אחד הדברים שאני הכי אוהב בחיים שאימצתי לי בשנים האחרונות בתור קולנוען הוא רכבת ההרים המטורפת שבה אני חי. שבועות שלמים אני יכול להיות בדאון מטורף כי שום דבר לא הולך, התשובות השליליות נערמות, הסצנות בחדר העריכה לא מתחברות, אני לא מצליח לכתוב, ואז פתאום קורים מלא דברים חיוביים. אני מתאר לעצמי, שזה קיים בכל מקצוע בחיים, אבל איכשהו נדמה לי שרמת הריגושים מאוד גבוהה במה שאני עושה. השבוע האחרון היה שבוע מלא בהודעות: זה התחיל עם טלפון מאריק ברנשטיין המפיק של 52/50 שאמר: "מזל-טוב על המכירה הטלוויזיונית הבין-לאומית הראשונה של הסרט- אני לא חושב שתתעשר מזה, זה כלום כסף, אבל הצלחתי למכור את הסרט לערוץ כבלים קוריאני". "קוריאני?" "כן, והם יעשו לכל הסרט דיבוב לקוריאנית". זה כבר ממש משמח, יהיה לי עותק של הסרט שלי בקוריאנית- אם יש לכם חברים קוריאנים, אז כדאי שתודיעו להם שבקרוב 52/50 מגיע אליהם!
ההודעה השנייה הייתה הרבה פחות טובה. אחת הטקטיקות בהפצת סרטים בעולם היא להגיש את הסרט אך ורק לפסטיבלים גדולים. אם הסרט מתקבל לפסטיבל גדול, ובטח אם הסרט זוכה שם בפרס, הדלת לפסטיבלים אחרים פתוחה וגם רשתות הטלוויזיה ממהרות לקנות את הסרט. "מחסומים" סרטו של יואב שמיר הוצג בעשרות פסטיבלים אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל אידפא הנחשב באמסטרדם. אנחנו בחרנו בטקטיקה הזאת ובינתיים הגשנו את 52/50 רק לפסטיבלים גדולים בעולם. הבעיה עם הטקטיקה הזו היא שעד שזה קורה מתקבלות הרבה תשובות שליליות. השבוע קיבלנו תשובה שלילית נוספת מפסטיבל הוטדוקס בקנדה.
בניגוד לטקטיקות השונות לגבי קבלה לפסטיבלים, נדמה לי, שהטקטיקה הכי טובה לגיוס כספים היא לנסות ככל יכולתך, זאת אומרת להגיש, להגיש ושוב פעם להגיש, בלי להתבייש ולקוות לטוב. ההודעה השלישית היתה מאוד משמחת, התקבלתי לסמינר של האיחוד האירופי בשם MFCB שיערך בפסטיבל קאן. במהלך הסמינר אציג את הסרט חדש שלי "המלך לאטי הראשון". זה אומר שבחודש מאי אני נוסע לקאן ואני מבטיח שיהיו פה דיווחים הישר מהפסטיבל.
פראני ואני סצנה #3
אנחנו נוסעים במכונית של אמא שלה בדרך מבית הספר. אני נוהג והיא יושבת מאחורה ועושה פרצופים של עצבנית.
א: איך היה בביתספר?
פ: בסדר
א: ומה למדתם?
פ: שטויות.
א: היה לכם יוגה ובגלל זה את עצבנית?
פ: אולי תפסיק לשאול אותי שאלות על ביתספר?
א: אף פעם?
פ: כן, אני שונאת ששואלים אותי שאלות על ביתספר
א: טוב
אנחנו ממשיכים לנסוע בשקט ויש איזו מין מתיחות באוויר.
א: ואיך היה הטיול בשבת?
פ: בסדר ואל תשאל אותי גם שאלות על הטיול בשבת
א: טוב, אז איך היתה המסיבת פיג'מות?
פ: כיף. אולי תפסיק לשאול אותי שאלות בכלל?
אנחנו שותקים עוד כמה דקות
א: את כועסת על משהו או שאת סתם עצבנית?
פ: אני לא כועסת ולא עצבנית
א: אבל זה בכלל לא כיף לנסוע ככה בלי לדבר.
אנחנו שותקים עוד קצת.
פ: אתה רוצה לשחק משחק?
א: בטח.
פ: קוראים לזה משחק השאלות, מי ששואל שאלה ראשון מפסיד.
א: טוב, אבל איך מנצחים?
פ: יש! ניצחתי.
תגובות