שיחה עם לביא בן גל, זוכה פרס הבמאי המבטיח בדוקאביב

לפני שיצאתי לצילומים הגדרתי לעצמי כמה חוקים שהיוו את "תקנון הצילום המלא של שמונה עשרים ושמונה". זהו תקנון נוקשה שהשבעתי את עצמי לעמוד בו ולא משנה איזו סצנה דוקומנטרית תיפול עלי (בכל זאת לבן קיבוץ כמוני קשה להיגמל מתקנונים).

התקנון:
1 אני מצלם בביקורים שלי בקיבוץ, בסופי שבוע ובחגים בלבד, בין השעות 14:00-19:00 .
2 אני מצלם רק בחוץ, על השבילים. צילומי הפנים היחידים יהיו רק במקומות ציבוריים (חדר אוכל, מכבסה וכו')
3 אין ראיונות, אני מדבר רק עם מי שאני פוגש על השביל במקרה.
4 המצלמה נשארת סטטית, ימות העולם היא לא זזה. אם בא מישהו ומתקרב יותר מידי הוא "נחתך" ע"י הפריים ,שנקבע מראש.
5 הצילום הוא תמיד בצבעים חמים, כמו גלויות נוף נוסטלגיות.
6 אני אף פעם לא מופיע בפריים ובטח לא הבום.
7 המחשבות שלי בזמן הצילום, יהפכו לקריינות, במידה והן קשורות לסרט, כמובן.

ובכן… אני מודה שבכל התהליך הארוך הזה של עשיית הסרט עברתי על כמה חוקי יסוד, שלא לומר רמסתי. ובדיוק כפי שקרה לאידיאולוגיה של הקיבוץ, שלא עמדה לאורך זמן במפגשה עם המציאות המשתנה, כך גם התקנון הקטן שלי. ובכל זאת, בערבוביה הזאת נוצרו רגעים מעניינים ומפתיעים, שבעיני מעבירים את החוויה הזאת החמקמקה של מה זה לגדול במקום הזה שנקרא קיבוץ.

