שיחה עם תמר ירום, במאית הסרט הדוקומנטרי הזוכה בפסטיבל חיפה

 

ביום שבת בשעה 21:50 יוקרן בערוץ 8 הסרט "לראות אם אני מחייכת" בבימוי והפקה של תמר ירום. הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל חיפה האחרון וישתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל אידפא שבאמסטרדם, שהוא הפסטיבל הנחשב ביותר בעולם לקולנוע דוקומנטרי. לכבוד הקרנת הסרט בערוץ 8 תמר ואני החלטנו לדבר על הסרט.

א: טוב, אני בטח צריך להתחיל- אז דבר ראשון התרגשתי מאוד מהסרט בהקרנה בחיפה, ורציתי לשאול אותך המון דברים לגביו. את רוצה להגיד משהו בשלב הזה?
ת: אני רוצה להגיד תודה רבה, וכן, הדבר שאולי הכי חשוב לי לומר נוגע לבנות שמשתתפות בסרט שמסרו על חויות שלהן מהשרות בשטחים. חשוב לי להביע את הערכתי העמוקה אליהן. אני לא יודעת אם אנשים מבינים מה זה אומר לעשות חשבון נפש אישי מול מצלמה. עד כמה זה מפחיד לחשוף סיפורים כל-כך אישיים, סיפורים שמזמינים ביקורת מכל הכיוונים, מול כל העולם. הבנות עשו את זה מתוך רצון כן ואמיתי לשנות. הן מאד בקורתיות כלפי עצמן ולרגע לא תופסות את עצמן כקרבן. להיפך . המהלך שלהן בסרט הוא מהלך שכולו לקיחת אחריות. הן לא מדחיקות, הן לא שותקות, הן מתמודדות ומוחות והן משלמות מחיר חברתי אישי בחשיפת הסיפורים על מנת לשנות, על מנת לצעוק צעקה. והתקווה הגדולה שלי לסרט הזה היא שהצעקה הזו סוף סוף תשמע.

א: אז מאיפה מתחיל הסרט הזה?
ת: הסרט מתחיל מבמאי שקוראים לו אסף חמץ שפגשתי אותו בהופעה של הבילויים. הוא שמע שביימתי דרמה בנושא השרות שלי בשטחים והוא העלה את הרעיון לעשות סרט שיספר את הסיפור של הבנות. אסף חתום על הסרט כיוצר שותף.
א: למה זה חשוב שיהיו בסרט רק בנות?
ת: רציתי לעשות סרט שעוסק בנושא הכי מכוער וגס, והאתגר שלי היה לטפל בזה בצורה עדינה בדיבור אינטימי ואישי. וכאשה היה לי נוח להכנס לשיחות נפש כאלה עם נשים. הרעיון של לספר סיפור גדול כמו השרות בשטחים דווקא דרך גיבורות משנה של הסיפור הזה קסם לי. וחוץ מזה רציתי לברר את החוויה המורכבת הזו בלי להשוות ו'להתחרות' עם החוויה של חיילים בנים.
א: את גם שרתת בשטחים, יש נטייה בסרטים דוקומנטרים להכניס את החוויות של הבמאי לתוך הסרט כך שיאפילו על כל דבר אחר. את לא מופיעה בסרט, מתי התקבלה ההחלטה הזו?
ת: בהתחלה חשבתי שתהייה קריינות אישית שלי לאורך הסרט, אחר-כך הגעתי למסקנה שאני לא רוצה שלקריינות שלי יהיה יותר תוקף מלסיפורים של שאר הבנות. בשלב הזה החלטתי לראיין את עצמי (באמצעות מראיין) לסרט כמו עוד אחת מהדמויות. בסופו של דבר כמו שהייתי צריכה לוותר על הרבה דמויות טובות ומעניינות שראיינתי ככה גם הראיון איתי נשאר בחומרי הגלם ולא הגיע לסרט הסופי. כשאני מסתכלת על העותק הסופי הסיפור שלי שם, אפילו אם הוא לא שם.
א: זה הקסם בסרט הזה, גם הסיפור שלי שם, אפילו ששרתתי בקושי יומיים בשטחים ואני גם לא ממש בחורה. כמה בנות ראיינת?
ת: בתחקיר דיברנו עם עשרות בנות וצילמתי כ-10 בנות מתוכן 6 מופיעות בסרט.
א: בסוג ראיונות כזה יש יתרון גדול לפעם הראשונה שבה מדברים עם המרואיין. איך התמודדת עם זה?
ת: בראיונות המקדימים ביקשתי שיספרו לי רק עובדות, בלי להכנס לפרטים, אבל בסופו של דבר קשה לתחום את השיחות האלה והרבה התפספס בגלל שנאלצתי לבדוק קודם אם הסיפור מתאים לסרט ורק לאחר מכן לצלם.
א: בעצם היה עדיף למצוא את כל הבחורות ששרתו אי-פעם בשטחים ולצלם עם כולן את השיחה הראשונה?
ת: לא, זה בלתי אפשרי. בשיחה ראשונית כמו שאני בודקת אם המרואיינת מתאימה לסרט הן בודקות אותי, ואי-אפשר לגרום למישהי להצטלם לפני שיש בינינו אמון. התהליך של בניית אמון חייב בעיני להיות בלי מצלמה.

