×” גם עניין של טעם אישי, של מה הצרימות החברתיות שאת אישית (לא-)רגישה אליהן. בעיני הישראליות המצליחות ביותר במעלל הספרותי הספציפי ×”×–×” כוללות נגיד את יעקב שבתאי, רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון המאוחרת, אסף ענברי. אבל כל דיבור נעשה ביחס לשיח הקיים ומשתלב בתוכו בעל-כורחו, ומול הדומיננטה של הכחשת הסוציולוגיה של המחברות והקוראות, והדיכוטומיה העמוקה הנלוויית לה  ×©×œ פסיכולוגיה וסוציולוגיה בספרות העברית, קשה לתערובת של הפסיכולוגי והסוציולוגי להתמצק לכדי תרכובת אמיתית בכל רומן ישראלי ספציפי.

= = = =

שתיים ועשרים בלילה, אך לפחות הרווחתי ביושר את הזכות לסובב בחגיגיות את הבקבוק: ובכן: הקשיבו הקשיבו! אני מזמינה בזאת את ערן חכים לכתוב פוסט שכותרתו "העולם לא יעיל פארטו", ו/או פוסט על ההגרלה.

נעשה ונשמע

 

בשלב מסויים, אם להודות על האמת, איבדתי את הכוח או את היכולת, להמשיך ולעקוב אחרי מסלול הנסיקה הידוע מראש של ארז טל ואברי גלעד אל תהומות התרבות הישראלית. הידיעה, הברורה, ששניהם מסוגלים לדקלם לא פחות טוב ממני את הביקורת השחוקה על גיבורים חתרניים שהכזיבו, ואז לפטור אותה, מי במשיכת כתפיים מזלזלת ומי במבול של נאצות צדקניות מתחסדות, גם היא מעקרת חלק ניכר מהפוטנציאל לעורר דיון משמעותי כלשהו.

בשלב מסויים, אם להודות על האמת, קצתי בדיון המשתבלל סביב בלוג הסחים והשאלה אם הוא זעקה אמיתית כנגד המחנק של המיינסטרים הישראלי או סתם קטע מרושע של חבורת תל אביבים משועממים. הידיעה שכותבי הבלוג ההוא, מייד אחרי שיכחישו את עומדם מאחוריו, יוכלו גם לדקלם לא פחות טוב ממני את הביקורת השחוקה על מי שמתיימר להוות אלטרנטיבה אבל מסתפק בלעג מרושע ובורח מכל התחייבות לצעד תרבותי קונסטרוקטיבי, גם היא מעקרת חלק ניכר מהדחף שלי להמשיך ולהתבוסס במדמנה הזו.


אבל איתמר הזמין 1000 מלים על ארז טל ואברי גלעד.

 

 

אני לא אומר לא להזמנות כאלה. בטח לא כשהן מאפשרות לי להעמיד פנים שהסחיות של גלעד ושל טל היא מה שבאמת מטריד אותי כרגע.

 

לאחרונה, מסיבות כאלה ואחרות, מצאתי את עצמי מבזבז לא מעט זמן בפייסבוק. אחת לאיזה זמן אני נתקל בהמלצה לעשות "לייק" ל"מועדון לילה" – השיקוץ האחרון מבית-מדרשו של ארז טל, כיוון שמישהו שפעם הכרתי בחר לעשות כך. בכל פעם שאני נתקל בהזמנה הזו אני נתקף דחף לנער את אותו מכר ישן מרשימת החברים שלי.

אני לא עושה את זה.

מכל מיני סיבות

אבל בשורה התחתונה זה מה שמעניין באמת.

אין טעם להמשיך ולדוש באופן שבו שני האנשים שהמציאו מחדש את הרדיו הישראלי, שהתוו כיוון אפשרי לטלוויזיה המסחרית המתהווה בימי שידורי הניסיון של ערוץ 2 בחרו לבגוד בנו.

הם לא בגדו בנו.

הם לא בגדו באף אחד.

הם פשוט לא היו ראויים לכתרים שכל כך רצינו לקשור להם אז.

הם גם לא רצו בהם.

הם קיבלו אותם. בשמחה, בגאווה, אולי אפילו בענווה. אבל הם אף פעם לא רצו בהם.

