לכתוב השנה באופן כללי על הפסטיבל זה קצת מוזר ואולי בגלל זה עיכבתי מאוד את הכתיבה שלי עליו. כשהסרט שלך משתתף בפסטיבל אתה פחות פתוח לקליטה של דברים מבחוץ ויותר רגיש למה אומרות השמועות, מי אהב את הסרט שלך ומי לא, ועוסק עיסוק ניכר ומטופש גם בקריאת תווי הפנים של השופטים כדי לנחש מה הם חושבים. לאור התגובות המאוד חמות שקיבלתי מהרבה אנשים לאחר ההקרנה קצת התאכזבתי שהסרט לא זכה בשום פרס.
קולנוענית יותר מנוסה ממני כתבה לי על האכזבה שלי:
"מהניסיון שלי כל נושא הפרסים בעייתי ואין לו סוף, הרי תמיד יגיע הרגע שבו לא תזכה. אני הגעתי עם הסרט האחרון שלי לאידפא- (הפסטיבל הדוקומנטרי באמסטרדם הנחשב לחשוב ביותר בעולם, א.ב) שזה היה המון בשבילי, אז הייתי אמורה להתבאס שלא זכיתי באידפא? צריך לדעת לשמוח במה שיש ואני לא אומרת את זה מיפות נפש אלא מהניסיון.
במקצוע הזה אתה כל הזמן צריך להתקבל ולהוכיח את עצמך מחדש, לקבל קרן, לקבל גוף שידור, להתקבל לפסטיבלים, לזכות, למכור לרשתות זרות, אין לזה סוף ואי אפשר שהאגו שלך יכנס בתוך זה. באמת הכי חשוב לשמוח עם העשייה עצמה אחרת תמיד יהיו אכזבות."
אני מאוד מזדהה עם מה שהיא כתבה, ובאותה נשימה שמח שהסרט עלה לשלב הבא בתחרות האוסקר הישראלי בו מתחרים 21 סרטים ומת שהסרט יעלה לשלב של חמשת הגדולים. ביום שלישי ה27.5 בשעה 20:30 תתקיים בסינמטק ת"א הקרנה של "המלך לאטי הראשון" עבור חברי האקדמיה לקולנוע. הניסיון מלמד שחברי האקדמיה לא נוטים למלא את האולם הגדול של הסינמטק בהקרנות של סרטים דוקומנטריים, כך שיש סיכוי גדול שמי שיגיע להקרנה יוכל להיכנס גם אם הוא לא חבר אקדמיה.
עד היום התפרסמו מספר התייחסויות ביקורתיות לסרט:
עיתון האקונומיסט התייחס לקולנוע דוקומנטרי ישראלי והקדיש פסקה שלמה לסרט.
מאיר שניצר בקטילה כוללת של כמעט כל סרטי התחרות הישראלית בדוק-אביב, התייחס בשורה אחת שלילית וכמעט מעליבה.
הבלוגרית קוקסטה כתבה עבור אתר האינטרנט "תל-אביב סיטי".
וענת פרי כתבה ב"רשימות" את התגובה/ פרשנות הכי יפה בעיני עד עכשיו לסרט לאחר שצפתה בו בסינמטק י-ם.
ולמרות העיסוק העצמי האובססיבי מדי, הספקתי לראות גם השנה בפסטיבל די הרבה סרטים שמכל אחד מהם נשאר לי משהו, אבל אני אספר רק על השניים שהכי אהבתי ואני ממליץ למי שיכול לראות אותם:
"נגיעה אחת רכה"- פורטרט אנושי מאוד של הקריקטוריסט הנכה והפרובוקטיבי קאלאהן הפועל בארה"ב. חבל שאין לנו בישראל אחד כזה, בהזדמנות אני חייב למצוא ספר שלו, ובינתיים אפשר לראות מבחר מהקריקטורות הנהדרות שלו ולשמוע קצת מהשירים שלו כאן.
דיסקורמה והשאנסון הצרפתי-. סרט קטן מאוד המתאר מגישת תוכנית טלוויזיה צרפתית מפורסמת משנות השישים והשבעים במסגרתה היא אירחה וראיינה זמרים צעירים ולא מוכרים ופתחה להם את הדרך לקריירה. אולי זו הנטייה שלי לאהוב צרפתית בזמן האחרון ואולי פשוט צורת העשייה הפשוטה של הבמאית אסתר הופנברג הנותנת לקטעי הארכיון לדבר במקומה, שגרמו לסרט הזה לגעת בי ולרגש אותי מאוד. הוא זוכה אצלי לתואר הסרט הקסום של הפסטיבל.
בקרוב תתפרסם בבלוג שיחה עם יריב מוזר שסרטו "המלחמה הראשונה שלי" זכה בצל"ש מחבר השופטים בדוק-אביב.
תגובות