א: יש בסרט מספר מרואיינות אבל בעיני הסיפור הכי משמעותי והכי זכיר הוא הסיפור של מיטל. למעשה הוא גם הסיפור היחידי שיש לו "פייאוף" בהווה. מיטל הולכת באמת לחפש תמונה שבה היא מצולמת ומהחיפוש הזה נגזר גם שם הסרט. האם היתה כוונה שכל הדמויות יבצעו מסע כזה במציאות?

ת: היתה כוונה לעשות סרט של עדויות. החלטתי שאני לא רוצה שהסרט יהפוך אותן לקורבן אלא ייתן להן מקום של עדות ודרך העדות הזו הן יכולות לנסות ולקרב את הצופה לעומק החוויה של השרות בשטחים.
א: הסרט נפתח בשוטים ממכונית נוסעת ויש הרגשה של סרט מסע. היחידה שעוברת מסע פיזי היא מיטל. אם מדובר על סרט עדויות אז למה בעצם?
ת: כי את מיטל פגשתי בעיתוי מאוד מסוים בחיים שלה כשהיא באמת דיברה על הדברים לראשונה. והמהלך של ההתמודדות שלה בהווה עם העבר היה אמיתי וקשה כל כך שהחלטתי ללוות את המהלך הזה גם אם זה משנה את המבנה המקורי של הסרט.
א: עבדת בסרט עם מספר צלמים (ביניהם גם עם שירי בר-און- אחותי, א.ב), איך החלטתם על השפה הויזואלית של הראיונות?
ת: היו כל מיני קונספטים בדרך שנפלו לאט לאט כשהם נפגשו עם המציאות ועם כל מיני אילוצים. היה לי חשוב לשמור על אווירה אינטימית וביתית בראיונות.

א: את הפקת את הסרט בעצמך, האם את חושבת שעשית ויתורים כלשהם בגלל שלא היה לסרט מפיק נוסף?
ת: להפך, מפיק אולי לא היה מאפשר לי לקחת סיכונים שאני החלטתי לקחת. לדוגמא לנסוע לגרמניה לראיין מישהי שמעולם לא פגשתי. זה הראיון עם מיטל.
א: אז באופן עקרוני את היית ממליצה לוותר על מפיק בסרטים דוקומנטרים?
ת: לא, זה תלוי באישיות. האישיות שלי היא לא אישיות של מפיקה ולכן היה לי מאוד קשה להתמודד עם הסרט הזה בלי מפיק.
א: אז למה לא היה מפיק?
ת: זה לא שרציתי שלא יהיה מפיק או מפיקה, אלא כך פשוט יצא בסופו של דבר.
א: יש נטייה לחשוב שבמאים לא יכולים לגייס כספים לסרטים דוקומנטרים בלי מפיק. את הצלחת. ממי קיבלת מימון לסרט?
ת: ערוץ 8 האמינו בסרט מההתחלה ובשלב הסופי הצטרפה קרן מקור.
א: אני זוכר שכשהצגת את הסרט בפורום קופרודוקציות לפני שנה וחצי קראו לסרט no place for a lady שנשמע לי שם הרבה יותר טוב מ"לראות אם אני מחייכת". למה בעצם שינית את השם?
ת: אני חושבת שזה שם יותר טוב כי הוא יותר אניגמטי, מי שצופה בסרט מבין למה הסרט נקרא ככה וגם יש משהו בחיוך שאנחנו תמיד חושבים עליו כמשהו חיובי ודווקא בהקשר הזה המשמעות של החיוך היא הפוכה כמו שהרבה דברים בהקשר של השטחים הם הפוכים.

