ביום שבת בשעה 21:50 יוקרן בערוץ 8 הסרט "לראות אם אני מחייכת" בבימוי והפקה של תמר ירום. הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל חיפה האחרון וישתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל אידפא שבאמסטרדם, שהוא הפסטיבל הנחשב ביותר בעולם לקולנוע דוקומנטרי. לכבוד הקרנת הסרט בערוץ 8 תמר ואני החלטנו לדבר על הסרט.
א: טוב, אני בטח צריך להתחיל- אז דבר ראשון התרגשתי מאוד מהסרט בהקרנה בחיפה, ורציתי לשאול אותך המון דברים לגביו. את רוצה להגיד משהו בשלב הזה?
ת: אני רוצה להגיד תודה רבה, וכן, הדבר שאולי הכי חשוב לי לומר נוגע לבנות שמשתתפות בסרט שמסרו על חויות שלהן מהשרות בשטחים. חשוב לי להביע את הערכתי העמוקה אליהן. אני לא יודעת אם אנשים מבינים מה זה אומר לעשות חשבון נפש אישי מול מצלמה. עד כמה זה מפחיד לחשוף סיפורים כל-כך אישיים, סיפורים שמזמינים ביקורת מכל הכיוונים, מול כל העולם. הבנות עשו את זה מתוך רצון כן ואמיתי לשנות. הן מאד בקורתיות כלפי עצמן ולרגע לא תופסות את עצמן כקרבן. להיפך . המהלך שלהן בסרט הוא מהלך שכולו לקיחת אחריות. הן לא מדחיקות, הן לא שותקות, הן מתמודדות ומוחות והן משלמות מחיר חברתי אישי בחשיפת הסיפורים על מנת לשנות, על מנת לצעוק צעקה. והתקווה הגדולה שלי לסרט הזה היא שהצעקה הזו סוף סוף תשמע.
א: אז מאיפה מתחיל הסרט הזה?
ת: הסרט מתחיל מבמאי שקוראים לו אסף חמץ שפגשתי אותו בהופעה של הבילויים. הוא שמע שביימתי דרמה בנושא השרות שלי בשטחים והוא העלה את הרעיון לעשות סרט שיספר את הסיפור של הבנות. אסף חתום על הסרט כיוצר שותף.
א: למה זה חשוב שיהיו בסרט רק בנות?
ת: רציתי לעשות סרט שעוסק בנושא הכי מכוער וגס, והאתגר שלי היה לטפל בזה בצורה עדינה בדיבור אינטימי ואישי. וכאשה היה לי נוח להכנס לשיחות נפש כאלה עם נשים. הרעיון של לספר סיפור גדול כמו השרות בשטחים דווקא דרך גיבורות משנה של הסיפור הזה קסם לי. וחוץ מזה רציתי לברר את החוויה המורכבת הזו בלי להשוות ו'להתחרות' עם החוויה של חיילים בנים.
א: את גם שרתת בשטחים, יש נטייה בסרטים דוקומנטרים להכניס את החוויות של הבמאי לתוך הסרט כך שיאפילו על כל דבר אחר. את לא מופיעה בסרט, מתי התקבלה ההחלטה הזו?
ת: בהתחלה חשבתי שתהייה קריינות אישית שלי לאורך הסרט, אחר-כך הגעתי למסקנה שאני לא רוצה שלקריינות שלי יהיה יותר תוקף מלסיפורים של שאר הבנות. בשלב הזה החלטתי לראיין את עצמי (באמצעות מראיין) לסרט כמו עוד אחת מהדמויות. בסופו של דבר כמו שהייתי צריכה לוותר על הרבה דמויות טובות ומעניינות שראיינתי ככה גם הראיון איתי נשאר בחומרי הגלם ולא הגיע לסרט הסופי. כשאני מסתכלת על העותק הסופי הסיפור שלי שם, אפילו אם הוא לא שם.
א: זה הקסם בסרט הזה, גם הסיפור שלי שם, אפילו ששרתתי בקושי יומיים בשטחים ואני גם לא ממש בחורה. כמה בנות ראיינת?
ת: בתחקיר דיברנו עם עשרות בנות וצילמתי כ-10 בנות מתוכן 6 מופיעות בסרט.
א: בסוג ראיונות כזה יש יתרון גדול לפעם הראשונה שבה מדברים עם המרואיין. איך התמודדת עם זה?
ת: בראיונות המקדימים ביקשתי שיספרו לי רק עובדות, בלי להכנס לפרטים, אבל בסופו של דבר קשה לתחום את השיחות האלה והרבה התפספס בגלל שנאלצתי לבדוק קודם אם הסיפור מתאים לסרט ורק לאחר מכן לצלם.
א: בעצם היה עדיף למצוא את כל הבחורות ששרתו אי-פעם בשטחים ולצלם עם כולן את השיחה הראשונה?
ת: לא, זה בלתי אפשרי. בשיחה ראשונית כמו שאני בודקת אם המרואיינת מתאימה לסרט הן בודקות אותי, ואי-אפשר לגרום למישהי להצטלם לפני שיש בינינו אמון. התהליך של בניית אמון חייב בעיני להיות בלי מצלמה.
א: יש בסרט מספר מרואיינות אבל בעיני הסיפור הכי משמעותי והכי זכיר הוא הסיפור של מיטל. למעשה הוא גם הסיפור היחידי שיש לו "פייאוף" בהווה. מיטל הולכת באמת לחפש תמונה שבה היא מצולמת ומהחיפוש הזה נגזר גם שם הסרט. האם היתה כוונה שכל הדמויות יבצעו מסע כזה במציאות?