לביא בן גל, פורסם בעכבר העיר לפני פסטיבל דוק-אביב

הערב ב20:30 יוקרן בסינמטק תל-אביב סרטו של לביא בן גל "שמונה עשרים ושמונה" לכבוד ההקרנה וההקרנות הנוספות אני מפרסם שיחה עם לביא על הסרט.
ל: ביקשתי שההקרנה תהייה בשמונה עשרים ושמונה אבל הם מאוד שמרנים בסינמטק- " זה עושה לנו בלגאן בתוכנייה".
א: מאוד אהבתי את הסרט, אז נתחיל מהדברים הבסיסיים שאהבתי.
ל: בכלל לא הבנתי למה התכוונת עם האלימות של המצלמה.
א: בעיני החלטה של לא להזיז מצלמה זו החלטה אלימה כי במקום ללכת עם הדמויות לאן שהן הולכות או עם מה שהן עושות, אתה קובע באופן שרירותי מראש את הפריים ונוקט כלפיהן בסוג של אלימות.
ל: קצת קיצוני, לא? יש דברים יותר אלימים מזה בעיר. נוקשות זו מילה שאני יותר מתחבר אליה והרעיון הוא די פשוט- ליצור את התחושה של קיבוץ. כלומר מבחינתי קיבוץ זו מסגרת מאוד נוקשה. יש חוקים. צריך לפעול לפי החוקים. יש תקנון. המצלמה בעצם מדמה את מה שהקיבוץ עושה. אני חוזר לקיבוץ – למסגרת שאני אוהב, יש אנשים שמסתדרים עם זה ויש כאלה שנדחקים לגבולות של הפריים- המסגרת.
א: אבל אתה מבין שזה אלים. זאת-אומרת האלימות היא גם בקולנוע אבל גם במה שהקיבוץ עשה.
ל: בעיני הרבה יותר אלים זה לבוא עם מצלמה וכשהדמות שלך בוכה לרדוף אחריה עם המצלמה. מצלמה תזזיתית זה הרבה יותר אלים ממצלמה שפשוט נמצאת שם.
א: ומתי החלטת להפר את הבחירה בשוטים סטטיים?
ל: בשוטים מסוימים כמו השוט שבו אני מצלם את כל מסלול הילדות שלי מהחדר שלי, החלטתי שאני רוצה לחבר את תחושת המרחב. זהו אחד השוטים הראשונים בסרט. בהמשך הסרט, בשוטים הסטטיים אני מנסה לפרק את המרחב לפרטים הקטנים שמרכיבים אותו. במקרים אחרים, באתי לקראת הדמות והזזתי את המצלמה כמו שלפעמים הקיבוץ היה מתגמש. אני מבקש שתזכיר לי לפני סוף השיחה הזו שיש לי וידוי בקשר לסטטיות של המצלמה.
א: או.קי, מאיפה הסרט הזה מתחיל מתמונה או מטקסט?
ל: מתמונה.
א: איזו?
ל: זה התחיל בשוטים סטטיים שצילמתי כתרגיל במהלך הלימודים. לתרגיל ההוא גם קראו "שמונה עשרים ושמונה", וידעתי שמתישהו אני רוצה לחזור לשם ולהעמיק יותר. בסרט ההוא היו רק שוטים סטטיים של הקיבוץ – 6 דקות, בלי קריינות, רק שוטים.
א: עשרים ושמונה מוסבר בסרט, (בגלל שבגיל 28 לפי תקנון הקיבוץ, צריך בן משק לבחור אם הוא נשאר או עוזב- א.ב) למה דווקא שמונה?
ל: תשובה אמיתית או משהו יפה?
א: גם וגם.
ל: אני לא אגיד מה אמיתי, אבל יש שתי תשובות. הראשונה היא ששמונה זה גיל שמונה, כלומר הגיל בו אתה מבין מה קורה סביבך אבל עדיין אתה לפני גיל ההתבגרות ויש לך מבט נאיבי על המציאות. השנייה היא שזו מחווה ל08:30 של פליני וזה היה הכי קרוב שהרשית לעצמי- 08:28.
א: הסרט שלך הוא סרט מצחיק, כלומר בהרבה קטעים הקהל צוחק, השאלה שלי היא אם זו אסטרטגיה להגיד משהו או שזו מטרה בפני עצמה?
ל: השופטים בדוק-אביב (שנתנו ללביא את פרס הבמאי המבטיח- א.ב) הגדירו את הסרט כרקוויאם הומוריסטי. אהבתי את ההגדרה הזו. היא נותנת את התחושה של הסרט. רקוויאם לא אמור להיות הומוריסטי אבל יש בסרט סוג של רקוויאם לקיבוץ. המטרה שלי היא לא להצחיק. ההומור הוא אסטרטגיה שנובעת בעיקר מהאופי שלי ומהמבט שלי על הקיבוץ. אני חושב שהיה הרבה יותר קשה לראות את הסרט אם הוא היה רק עצוב. היה לי חשוב להעביר חוויה מסוימת ובלי ההומור החוויה הזו לא הייתה עוברת לצופה.
א: אתה כבר לא בן 28, לקח לך 5 שנים לצלם את הסרט?
ל: התחלתי לפני 7 שנים כשהייתי בן 26. לקח המון זמן לגייס לסרט כסף. היה לי קשה לשכנע אנשים שיכול להיות סרט בלי סיפור סנסציוני, בלי קונפליקט פוליטי עכשווי. עבדתי על התסריט שנה, ומאוד מאוד אהבו את התסריט בקרנות, אבל בסוף שאלו אותי: " איך יראה הסרט?"
א: אבל מה היה בתסריט?
ל: הכל היה בתסריט. (לביא שולף מהמדף את התסריט הדוקומנטרי הכי מדוקדק שראיתי בחיים שלי, יש שם הכל, פריימים, פסקול, את כל הקריינות שלו – א.ב)