א: הרבה במאים יוצרים סרט דוקומנטרי על נושא שקרוב לליבם (בעיקר בגלל עלויות נמוכות של סרט דוקומנטרי יחסית לסרט עלילתי) ואחריו מנסים לעשות לו אדפטציה לסרט עלילתי. אצלך זה קרה הפוך, למה בעצם?
ת: אני מרגישה יותר נח עם התחום העלילתי. כל הדילמות המוסריות שכרוכות בסרט דוקומנטרי מאוד קשות לי. את הסרט העלילתי עשיתי מתוך צורך שלי. הרעיון של ליצור דוקומנטרי בנושא בכלל לא עלה. אני אוהבת את הסרט העלילתי שלי ( "חצאית דמעות"- דרמת טלוויזיה באורך 50 דקות ששודרה בערוץ 2, וזכה בפרס הדרמה הטובה בחיפה א.ב) אבל מרוב שהוא אישי היה לי חשש שהוא לא מספיק קוהרנטי והוא גם לא זכה לחשיפה כמעט, ולכן הסרט הדוקומנטרי מהווה הזדמנות שנייה. מאוד חששתי להכנס לעוד סרט בנושא הזה כי מדובר על כמה שנים של התעסקות בחומרים קשים ומדכאים שמחזירים אותי תמיד לסיפור שלי. אבל יש משהו בנושא הזה שכמה שהוא כואב הוא הכי חשוב מבחינתי ולכן התגייסתי לחלוטין לתוך הסרט הזה.
א: את נוסעת לאידפא. יהיו שם הרבה אנשים שיכולים אולי לתמוך בסרט הבא שלך. יש לך פיץ' מוכן?
ת: לא, אין לי. אני מאוד רוצה שהסרט הבא שלי לא יעסוק באינתיפאדה או בשטחים.
א: זה חבל שאין לך. לי יש כמה, את יכולה לקחת אותם איתך?
ת: בשמחה.

 

* עדכון 2.12.07 – הסרט של תמר זכה גם בפרס הראשון באידפא- מזל-טוב!

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • טלי   ביום 16 בנובמבר 2007 בשעה 12:25

    ונשמע שמדובר בסרט מעניין על נושא חשוב מאין כמותו. לכולנו יש נטייה לעצום עיניים מול מעשים איומים שנעשים כביכול כדי להגן עלינו וכביכול בשמנו ולמעננו- החשיפה של מה שמתרחש בשטחים באמת, ועדויות של מי שלקחו בכך חלק, חשובה ביותר.

  • עמי   ביום 16 בנובמבר 2007 בשעה 12:26

    ,מאד נהניתי לקרוא,
    תמר היתה מורה שלי, בחורה מקסימה.
    תודה לך אורי
    ובהצלחה לתמר

  • מיקה זוהר   ביום 16 בנובמבר 2007 בשעה 12:48

    הסרט מקסים, תמר ירום מקסימה, אבל זה כתוב מאוד לא טוב וזקוק לשיכתוב קפדני.

    דוגמא: א: טוב, אני בטח צריך להתחיל- אז דבר ראשון התרגשתי מאוד מהסרט בהקרנה בחיפה, ורציתי לשאול אותך המון דברים לגביו. את רוצה להגיד משהו בשלב הזה?

    שאלה מסורבלת. פתיחה מכבידה ומעיקה. גש לענין. התרגשת? כתוב זאת מיד. בלי משפטים טפלים ומלים מיותרות.

    א: התרגשתי מאוד מהסרט ורציתי לשאול אותך המון דברים לגביו.

    ת: תודה רבה. הכי חשוב לי להודות לבנות שמשתתפות בסרט שחוויות שלהן מהשרות בשטחים הובילו ליצירת הסרט הזה. חשוב לי להביע את הערכתי העמוקה אליהן. "

    וכו'.

    אורי,
    אין צורך בסתם מלים. זה הופך את הקריאה לבלתי נעימה. מסורבלת.

    מקווה שתקח את ההערות כביקורת בונה, כי הבלוג שלך יפה ומעניין.

    מיקה

  • אורי   ביום 16 בנובמבר 2007 בשעה 15:06

    תודה על ההערה.
    אני לא אוהב לשנות דברים אחרי שפרסמתי אותם, אבל אני אקח את זה לתשומת ליבי בפעמים הבאות.

  • עמית בר-ניר   ביום 17 בנובמבר 2007 בשעה 13:43

    גם אני למדתי עם תמר. לצערי לא ראיתי את ה- 50 דקות שלה אבל הראיון הזה בהחלט עורר את הסקרנות שהייתה לי לגביו. וברור שאת התעודי אני אראה.

