אורי בר-און

לפני יומיים, באיחור של מספר שנים, קיבלתי סוףכלסוף את התואר השני שלי בקולנוע מאוניברסיטת תל-אביב. באופן עקרוני, אני שונא טקסים אבל בגלל שהחוג לקולנוע נתן לי כל-כך הרבה מעבר לחתיכת הנייר הזו שבה רשום שאני "מוסמך" החלטתי לבוא לטקס ולכבד את המרצים שלי. במהלך הטקס עלה לבמה אחד מבוגרי התואר הראשון של החוג לקולנוע- נדב בן-סימון ונאם בשם הבוגרים. הנאום הצחיק אותי ואני מפרסם אותו כאן כלשונו:

אני רוצה להקדיש את נאומי הקצר לבוגרים ולהוריהם. בכל משפחה בה יש סטודנט לקולנוע נתקלים בבעייה אותה אני מכנה "בעיית הדודה מחדרה". ואני אסביר: ליל סדר, כולם מסביב לשולחן, מנסים להימנע מחיכוכים משפחתיים מיותרים, ואז הדודה המעצבנת מחדרה שואלת את ההורים של הסטודנט: "נו, מה עם הבן שלכם הארטיסט?" שאלה שכמובן תוקעת לאבא קניידלעך בגרון ומוציאה לאמא חריימה מהאף.
אז לנאום שלי אני קורא- "מה לענות לדודה מחדרה?"

כשהדודה מחדרה שואלת – נו, זה מה שהעולם צריך? עוד במאי?
אז התשובה היא, כמובן, כן. זה בדיוק מה שהעולם צריך. עוד במאי. עוד תסריטאי. עוד צלם מוכשר. אתם יודעים למה? כי אנחנו לומדים איך להתנהג מסרטים. הם עוזרים לנו ללמוד איך לחשוב, איך להרגיש, איך להגיב למציאות שסביבינו. סרטים וטלוויזיה הם בשבילנו כמו סימולטור לטייס. בעולם הכאוטי שאנו חיים, עולם שחוקיו הלא כתובים משתנים כל הזמן- סרטים הם המדריכים הכי טובים. אני למדתי על בני אדם ועל הנפש האנושית מהסופרנוס ומוודי אלן ומ"בטיפול", הרבה יותר ממה שכל בן אדם אחר לימד אותי. אם אני מנייאק למישהו, אני מיד שם לב שאני מדבר כמו אחת הדמויות מה"בורגנים", ומיד משפר את ההתנהגות שלי. ז"א שהפכתי לבן אדם טוב יותר ורגיש יותר בזכות תכנית טלוויזיה. מישהו יכול להגיד את אותו דבר על "יסודות האופטיקה" או על "מבוא לדיני נכסים"? לא נראה לי.

כשהדודה מחדרה אומרת – הוא דווקא היה כל כך מוכשר בתיכון, זה מה שיצא ממנו?
התשובה היא כמובן, כן. דווקא בגלל שהוא כל כך מוכשר. אם הוא היה פחות מוכשר הוא כנראה היה רואה חשבון. אם תושיבו אותי 7 שנים בפקולטה לרפואה, אני מבטיח לכם שאני אצא רופא. ההפך, לצערינו אגב, לא עובד. לעשות סרט קולנוע טוב או תכנית טלוויזיה ראויה זה אחד הדברים הכי קשים בעולם. ואני לא מדבר רק על הצד ההפקתי שהוא מורכב להפליא. אני מדבר על להפוך מחשבה אמורפית ורגש ליצירת אמנות שפועלת על אנשים אחרים. אני מדבר על איך להכניס השראה וחזון וחלום אל תוך קלטת וידאו קטנה, על איך לתרגם את העולם הפנימי שלך לתמונות וקולות, ולהפוך את הכל ליצירה אחת שאדם אחר עשוי לשאת כל חייו. רק מי שהוא סוּפר מוכשר יכול לעשות סרטים. רק מי שיש לו אוזן מספיק רגישה לקלוט שפה אמיתית, ולב מספיק פתוח לראות את שנסתר מהעין. רק הוא יכול לעשות סרטים. אה, ורק מי שיש לו 3 יחידות מתמטיקה ו-500 בפסיכומטרי. אבל זה עניין אחר.

כשהדודה מחדרה שואלת- נו, אבל יש בזה כסף?
התשובה היא כמובן, כן. כי קולנוע הוא אולי התואר היחיד, שמעניק לך מקצוע יום אחרי גמר הלימודים. עריכה, צילום, בימוי, סאונד, כתיבה, רק צריך לבחור. בעידן של טלוויזיה רב ערוצית ועשרות אתרי אינטרנט, יש עבודה לכולם. בסך הכל התפקיד שלנו הוא לספר סיפורים. בדיוק כמו הזקן שהיה יושב ליד המדורה ומספר לכל השבט אגדות. זה לא השתנה הרבה ב- 50 אלף שנה האחרונות. אז אני לא יודע מה איתכם, אני מעדיף להיות זה שמספר את הסיפור ולא זה שהולך לרדוף אחרי הממותה.
וחוץ מזה, עוד 20 שנה יהיה שלום, וכל הסיפור עם איראן והפלסטינים ייגמר, ואז מה כולם יעשו? אוקי, יגמרו לכתת חרבות לאתים, ישבו קצת תחת הגפן והתאנה ומה אז? נכון, ידליקו טלוויזיה! ומי יהיה שם? נכון. אנחנו. ולא הבן של הדודה שיעיפו אותו מקבע, ולא האח שלו המהנדס טילים, שילך לחתום בלישכה. ומה אז הדודה תגיד? בבקשה. I rest my case.

בקיצור חברים, אני חושב שעשינו את הבחירה הנכונה. אני חושב שאנחנו נכנסים לעולם מרתק, עולם יצירתי, מאד משפחתי, זה מקצוע שכיף בשבילו לקום בבוקר, ושווה להשקיע בו את השנים הטובות שלנו.

עד כאן מנדב.