את כל הפרויקט השאפתני של בלוג הסחים, לו היה נאמן להצהרת הכוונות שלו, לו היה רוצה לחתור, באמת ובתמים, תחת הסחף העכור של המיינסטרים הישראלי, אפשר היה להחליף בשתי תמונות מרשיעות. באחת היינו רואים את אברי גלעד מצקצק בדאגה מול גבותיו המתקמרות של פרופסור רולידר מקונן על אובדן הסמכות ההורית בעידן השעתוק הדיגיטלי. בשנייה היינו רואים את ארז טל מוכר שיניים לבנות ורינגטון שבועי של מועדון לילה.

אם יש לסחיות נערי פוסטר הרי שהם טל וגלעד.

אם תרצו להבין פעם את המהות של הסחיות הישראלית נסו לדמיין את הקו המתוח בין דיוני ההורות הצדקניים שגלעד מנהל בערוץ הופ מידי ערב לבין ההומור משולח הרסן לכאורה שטל מנהל סביב שולחן מתוסרט בוולגריות ידועה מראש של כוכבי סטנד-אפ מתחלפים.

השאלה, אם כן, אינה מה קרה לשני האלילים שהכזיבו. השאלה היא למה אנחנו מתעקשים להמשיך ולעסוק בהם, למה תחושת הבגידה ממשיכה לצרוב בנו שנים אחרי שטל בחר לו נערת גלגל בהצבעת הקהל, שנים אחרי שגלעד ועירית לינור (התרעת סחיות קורסת) התחילו להתחרות בפינג-פונג שנינויות עבשות על תואר "שמרן הוא הנאור החדש" בחסותה של תחנת הרדיו הצבאית.

גילוי נאות: אני שייך לדור (אם נקבל את העובדה שחלוקה לדורות היא מופרכת מלכתחילה ורלוונטית רק עבור שכבה מצומצמת של אשכנזים משכילים ובעלי אמצעים) שגדל על "מה יש?", שיודע לצטט עד היום מערכונים נבחרים של "העולם הערב". בקיץ 1989 רצתי ברחובות רמת אביב כשחצאית אביבית של אמי מכסה את מכנסי הברמודה שלי, מעדת ה"גולשים". הרגשתי נועז להפליא לפסוע כך לכיוונה של עינב גלילי ולזכות בחבילת שי, מתנת עלית, מהאולפן של צה"ל 2 (רדיו במבצע). חלמתי להיות שם, ניגשתי לבחינות. מאוחר יותר באותו קיץ יצא לי לשבת באולפן עם האלילים, לקרוא ידיעה סתמית במבזק, להתווכח עם מי שהסכים להתווכח על ביקוע צרור שוואים.

אלה היו המודלים שלי. שלנו. הם היו כל מה שהכרנו כאפשרות אחרת.

צריך להודות להם.

התרבות שלנו חבה להם את עצם קיומה.

אבל הגיע הזמן להשאיר אותם מאחור.

זה מה שעושים לאלילים.

או שאתה משאיר אותם מאחור או שאתה מתלבט בין לעשות "לייק" למועדון לילה לבין ביקורת מרקסיסטית על הפרצוף החדש של ארז טל. אני יודע באיזה צד אני רוצה למצוא את עצמי.

השאלה המעניינת, בדוחק, אם כן, היא למה עוד לא הצלחנו לצאת, באמת ובתמים, משולי אדרתם של שני נערי הפלא המזדקנים האלה.

וזה, בסופו של דבר, מה שעומד בליבו של הדיון סביב בלוג הסחים, או לפחות סביב הסנטימנט האנטי-סחי שמונח בבסיסו. הרצון, אולי הדחף, להיאחז במוכר, להמשיך ולבחון את אלילי נעורינו.

זה לא משנה אם נבחר לומר שארז טל הוא "גאון טלוויזיוני" או שנטען שהזנה את עצמו אל מול המנגנון של קשת. לא משנה אם נקבל את גלעד החדש כצעד מתבקש של קבלת אחריות וזניחת העבר המרדני או כהתברגנות מכוערת ומואצת. כל בחירה כזו היא אישוש מעמדם של טל וגלעד.

נדמה לי שהסיבה לכך שאנחנו ממשיכים לעסוק עד היום בסיפור העלייה והנפילה של טל וגלעד ומתעקשים למצוא בה משמעויות היא הפחד מהאפשרות, הסבירה למדי, שלא היה כאן סיפור של עלייה ונפילה, האפשרות שטל וגלעד ידעו מלכתחילה לאן הם רוצים להגיע. הם לא התפתו לכסף גדול ולשמרנות חדשה, הם עושים היום את מה שרצו לעשות תמיד.