    הראיון עצמו מעניין, זורם ואינפורמטיבי. יש בינכם היכרות או שפשוט פנית אליה במייל?

    להופעה הבאה של הבילויים אני אגיע בטוח…

  • אורי   ביום 17 בנובמבר 2007 בשעה 16:24

    תודה.
    פגשתי את תמר בסדנה של האיחוד האירופי בפסטיבל קאן האחרון וכמו שציינתי בתוך הראיון, אחותי צילמה חלק מהסרט, ככה שגם לפני זה ידעתי מי היא.

  • עדי   ביום 18 בנובמבר 2007 בשעה 22:16

    היי אורי,
    אודה לך אם תעביר לתמר את התרגשותי מהסרט ואת התרשמותי עד כמה הוא נעשה נכון ומדויק.
    הן כקולנוענית אני יכולה לומר זאת והן כמי ששירתה בחברון כסמב"צית.
    ראיתי מול עיני את מה שהנסיבות בלבד הצילו אותי מלהיות. אני שרתתי בתקופת הסכמי וואי והאיזור היה שקט. עדיין נחשפתי לעוולות היומיומיות הקטנות והשטניות, אבל למזלי כי רב, לא הייתי צריכה למדוד באמת את מוסריותי.

    העבר לתמר ישר כוח ממני,
    חןחן
    עדי
    aiager@hotmail.com

  • אורי   ביום 19 בנובמבר 2007 בשעה 20:24

    הועבר לתמר

  • יורם שפר   ביום 22 בנובמבר 2007 בשעה 16:40

    והלואי שירבו עוד כמוהו. יש לי תחושה שחסרה לנו בתחום התדינות פומבית על דברים, בין אם זה ראיונות כאלו ובין אם עיסוק בנושאי אתיקה ואסתטיקה, כל זאת מבלי להיות אקדמיים מדי – אלא עם חיבור לדברים שקורים כאן ועכשיו.

    אגב, גם אני כמוך אהבתי את השם המקורי שהוצג בפורום הקו-פרו.

  • אורי בר-און   ביום 23 בנובמבר 2007 בשעה 10:28

    אחד מהדברים שתמיד חסר לי בפסטיבלי קולנוע בישראל לעומת פסטיבלים בחו"ל הוא השיחות עם היוצרים בסוף הסרט. אולי הגיע הזמן לנסות להנהיג את זה לפחות בדוק-אביב.
    אני ממליץ לך לקרוא גם את השיחה עם לביא בן גל על הסרט שלו "שמונה- עשרים ושמונה"- http://www.notes.co.il/uri/30606.asp

  • איתי()   ביום 26 בנובמבר 2007 בשעה 2:19

    אורי, תודה על הראיון, ועל הבלוג בכלל.
    היום קראתי את הראיון של פבלו אוטין עם מושון סלמונה, וחשבתי כמה שונים לטובה הם הראיונות בחוברת הסינמטק, לעומת אלו בעיתונות הרגילה, שתמיד מנסה להציג את המרואיין כאיזו חיה אקזוטית שתגדיל סנסציה ומכירות, ולא נותנת את הכבוד המינימלי ליצירה שלו. ראיונות כמו של אוטין וכמו שלך נותנים תקווה לסוג אחר של תקשורת.
    יש גם משהו מעניין מיסודו בדיבור עם במאי קולנוע, לעומת דיבור עם סופר על ספרו, למשל. אולי בין השאר, בגלל שהעשייה בקולנוע היא הרבה יותר מורכבת מחד, ותקשורתית (כלומר ניתנת להסבר למי שרוצה להבין) מאידך.

  • אורי   ביום 26 בנובמבר 2007 בשעה 3:50

    אני שמח ששבת! יצא לי די הרבה פעמים בחצי שנה האחרונה לתהות איפה אתה.

  • יורם שפר   ביום 2 בדצמבר 2007 בשעה 14:29

    אנא מסור ברכות לתמר על הזכיה הכפולה באידפא. ניתן לקרוא ידיעה על כך ב – http://www.docmovies.com/He/news_content/idfa_winners_2007.html.
    לא קשור אמנם, אבל היה לי משונה קצת לקרוא את איתי טוען בתגובה לפניי שהעשייה בקולנוע היא הרבה יותר מורכבת מכתיבת ספר ועוד הצגה של המשפט המוזר הזה כאקסיומה מובנת מאליה. אני מבין שאתם מכירים, אז מסור לו את תמיהתי.
    נהניתי גם לקרוא את הראיון עם לביא אליו הפנית אותי. שיטת התקנון עליה הוא מדבר נעשתה גם על ידי הבמאי הבריטי מארק אייזקס, שצילם אנשים במעלית של בנין דירות והגביל את הצילום רק לאנשים שנכנסו למעלית באופן ספונטני ואת משך השוט עד הגיעם לקומה. אם המעלית נעצרה ואנשים המשיכו לדבר – הוא חתך את השוט. על כך הוא זכה בפרס גרירסון. מענין, אה?