ת: היתה כוונה לעשות סרט של עדויות. החלטתי שאני לא רוצה שהסרט יהפוך אותן לקורבן אלא ייתן להן מקום של עדות ודרך העדות הזו הן יכולות לנסות ולקרב את הצופה לעומק החוויה של השרות בשטחים.
א: הסרט נפתח בשוטים ממכונית נוסעת ויש הרגשה של סרט מסע. היחידה שעוברת מסע פיזי היא מיטל. אם מדובר על סרט עדויות אז למה בעצם?
ת: כי את מיטל פגשתי בעיתוי מאוד מסוים בחיים שלה כשהיא באמת דיברה על הדברים לראשונה. והמהלך של ההתמודדות שלה בהווה עם העבר היה אמיתי וקשה כל כך שהחלטתי ללוות את המהלך הזה גם אם זה משנה את המבנה המקורי של הסרט.
א: עבדת בסרט עם מספר צלמים (ביניהם גם עם שירי בר-און- אחותי, א.ב), איך החלטתם על השפה הויזואלית של הראיונות?
ת: היו כל מיני קונספטים בדרך שנפלו לאט לאט כשהם נפגשו עם המציאות ועם כל מיני אילוצים. היה לי חשוב לשמור על אווירה אינטימית וביתית בראיונות.
א: את הפקת את הסרט בעצמך, האם את חושבת שעשית ויתורים כלשהם בגלל שלא היה לסרט מפיק נוסף?
ת: להפך, מפיק אולי לא היה מאפשר לי לקחת סיכונים שאני החלטתי לקחת. לדוגמא לנסוע לגרמניה לראיין מישהי שמעולם לא פגשתי. זה הראיון עם מיטל.
א: אז באופן עקרוני את היית ממליצה לוותר על מפיק בסרטים דוקומנטרים?
ת: לא, זה תלוי באישיות. האישיות שלי היא לא אישיות של מפיקה ולכן היה לי מאוד קשה להתמודד עם הסרט הזה בלי מפיק.
א: אז למה לא היה מפיק?
ת: זה לא שרציתי שלא יהיה מפיק או מפיקה, אלא כך פשוט יצא בסופו של דבר.
א: יש נטייה לחשוב שבמאים לא יכולים לגייס כספים לסרטים דוקומנטרים בלי מפיק. את הצלחת. ממי קיבלת מימון לסרט?
ת: ערוץ 8 האמינו בסרט מההתחלה ובשלב הסופי הצטרפה קרן מקור.
א: אני זוכר שכשהצגת את הסרט בפורום קופרודוקציות לפני שנה וחצי קראו לסרט no place for a lady שנשמע לי שם הרבה יותר טוב מ"לראות אם אני מחייכת". למה בעצם שינית את השם?
ת: אני חושבת שזה שם יותר טוב כי הוא יותר אניגמטי, מי שצופה בסרט מבין למה הסרט נקרא ככה וגם יש משהו בחיוך שאנחנו תמיד חושבים עליו כמשהו חיובי ודווקא בהקשר הזה המשמעות של החיוך היא הפוכה כמו שהרבה דברים בהקשר של השטחים הם הפוכים.
א: הרבה במאים יוצרים סרט דוקומנטרי על נושא שקרוב לליבם (בעיקר בגלל עלויות נמוכות של סרט דוקומנטרי יחסית לסרט עלילתי) ואחריו מנסים לעשות לו אדפטציה לסרט עלילתי. אצלך זה קרה הפוך, למה בעצם?
ת: אני מרגישה יותר נח עם התחום העלילתי. כל הדילמות המוסריות שכרוכות בסרט דוקומנטרי מאוד קשות לי. את הסרט העלילתי עשיתי מתוך צורך שלי. הרעיון של ליצור דוקומנטרי בנושא בכלל לא עלה. אני אוהבת את הסרט העלילתי שלי ( "חצאית דמעות"- דרמת טלוויזיה באורך 50 דקות ששודרה בערוץ 2, וזכה בפרס הדרמה הטובה בחיפה א.ב) אבל מרוב שהוא אישי היה לי חשש שהוא לא מספיק קוהרנטי והוא גם לא זכה לחשיפה כמעט, ולכן הסרט הדוקומנטרי מהווה הזדמנות שנייה. מאוד חששתי להכנס לעוד סרט בנושא הזה כי מדובר על כמה שנים של התעסקות בחומרים קשים ומדכאים שמחזירים אותי תמיד לסיפור שלי. אבל יש משהו בנושא הזה שכמה שהוא כואב הוא הכי חשוב מבחינתי ולכן התגייסתי לחלוטין לתוך הסרט הזה.
א: את נוסעת לאידפא. יהיו שם הרבה אנשים שיכולים אולי לתמוך בסרט הבא שלך. יש לך פיץ' מוכן?
ת: לא, אין לי. אני מאוד רוצה שהסרט הבא שלי לא יעסוק באינתיפאדה או בשטחים.
א: זה חבל שאין לך. לי יש כמה, את יכולה לקחת אותם איתך?
ת: בשמחה.
* עדכון 2.12.07 – הסרט של תמר זכה גם בפרס הראשון באידפא– מזל-טוב!
תגובות