א: כלומר רב הסצנות צולמו לפני? מה הם לא הבינו?
ל: החיפוש שלהם היה אחרי הסיפור, והם שאלו אותי "הסרט הוא על הקיבוץ או עליך?" תמיד הייתי אומר גם וגם. אני שואל אותך -זה סרט על הקיבוץ או עלי?
א: עליך יותר משעל הקיבוץ.
ל: אני מתבונן על הקיבוץ, בנופים, באנשים ובמשפחה שלי כמו על ראי. הדברים שאני רואה הם המרכיבים של הזהות שלי, אני מחפש את המרכיבים של הזהות שלי. הפילטר הוא מאוד אישי ואני הופך להיות הנושא. העובדה שמההתחלה החלטתי שאני לא בפריים מאוד הקשתה על ההסבר שלי לגופי המימון. אם הסרט הוא עלי, אז למה הגיבור של הסרט לא מצטלם?
א: זאת שאלה טובה, מה היתרון בזה?
ל: זה לא יתרון, זו החלטה אסתטית-קולנועית שלי. הסרט הוא סוג של דיוקן עצמי שמורכב מהחזרים מהסביבה שבה גדלתי. הרצון שלי היה להשאיר דמות שהצופה יבנה בעצמו עם התקדמות הסרט ושאני אשאר חידה בעיני הצופה. הסרט עוסק בשאלה אם אני רוצה להישאר במסגרת הקיבוצית או לא. מבחינה קולנועית, אם הפריים הוא הקיבוץ אז עצם זה שאני מחוץ לפרים, מראש נותן את התחושה שאני כבר חצי בחוץ. אני חושב שזה לא סרט עלי אלא על המבט שלי על הבית שלי.
א: בהקשר הזה, הסרט נותן את ההרגשה שאתה צילמת אותו ושאתה היחידי שהיית בכל הסיטואציות המצולמות מאחורי המצלמה. בקרדיטים ראיתי שדניאל מירן צילם את הסרט.
ל: ניסיתי להעביר את חווית המפגשים על השביל של הקיבוץ. זו חוויה שכל בן-משק מכיר. אתה פוגש מישהו לדקה, או
מר כמה מילים, וכל אחד לדרכו. בגלל שהמצלמה סטטית היא נעלמת מהמפגש ואז מי שפגשתי דיבר אלי ולא למצלמה. זו הסיבה שהשיחות בסרט הרבה יותר טבעיות ואינטימיות מסיטואציות בהן מורגשת נוכחות המצלמה.. דניאל היה איתי בחלק גדול מהמפגשים, והקביעה של הפריימים נעשתה במשותף איתו. התפקיד שלו היה בעיקר להעלם ביחד עם המצלמה.הוא מאוד נהנה מהצילומים. הוא העמיד פריים ואחר-כך התפקיד שלו היה ללכת לטייל בקיבוץ.
א: אחד הדברים שהכי אהבתי בסרט היה הקישור לסופר ז'ורז' פרק. יש סצנה ספציפית שבה הוויסאובר לחלוטין מקביל לרשימת זיכרונות של פרק שפורסמה פעם ב"המעורר", אבל גם בלי הקטע הזה, אני חושב שיש איזו תחושה שקשורה לפרק בסרט הזה.
ל: אני מודה שאני מאוד משופע מז'ורז' פרק.
א: במה?
ל: קודם כל, כשגיליתי אותו מאוד אהבתי את מה שהוא עושה, את החשיבה שלו, הכתיבה, מאוד התחברתי לזה, והוא גם מתעסק עם זהות ועם זיכרונות ואסתטיקה. הוא עשה הרבה ניסיונות צורניים בספרים שלו. (פרק כתב למשל ספר שלם בלי האות e וספר משלים שיש בו רק מילים עם האות e -א.ב). פרק טוען שהמגבלה מאלצת אותך להיות יותר יצירתי. בהקשר הזה המגבלה של חוסר בתנועת מצלמה, אילצה אותי למצוא פיתרונות יצירתיים במהלך הסרט. לדוגמא יש סצנה בה אנשים מדברים איתי, וברקע על הגג עובר חתול שחור, האמת היא שהחתול עבר שם שלוש דקות קודם, אבל בגלל שהפריים סטטי יכולתי להלביש את החתול על הסצנה ושהוא יופיע כביכול בזמן השיחה עם האנשים. אם שנינו אוהבים את פרק בוא נחשוב על מגבלה היסטרית וננסה לעשות סרט כזה. לדוגמא סרט שהפריים הוא הופכי תשע על שש-עשרה.
א: אני מבטיח לחשוב על זה. טוב, שאלה לסיום. אני מכיר אותך יותר כעורך נחשב ופחות כבמאי. ( לביא ערך את הסרט "ערוצים של זעם" שזכה בפרס וולגין, "בובות של נייר" ו"גשר על הוואדי" של תומר היימן ועוד רבים אחרים- א.ב). עריכה היא ברירת מחדל, ובעצם אתה מחכה להזדמנות הבאה לעוד סרט שלך?
ל: כן, היא ברירת מחדל, אני כל הזמן עובד על זה שיהיה עוד סרט. יש לי כמה רעיונות. בעיקרון הסרט הבא שלי אמור להיות עלילתי, יותר פוליטי ופחות אישי. הסרט הקודם שלי היה גם עלילתי ("פורים"- דרמה באורך מלא שאף גוף שידור עוד לא קנה- אם קורא פה מישהו שיש לו גוף שידור, זה הזמן לשלוח אלי מייל כדי שאני אעביר ללביא. א.ב), והדוקומנטרי הייתה גיחה חד פעמית, למרות שאני לא מתחייב לזה.