  • אורי   ביום 2 בדצמבר 2007 בשעה 15:35

    אני מתאר לעצמי שאיתי התכוון לכך שהעשייה יותר מורכבת כי היא בדרך כוללת כמות גדולה של אנשים מעורבים.
    אני מאוד אוהב את הסרט עם המעלית. הוא מסוג הסרטים שאני רואה ותוהה למה לא עשיתי כזה בעצמי.

  • איתי()   ביום 5 בדצמבר 2007 בשעה 2:03

    האמת שאני לא יודע למה ראיונות על איך מישהו כתב ספר משעממים אותי. כלומר, בהנחה שיש בכלל ראיונות כאלה. מה כבר אפשר לאמר על איך נכתב הספר? תמיד איזה קשקוש על הדמויות שדיברו מתוך הפה של הסופר. לא קונה את זה, פשוט לא מדבר אלי. כתיבה נראית לי עניין של אדם עם עצמו, לשבת ולמצוא את הסגנון הנכון ואז לתת לדברים לזרום הלאה עד שגומרים להגיד מה שצריך. למדתי ספרות באוניברסיטה, ולא תמיד זה היה לגמרי משעמם או שרלטני. לפעמים נאמר משהו מעניין דווקא על הטכניקה. אבל לא זכור לי ששמעתי משהו מעניין על טכניקה של כתיבה בראיון עם סופר או משורר.

    קולנוע, לעומת זאת, הוא עניין כל כך מעניין לדבר עליו, בשבילי ! איך עשו את השוט, מה ירד בעריכה, מה היתה התפישה של העיצוב, הדרכת השחקנים, הפסקול לעומת התמונה…. גם הקונבנציה הכי שחוקה בקולנוע, נניח צילום של דיאלוג בין שני אנשים, בשוטים שעוברים בכל פעם מאחורי הכתפיים של הדמות המאזינה – היא קונבנציה כל כך לא מובנת מאליה כשחושבים עליה! מי מהאנשים רואה ככה את העולם בכלל? זה תחום שעוד יש מה לחקור בו, על מה לחשוב בו. בעיקר העניין הזה של שפת הקולנוע. ניתוחים המתבססים על עלילה, לעומת זאת, הם בדרך כלל פוליטיים ומאוסים לטעמי.

  • אמיר קיסנר   ביום 25 באוקטובר 2008 בשעה 18:05

    ראיתי את הסרט מספר פעמים כששודר בערוץ שמונה.
    הסרט ריגש אותי מאוד. הכנות של הגיבורות, החשיפה והחוויות שעברו שם היו מאוד עוצמתיים וזה עובר בסרט באופן מאוד מוחשי.
    רציתי לדעת אם יש אפשרות לצפות שוב בסרט בדרך כלשהי. האם ישודר שוב בטלביזיה או יוקרן היכנשהו? האם יש דרך להשיגו בדרך אחר
    אשמח אם אקבל על כך עדכון.

  • תמר ירום   ביום 25 באוקטובר 2008 בשעה 20:44

    הי אמיר. המון תודה על המחמאות. זה מחמם את הלב מאד. ניתן להשיג את הסרט ב'אזן השלישית' וב'זמנים מודרנים' שבבזל

  • ניצן   ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 1:59

    מה היה תפקידה של מיטל בצבא?

  • אורי   ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 2:15

    אבל האמת היא שלבושתי אני לא מצליח להזכר מה עשתה מיטל בצבא. אני אבקש מתמר שתסור לפה ותזכיר.

  • אורי   ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 23:44

    במחשבה שנייה, אני כמעט בטוח שמיטל היתה חובשת.

  • תמר ירום   ביום 18 באוקטובר 2009 בשעה 14:33

    מיטל היתה אכן חובשת וקצינת ארגון רפואה

  • אלון   ביום 23 בינואר 2010 בשעה 12:19

    לראשונה באירופה. יעל, היטלר היה גאה בך ללא ספק.

  • אורי   ביום 24 בינואר 2010 בשעה 11:25

    אכן תגובה שמחממת את הלב. מי זו יעל?

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month ye@r *