בשבוע שעבר הושק רשמית גיליון מספר 3 של כתב העת לשירה "מעין" ושל כתב העת לקולנוע "מערבון". נכון להיום הם נמכרים ביחד תמורת 17 ₪ (שעת עבודה אחת בשכר מינימום) בפיצוציות ובבתי- הקפה המובחרים סמוך לביתכם.
אין לי מושג בשביל מה צריך עוד כתב עת לשירה. המוטו של כתב העת מעין הוא שמילים הן לא סתם, המילים יש להן משמעות בעולם האמיתי, בעולם שבו מפציצים את עזה ונלחמים בלבנון ולא רק בעולם מנותק של מילים ובגלל זה שם כתב העת הוא שם של בחורה. בשביל להיות כתב עת שלמילים שבו יש משמעות, נדמה לי, שהייתה צריכה להיות הרבה יותר בחירה בעריכה. בגיליון שמכיל 76 משוררים ואמנים, יותר מחצי מהם בפרסום ראשון, הבחירה הזו לא לגמרי קיימת. פה ושם מצאתי הברקות כמו השיר "13 מילים על אהבה" של ליה מאור או כתיבה של אנשים שאני מכיר כמו אריק חיות מלהקת ריר (שהשיר שלו מאוד הצחיק אותי) דבר שהפך את העיון במעין לסוג של שיטוט בשכונה. בסופו של דבר, מעין הוא כמעט כמו אתר אינטרנט לשירה (עם תוספות של פרוזה, מאמרים ואמנות) ונדמה שחלק ניכר מהמשוררים בו נאספו מתוך "במה חדשה", ובשביל זה לא צריך עיתון צריך דף אינטרנט שיקשר אל השירים שמוצאים חן בעיני עורכי העיתון.
לעומת מעין, מערבון הוא עיתון מעולה שיש לו סדר יום ברור ומקום בדיון המקומי על הקולנוע. הסיבה הראשונה היא שפשוט אין כאן אף כתב עת לקולנוע שיוצא באופן סדיר למעט גיליון הסינמטק, והגיליונות של האוזן השלישית. הסיבה השנייה היא שלאנשי מערבון יש מה להגיד על קולנוע, על דרך העשייה שלו, וגם ידע כדי להאיר על קולנוע מהעבר. בכל גיליון יש מאמר אחד שהמטרה העיקרית שלו היא לעורר פולמוס על העשייה המקומית. בגיליון הראשון כתב יהושע סימון מאמר על שיטת מימון הסרטים בישראל באמצעות קרנות הקולנוע וטען שהדרך הזו מכתיבה סרטים מבוססי תסריט המאופיינים במבע קולנועי ואידיאולוגי דל. בגיליון הזה מנהלי הקרנות עונים על הטענות. בגיליון הנוכחי הבמאי ארי ליבסקר טוען שבהרבה מקרים אין צורך במפיק או במילים שלו " מפיקים הם אנשים של ניירת שרשמו חברת הפקה, ובעידן שבו לכולם יש מצלמה ותוכנת עריכה אין צורך אמיתי במפיקים". אני כבר מצפה לגיליון הבא ובו תגובות של המפיקים הבולטים לטענות האלה. ( מבטיח להשתדל להקדיש את הפוסט הבא לדיון הזה). מעבר לזה, מערבון משמש אלטרנטיבה לחלק גדול ממה שנכתב בנושאי קולנוע באתרי האינטרנט השונים ובעיתונות. לא תמצאו בו הימורים על האוסקר או ביקורות סטנדרטיות על קולנוע עכשווי כן תמצאו בו מאמר ישן של הקולנוען עמוס גוטמן ז"ל כשהיה בכיתה י' על סאטיריקון או מאמר על סרט מוקומנטרי מעניין של אדומי* שהביקורות לא התייחסו אליו, או תרגום של מאמר על הסרט הלבנוני בוסטה ודרכי המימון הייחודיות שלו.
זה לא מקרי שמהגיליון הראשון לשני מערבון תפח כמעט פי שניים. אני די גרוע בהימורים, אבל במקרה הזה, אני מוכן להמר שמערבון ימשיך לצאת לאור ולהיות משמעותי בחיי הקולנוע בישראל הרבה אחרי שאף אחד לא יזכור מי בדיוק הייתה מעין.
* הסרט הפחדנים האמיצים של אדומי הוקרן רק בסינמטק, והיום אפשר גם לראות אותו בהוט v.o.d בערוץ האוזן השלישית- מומלץ בחום.
פראני ואני סצנה #2
אנחנו בדרך חזרה מבית הספר ביחד. אמא שלה הלכה לחפש מתנה לאיזה חברה ואנחנו הולכים יד ביד. פתאום היא אומרת
פ: אם היית אבא שלי
א: מה זאת אומרת?
פ: סתם, אם היית אבא שלי
א: אני לא יכול להיות אבא שלך, יש לך כבר אחד, מה את צריכה שניים?
היא חושבת על זה רגע, מוציאה את היד שלה מהיד שלי עוצרת ומסתכלת עלי.
פ: אתה יודע שגם אם אתה ואמא תתחתנו אתה לא תהייה אבא שלי?
א: בטח, יש לך כבר אבא אחד, אני יכול להיות רק חבר מאוד טוב שלך, אנחנו יכולים לעשות הסכם שאנחנו החברים הכי טובים.
פראני מושיטה לי יד ורוצה לחתום על ההסכם.
א: רגע, אבל אנחנו צריכים לחיצת יד סודית, לא סתם.
ואז אנחנו ממציאים לחיצת יד סודית רק של שנינו, ועליה אני לא יכול לספר אף מילה.
תגובות