אורי בר-און

"Gimme shelter” / האחים מייזלס
הרולינג סטונס והשומרים שלהם נותנים פרשנות מרחיקת לכת למשפט the show must go on, כשהם ממשיכים את ההופעה גם אחרי שמישהו מהקהל נרצח בה. זה סרט חובה לכל כוכב רוק, מארגן פסטיבלים, ובעצם גם לכל דוקומנטריסט.
אני חייב פעם לעשות סרט על להקת רוק. סולן הלהקה ילבש בגדים לא פחות ססגוניים ממה שלובש מיק ג'אגר.

"שמונה עשרים ושמונה" / לביא בן גל.
הקסם שיכול להיווצר כשמניחים את המצלמה סטטית ולא מזיזים אותה לא משנה מה קורה, אם מלווים את האלימות הזו בהרבה אנושיות והומור.
האלוזיות לז'ורז' פרק.
(כל-כך אהבתי את הסרט הזה, שהוא ראוי לפוסט נפרד. אם לביא יסכים, אולי הפוסט הבא יהיה ראיון איתו לגבי הסרט).

"מרגל השמפניה" / נדב שירמן.
קטעי הארכיון המדהימים ממצריים של שנות ה-60 שמשולבים בסרט הזה. ובייחוד הביקור של אישתו הגרמניה של לוץ בבית הכלא המצרי.
הידיעה שאני רואה את הסרט עם הסיפור הדוקומנטרי- היסטורי הכי מדהים שראיתי, וההבנה שלא יעבור הרבה זמן ויהיה סרט הוליוודי שמבוסס על הסרט הדוקומנטרי הזה.

משפחה מושלמת/ רוני אבולעפיה
הרגע בו אחת מגיבורות הסרט כמעט פורצת בבכי כשכמה פישרים מאיזה מושב ברמת הגולן מסבירים לה בשיא הרצינות שהיא סוג ב' וביישוב שלהם גרים רק אנשים סוג א'.
הבימאית תמנע רוזנהיימר קמה בסוף ההקרנה, פונה אל שניים מגיבורי הסרט שישבו לידינו בקהל וצועקת עליהם: " הגזענות שלכם בסוף פשוט הגעילה אותי" והולכת.

עלי מוהר -שחקן נשמה/ דוד אופק
השוטים של האיש מחופש לאריה מסרט בשם "מעגלי האהבה" שיצרו פעם דני שניאור ועלי מוהר ובו אריה בורח מגן החיות התל-אביבי כדי לחפש אהבה. אני חייב להשיג עותק של הסרט ההוא ולראות את כולו.
תמיהה גדולה שהוחלפה בהערכה על הבחירות שנעשו בחדר העריכה של הסרט הזה. נדמה לי, שמה שאופק ולייבוביץ' (העורך) ניסו לעשות (ואולי בהצלחה גדולה מדי) זה להתאים את הצורה לתוכן. כלומר, כמו שהחיים של מוהר נקטעו באמצע והוא לא הספיק לעשות את כל מה שהוא רצה לעשות, כך גם העבודה על הסרט נקטעה באמצע וכביכול הם לא הספיקו לגמור אותו, לערוך אותו כמו שצריך ולצלם את הסצנות שאופק רצה לצלם.

הבלובים/ ויקטור קוזאובסקי
הסצנה המקסימה בה האיכרה הרוסייה מנסה להגן על קיפוד שהיא מצאה מפני הכלב שלה.

ירושליים גאה להציג/ ניצן גלעדי
השוט של אחד מגיבורי הסרט עומד עם דגל הגאווה המוכתם בדם על הבמה והייאוש הגדול שלי מזה שבסופו של דבר הדגלים תמיד מוכתמים בדם ואנחנו פשוט מחליפים את הדגלים.

בעקבות החתיכה החסרה/ עודד לוטן
רות גווילי, מי שציירה את האיורים לסרט היא גאון.
אם זה תלוי רק בי, אם יהיה לי בן, אף מוהל לא יתקרב אליו.

איטלקי אמריקאי/ מרטין סקורסזה
המתכון לרוטב עגבניות עם כדורי בשר שאמא של סקורסזה מכינה לאורך כל הסרט ומופיע בתוך הקרדיטים של הסרט.

הסרטים שלא הספקתי לראות ואני אנסה לתפוס אותם בקרוב- "שלוש פעמים מגורשת" שכצפוי זכה בפרס הסרט הטוב ונתי מתאר אותו כ"סרט הטוב של השנה" , ו"הלוך וחזור" שזכה בפרס הצילום ושמעתי עליו הרבה דברים טובים.

פראני ואני סצנה#4

אני מחכה מחוץ לבית-הספר כשהיא באה והיא די שמחה לראות אותי.
א: קו חמש או שנלך ברגל?
פ: ברגל, הכי כיף.
א: איך שאת רוצה.

היא מדלגת לפני ונעצרת ומחכה לי רק לפני שאנחנו צריכים לעבור כביש, שאז היא נותנת לי יד ואנחנו הולכים ביחד.
פ: סיפרתי לך כבר על השומר של יום שישי?
א: סיפרת לי כבר אלף פעם ואני לא חושב שאת צריכה להיות לחוצה מזה.
פ: זה באמת, הוא נותן לכל אחד להכנס ויכולים לבוא רוצחים.
א: איזה רוצחים בראש שלך, זה שטויות, מה יש לרוצחים לבוא לבית-ספר?
פ: רוצחים, יש אנשים כאלה שהם רוצחים ואם הם ירצו לקחת משהו אז הם רוצחים ולוקחים.
א: אבל אם הם ירצו אז פשוט תתני להם לא?

היא לא עונה לי ואנחנו הולכים עוד קצת בשקט כשפתאום אנחנו נתקלים ב10 פוסטרים ענקיים ועליהם צילום של ילדה והמילים האלה:
"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו? עביר בת ה-10 נרצחה בשערי בית ספרה מירי מג"ב (16.01.07) רוצחי עביר לדין! למעלה מ800 קטינים כבר נהרגו מירי הצבא ומשמר הגבול בשטחים מאז שנת 2000" 

פראני מהופנטת אל הפוסטרים, היא קוראת וקוראת וכשהיא גומרת היא מסתכלת עלי
פ: אתה רואה?
א: כן, אבל זה לא כאן בתל-אביב, זה רחוק, זה
פ: איזה צירוף מקרים, בדיוק דיברנו על רציחות ותראה
אני לא ממש יודע מה להגיד לה אז אני שותק ומחזיק לה את היד
פ: אבל יש רוצחים והשומר הזה של יום שישי נותן לכל אחד להכנס.
א: מה, את ממש מפחדת?
פ: אני? מה פתאום, אני יודעת ג'ודו.