את השהות שלי בקאן אני מחלק לשניים- הסדנה של האיחוד האירופי והשיטוט בפסטיבל עצמו. הסדנה הייתה מעולה, מעניינת, מאלפת מבחינת המידע החדש שאליו נחשפתי ומומלצת בחום לכל קולנוען שרוצה להבין איך עולם הסרטים הגדול פועל. האיחוד האירופי מקצה משאבי כספים אדירים כדי לנסות לקרב קולנוענים ממדינות עולם שלישי ( ובמקרה הזה ישראל נחשבת לעולם שלישי) לאירופה, ומממן את הסדנאות האלה במלואן. אם הייתי אירופאי שמעונין להשתתף בסדנה הייתי צריך להגיע לקאן בכוחות עצמי, לשלם 800 יורו דמי כניסה, ולנסות למצוא לעצמי מלון ותג כניסה לפסטיבל. במקרה שלנו, לא רק שהם מממנים את הטיסות, המלון, והשהות בפסטיבל עצמו הם אפילו נותנים 160 יורו דמי כיס… זו היתה הזדמנות האחרונה להשתתפות בסדנה מהסוג הזה, אבל המארגנים שלה די בטוחים שיהיו בעתיד סדנאות נוספות דומות ואני ממליץ לכל מי שעוסק בתחום שיסתכל מדי פעם מה חדש באתר הזה של האיחוד האירופי ויבדוק איזה סדנאות הם מציעים ולמי.
לגבי הפסטיבל עצמו הרגשות שלי יותר מעורבים, והם נודדים בין הדוחה למדהים. אהבתי את הדיווח של ערן קולירין מפסטיבל קאן כי הוא מביע את שני הקצוות האלה. אני עוד לא בשלב של הקיפודים אלא רק בשלב ההתחככות בשוק, וככה זה נראה מנקודת המבט שלי:
אפשר להניח את זה בפשטות על המסך- פסטיבל קאן זה גועל נפש אחד גדול. תחשבו על הטיילת של אילת (קאן לא יותר יפה ולא יותר מכוערת מאילת) מלאה ב-50,000 צרפתים ואחרים שמצטופפים מול במת יום העצמאות שעליה נמצא השטיח האדום ועליו, כנראה, אפשר לפעמים לראות כוכבים מאוד גדולים- ככה נראית קאן בימי הפסטיבל בכל שעות היממה. האנשים שמצטופפים הם ברובם הגדול לא "סתם אנשים" מדובר ב"מקצוענים". זו הפעם הראשונה שאני נמצא בפסטיבל שאין בו שום משרד כרטיסים, זאת אומרת שאין בו שום קהל רגיל של סרטים אלא רק פונקציונרים שבאים להתחכך אחד בשני הרבה יותר מאשר בשביל לראות סרטים. ההגעה לקאן עבור אותם אנשים היא “to network" שהמשמעות שלה היא שכל מי שפוגש אותך מנסה למכור לך את הרעיון הגאוני שלו לסרט. זה הולך בערך ככה:
א: שלום, אני אורי ואני במאי צעיר ומבטיח, עשיתי שלושה סרטים קצרים שאחד מהם היה בסאנדנס, עוד דוקומנטרי ארוך ועכשיו אני עובד על דוקמונטרי מדהים על בחור מסנגל שחי בישראל ורוצה שהילד הישראלי שלו יהיה מלך בסנגל.
איש אחר: וואלה, מגניב. אני מפיק שעכשיו מגייס כסף לסרט של במאי שהוא הדבר החם הבא. זה סיפור מקסים על שלושה ילדים שמגלים שאמא שלהם אונסת אותם כל לילה אבל לא יודעים איך לשאול אותה אם הם חולמים על זה או לא.
א: נשמע מאוד מעניין מה שאתה אומר.
איש אחר: נחליף כרטיסי ביקור?
א: יאללה.
וככה איש אחר עובר לאיש הבא ואני מוצא את עצמי תוהה מה אני בכלל עושה פה, ואולי כדאי לי להחליף את אוסף הגולות שלי באוסף כרטיסי ביקור של אנשים שפעם יכבשו את העולם, (אולי).
החלק המדהים בפסטיבל קאן הוא שדברים באמת יכולים לקרות פתאום. כחלק מהשוק של הפסטיבל הצגתי את הסרט הקצר שלי "שיר אהבה אחר". בחורה צרפתייה שהכרתי בסדנה מאוד התלהבה מהסרט וחשבה שיש מקום להפוך אותו לסדרת סרטים קצרים שאני אביים. עוד באותו היום נערכו פגישות עם מפיק בלגי, ומפיקה צרפתיה שבהן הצגנו את הרעיון ואת הסרט והתחלנו לחשוב איך מגייסים לפרויקט הזה כסף. במקום אחר, עד שהייתי מגיע לפגישות עם האנשים האלה הייתי יכול לחכות חודשים. דוגמא נוספת: ערכנו הקרנה של סרטים קצרים של הישראלים שהשתתפו בסדנה למיליונר יהודי צרפתי שמשקיע בסרטים ומפיק אותם. את הסרט שלי הוא לא אהב אבל סרטים של משתתפים אחרים הוא אהב וביקש מייד לראות את התסריטים לסרטים הארוכים שלהם כי הוא שוקל להשקיע בהם. אין סיכוי שהיינו מגיעים לאיש כזה במקום אחר חוץ מבקאן, וגם אם היינו מגיעים, עד שהוא היה צופה בסרטים שלנו היו עוברות שנים רבות.
דבר אחרון: מזל טוב לכל צוות "מדוזות" על הזכייה בפרס. אם, מעבר לכסף, קיבלתם גם איזה גביע מפלסטיק, הייתי מציע לכם להביא אותו לאורי קליין כדי שיאכל אותו, כי זו זכותו של מבקר לא לאהוב סרט ולבקר אותו, אבל לכתוב שהוא "סטודנטיאלי במקרה הטוב" (ואפילו שעוד לא ראיתי את הסרט) זה סתם רצון להעליב.
תגובות