נשימה אחת יפה

בילדותנו היה משחק שבו אחד מהילדים יוצא מהחדר, והאחרים ממציאים קודים תרבותיים שונים ומשונים. במקום לחיצת יד יש לחיצת אוזניים, במקום להגיד "אני רוצה להזמין אותך לסרט", מציירים איקס עם טוש על הלחי של מי שמחבבים. אחר-כך, כשזה שיצא חוזר, הוא צריך לנסות ולנחש מה הם אותם קודים חדשים. וזוהי בדיוק ההרגשה שיש כשנכנסים לסרט של קים קי-דוק. העולם שונה וזר, הסמלים אחרים, והקונוטציות שלך כצופה מערבי לא מאפשרות לפענח את הסרט בתוך התרבות שלו. אבל הסרטים שלו יפים כל-כך, שאני שמח להתמכר אליהם גם אם ההבנה שלי מאוד מוגבלת.

"נשימה", שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון, מספר על מערכת יחסים מוזרה הנקשרת בין אמנית לבין אסיר המצפה לעונש המוות שלו. בוקר אחד עוזבת האמנית את בעלה וילדתה ומחליטה לנסוע לכלא ולבקר את האסיר. לאורך כל הסרט לא ברור מהו היסוד עליו מושתת מערכת היחסים בין השניים – האם הם היו נאהבים בעבר, או אולי אין ביניהם כל קשר ורק הטירוף שאוחז באמנית קושר ביניהם. מה שבטוח הוא שהאמנית נותנת לאסיר סיבה לחיות, ובאיזשהו מקום גם הוא נותן לה, כי החיים הבורגניים שלה לא נראים יותר מפתים מהחיים שלו מאחורי הסורגים.

לאורך כל הסרט רב הנסתר מעיני הצופים על הגלוי – מערכת היחסים בין האמנית לאסיר אילמת, ולמעשה האסיר לא מדבר אפילו פעם אחת לאורך כל הסרט. בתפקיד "הבמאי" או ה"מיני-אלוהים" של מערכת היחסים הזו עומד אדם שאין הצופים יודעים עליו דבר. הקשר בין שני הגיבורים נוצר בזכות טוב ליבו של מי שיכול לאשר ביקורים בכלא, ומחליט לחרוג מהנהלים ולתת לאמנית להיכנס לביקור אצל האסיר. האיש הזה – שפניו ומניעיו אינם נחשפים בפני הצופים – הוא האיש שמחליט לאשר את מערכת היחסים הזו והוא זה ששולט גם בתזמון שלה. ההקבלה היא כנראה שגם אם אין לנו מושג מה הם הדברים המניעים את חיינו, כל זמן שנותנים לנו לנשום בתוכם, עדיף שננצל את מה שניתן.

בדומה לסרט "אביב, קיץ, חורף, סתיו… ואביב" גם בסרט הזה התימה המרכזית היא עונות השנה, החילופים ביניהן והקטנות של האדם אל מול הטבע. בסצנות היפות ביותר מצליחה האמנית ליצור עולם קטן וקסום עבור האסיר בתוך התא בו נערכים הביקורים – מתא אפרפר וחסר אישיות היא הופכת אותו למקום המכיל בתוכו ביופי רב את עונות השנה, אלו שאינן קיימות בין כתלי הכלא. כל מה שיכול לעשות אדם אחד עבור אדם אחר, הוא לעזור לו לראות שמעבר לשגרה יש בחיים האלה הרבה יופי וחבל לוותר עליהם.

צילום מדהים של הצלם יונג מו סאנג, שזה לו הסרט השני שהוא מצלם עבור קים קי-דוק, הופך את הסרט ליצירה מונוטונית מעט אך מקסימה מאוד. כמו שקורה הרבה פעמים במהלך ביקור בארץ זרה, השאלה הגדולה היא מהי מידת הסבלנות שלך לשונה ואיזה תובנות אתה יכול לקחת איתך משם. כלומר, מידת ההנאה של הצופה הישראלי מהסרט הזה טמונה יותר בו מאשר בסרט.

 

פורסם בוואלה תרבות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ענת פרי   ביום 1 בפברואר 2008 בשעה 10:18

    גם אני מאד אהבתי את אביב קיץ סתו חורף וכו' ועכשיו תוהה אם אוהב גם את הסרט החדש שנראה יפה להפליא וגם מטריד.

    כבר באביב קיץ וכו' הטריד אותי הרצח של האשה שמתברר בדיעבד מקטעי עיתונים, ושנדמה היה לי שהסרט מציג אותו כגזירת גורל. כמובן יכול להיות שפשוט לא הבנתי למה הוא מתכוון.

    גם ב"להרגיש בבית" הנישואים אלימים להפליא וגם המפלט מהם כרוך באלימות.
    גם הגבר ה"טוב" וגם הגבר ה"רע" שולטים באשה שליטה מוחלטת.

    ובסרט החדש הגבר הוא נידון למות – כנראה רוצח – ושוב האשה בין שני גברים שכל אחד מהם הוא מתכון לאומללות מסוג אחר.

    לא ראיתי סרטים אחרים שלו, ואינני יודעת אם יש אצלו גם יחסים פחות גורליים ויותר אנושיים בין גברים ונשים, ואם הוא מסוגל לתאר יחסי גבר ואשה שאינם כרוכים במות אמיתי או אלגורי של אחד מהם.

    אבל אני תוהה אם אי ההבנה שלנו שמעניקה לסרטים שלו תחושת אקזוטיות סוחפת איננה מצניעה מסרים שלא היינו מוכנים לקבל בסרט מערבי.

  • אורי   ביום 1 בפברואר 2008 בשעה 10:27

    אני חושב שאת צודקת בסרט מערבי שאותו הייתי "מבין" הייתי הרבה יותר ביקורתי כלפי ה"מסרים" ולא פשוט מתמכר ליופי של החוויה.

  • דרורית   ביום 3 בפברואר 2008 בשעה 22:49

    ברכות על "המלך לאטי" הראשון בדוקאביב.
    (:

  • אורי   ביום 3 בפברואר 2008 בשעה 23:35

    זה אכן גורם לי אושר גדול.
    בקרוב הפוסט על זה.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month [email protected] *