הקרנות אפריל

סינמטק ת"א-
1.4.07,יום ראשון שעה -20:30 בנוכחות הבמאי

סינמטק ירושלים-
12.4.07, שעה- 21:30, אולם 2 בנוכחות הבמאי

סינמטק שדרות-
1.4.07, שעה – 20:00
10.4.07, שעה – 20:00, בנוכחות הבמאי
25.4.07, שעה – 20:00

ל: רגע, שכחת את ההבטחה שלי לווידוי.
א: מסתבר שגם הזיכרון שלי לא משהו.
ל: לגבי הסטטיות של המצלמה- האמת שפשוט היתה לי חצובה גרועה של מצלמת סטילס שאיתה צילמתי, ואי-אפשר היה לעשות איתה תנועות מצלמה נורמליות אז החלטתי לצלם הכל סטטי.
א: תמיד אמרתי שקולנועים הם חרטטנים.
ל: מסכים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Tman   ביום 2 באפריל 2007 בשעה 10:03

    מעניין :)

  • אראלה   ביום 10 באפריל 2007 בשעה 11:31

    צפויה עוד הקרנה בתל אביב?

  • אורי   ביום 18 באפריל 2007 בשעה 7:45

    שהקררנות מסחריות נוספות מתוכננות באוזן השלישית בת"א, אבל עוד לא ברור מתי בדיוק זה יקרה.

  • ענת   ביום 4 ביוני 2007 בשעה 12:50

    אתמול זפזפתי בשלט והגעתי לערוץ הפיבוריט שלי ערוץ 8 תוך כדי שאני מאכילה את ביתי בת ה4.5 חודשים ונתפסתי בסרט שלך והוא תפס לי את העין וזאת בגלל דווקא הפשטות הצחוק והמחשבה שעברה לאחר שסיימתי לראותו… אהבתי גם את כל העיגולים והחיצים שסימנת. פשוט סרט חמוד!

  • אורי   ביום 4 ביוני 2007 בשעה 18:50

    הי ענת,
    זה הסרט של לביא כמובן.
    אני אמסור לו.

  • שירלי ברקוביץ   ביום 15 בנובמבר 2007 בשעה 22:52

    רק אתם מסוגלים לדברים כאלה של לראיין ולהתראיין ולעשות מזה גם בדיחה תוך כדי. סרט מקסים, מצחיק ונכון שזה איום ונורא לרדוף אחרי הגיבור שלך שהוא בוכה והרבה יותר חכם פשוט להעמיד את המצלמה ולהצליח להעביר את אותו מסר בלי לזוז כמו שעשית לא מעט פעמים בסרט. ואני עדיין שואלת את עצמי למה לא אכלתי עוגה כבר הרבה זמן
    ?
    או'צו

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month [email protected] *