ויש לא מעט ראיות בכיוון הזה. ארבע שנים אחרי "מה יש?" הגישו השניים תכנית מקושקשת בשם סנדוויץ': שעה גלעד, שעה משותפת, שעה טל. זו היתה תכנית זוועתית מהסוג שטל הביא לטלוויזיה אחר כך, עם לעג אכזרי ונטול חמלה לטיפוסים אקסצנטריים שהועלו לשידור פעם אחר פעם ושל שיחות מאזינים לא ממש מעניינות. כמאזין קשה היה לי לקבל את השינוי הזה, המשכתי לחפש שם ניצוצות גאונות. אחר כך התהליך הזה, כידוע חזר על עצמו בטלוויזיה, וכולנו חיפשנו את התחכום החתרני מאחורי רות גונזלס.

לא רצינו לקבל את מה ששניהם כבר אמור בראיונות בעצם. על תקן הצעירים המבטיחים של גלי צה"ל הסתכלו טל וגלעד על התקשורת הישראלית והבינו שהמקום שאליו הם רוצים להגיע לא קיים, וגם מה שדומה, בקושי, למקום הזה, שמור לאנשים אחרים, אז הם החליטו לשנות את התקשורת הישראלית, "להרחיב את גבולות האפשרי" כמו שכותבים באודות של בלוג הסחים.

מאז אנחנו מחכים ליום שבו יחזרו על המעשה הזה, מוכנים לקבל גם כשלון מרהיב, ובלבד שנראה שוב רמז ליומרה ולאומץ של פעם. אין טעם. ארז טל ואברי גלעד הרחיבו את גבולות האפשרי פעם (וחצי) בדיוק במידה שהיתה נחוצה להם כדי שיוכלו לצחוק עלינו ממקומם הנוכחי.

איתמר ביקש 1000 מלים, אז עשיתי כאילו. אבל רק כמעט.

 

 

מסתבר שכעורך אני ממש גרוע: הנסיון להחליט ממי להזמין פוסט ועל איזה נושא עלה לי ביותר מאמץ מכתיבת הפוסט, בכל זאת, הנה כמה אפשרויות:

1. פלאי על למה גוסיפ גירל יותר טובה ממד מן.

2. קרן על איך ולמה אין בספרות העברית דמויות שיש להן גם פסיכולוגיה וגם סוציולוגיה.

3. גדי אלכסנדרוביץ' על לוגיקומיקס (אם זה בא בחשבון, ויש צורך אני יכול להשאיל עותק לביקורת).

 

 

 

פוסטים מוזמנים בין חברים לפני שהם מתפרסמים בתקשורת

בעולם מושלם הייתי יכול להזמין פוסטים מבלוגרים, והם היו אומרים "נעשה ונשמע"

כתבתי את זה בטוויטר לפני יומיים. הטוויט עלה אוטומטית לפייסבוק שלי. בפייסבוק, שחר הגיב, ואמר "לך על זה". אמרתי "1,000 מילה על ארז טל ואברי גלעד", והוא ענה ב"נעשה ונשמע". ואז חשבתי על זה קצת, ונראה לי שזה בכלל קונספט חוצה-בלוגים די מעניין. בפשטות, בלוגר א' מזמין פוסט מבלוגר ב'. בלוגר ב' מחליט אם לכתוב את הפוסט. אם החליט שכן, הוא רשאי להזמין פוסט מבלוגר ג'. וכן הלאה. נראה מעניין, לכל הפחות. שחר כבר כתב את הפוסט שלו, והוא יעלה בקרוב. מה דעתכם?

עדכון:

דובי העיר בתגובות שכדאי להוסיף דד-ליין. אם הבלוגר שקיבל את ההזמנה לא הגיב תוך שבועיים, הבלוגר שנתן לו את ההזמנה יכול להזמין בלוגר אחר. ואם אנחנו כבר כאן, אולי כדאי להוסיף עוד כלל – ניתן להזמין פוסטים ממספר בלוגרים שונים, כך שהשרשרת הזו תתרחב לאינסוף. לכו על ×–×”.

הערה מנהלתית:

לאחרונה התקבלו כמה תרומות בעמוד התרומות של מדרון חלקלק. תבורכו, אנשים!