מה לעשות עם 10,000 דולר? שיחה עם יריב מוזר במאי ומפיק "המלחמה הראשונה שלי"

 "אחד מתפקידיו של הסרט הדוקומנטרי הוא להיות עד וללכוד רגעים שלא ניתן לשחזר. יריב מוזר הצליח תחת תנאים קשים ביותר לעשות זאת, כשהוא מציג סרט דוקומנטרי אינטנסיבי וחי".
מתוך נימוקי חבר השופטים בפסטיבל דוק-אביב להענקת צל"ש לסרטו של יריב מוזר "המלחמה הראשונה שלי".

לכבוד ההקרנות המסחריות של הסרט בסינמטק ת"א (מדי יום בשעה 18:45 ובשבת ב11:00 בבוקר) החלטתי לדבר עם יריב מוזר על עשית הסרט ועל ההפצה שלו. אני מכיר את יריב מספר שנים, בתחילה כמנהל הפסטיבל הבין-לאומי לסרטי סטודנטים, לאחר מכן, כמפיק ראשי בעלמה הפקות ( שם, בין היתר טיפל במסירות רבה בסרט שלי 52/50), ונכון להיום גם כמפיק עצמאי בחברת מוזר פילמס ובמאי.

א: בתחילת הסרט אתה מספר שיצאת לדרך באופן אינסטינקטיבי כשהחלטת לקחת איתך מצלמה לשרות המילואים ולצלם. נגמרה המלחמה, עם מה מצאת את עצמך מבחינת הסרט?
י: ישבנו אני והעורכת והמפיקה של הסרט, יעל פרלוב וצפינו בחומרים. שנינו עוד מכירים מתקופת האוניברסיטה, היא מורה ואני סטודנט. היו לי בסך הכל 15 שעות מצולמות של חומר גלם והיה לנו ברור שהם מספרים את המלחמה הזאת. בעיקר את התהליך שעבר על החיילים ועליי, מנאיביות להתפכחות.
א: כלומר, את התהליך הזה החלטת שאתה רוצה לספר בסרט?
י:כן, לא רק לספר בסרט, אלא גם להעביר כחוויה לצופה שרואה את הסרט ומרגיש בעצם מה זה היה להיות במלחמה הזאת.
א: זאת בעיני הנקודה הכי חזקה בסרט, היכולת להרגיש מה חווה חייל בזמן כזה והיכולת של הסרט ללכוד את המציאות הישראלית ברגע הספציפי של המלחמה ההיא. בחרת ללוות את הסרט בוויסאובר (קריינות) שמתאר את הרגשות שלך…
י: היה לי ברור וגם ליעל, שאני צריך לספר בקול שלי את הסיפור של המלחמה מנקודת המבט שלי. זה אמצעי קולנועי פשוט ויעיל מהבחינה הזאת. אני לא מחצין את הרגשות שלי ולא מאד אמוציונאלי כבן אדם ולכן הקריינות היא לא כזאת, אלא קורקטית ועניינית. זה מה שהיה לי חשוב.
א: היו עוד אופציות ששקלתם חוץ מהוויסאובר?
י: בניסיונות הראשונים שלנו לגבש פיילוטים בעיקר לצורכי מכירת הסרט, לא היתה קריינות ואני הרגשתי שמשהו חסר וההיעדרות שלי מורגשת. אני בחרתי את הקריינות, אני כתבתי אותה ואני עומד מאחוריה ובסופו של דבר, הקריינות מחברת את הצופה שרואה את הסרט לתוך הסיפור והמלחמה.

א: זה סרט ראשון שלך כבמאי, במהלך חלק ניכר מהצילומים צילמת לבד בלי צלם מנוסה ובלי מקליט, הגעת לחדר העריכה והתחלת לעבוד עם יעל פרלוב שהיא אחת מהעורכות המנוסות והמוערכות בישראל. תספר לי קצת על זה.
י: יעל ואני כבר עובדים יחד מספר שנים מאז סיום הלימודים וזה התחיל עם העבודה על הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. אנחנו עובדים יחד מצויין ויש בינינו חברות אמיתית. היתה לי הזכות לעבוד איתה על הסרט הראשון שלי והיא לא רק העורכת שלו, היא גם המפיקה וזה אומר שהיתה לה מעורבות בכל החלטה אמנותית ועסקית שיש בסרט הזה כמו לכל מפיק. יעל היא היום מפיקה לצד היותה עורכת ויש לה הישגים מרשימים מאד בתחום הזה, ראה למשל את סדרת נשים כותבות. זה נכון שיש לי פחות ניסיון ממנה בכל הקשור לעריכת סרטים ובימוי, אבל היה בינינו דו שיח כל הזמן לאורך כל העשייה. כמפיק אני הרבה יותר בטוח בכישרון שלי ועם זאת, אני חייב להגיד שהיא מפיקה בנשמה.

א: הזכרת את מכירת הסרט, ממי גויס לסרט כסף ובאיזה שלבים של העבודה על הסרט?
י: כחודש אחרי המלחמה כבר גיבשנו פיילוט מתוך החומרים שנאספו במהלכה ואיתו הלכנו בין הקרנות וגופי השידור. ערוץ 8 היו הראשונים להבין את הפוטנציאל ואני חב להם הרבה מאד. מיד לאחר מכן קרן רבינוביץ' הצטרפו ואחרי ההשתתפות בפורום הקו-פרודוקציות בהנהלת אורנה ירמות, הצטרפו להפקה ערוץ ZDF ARTE וגם הערוץ הפינלנדי YLE קנה את הסרט במכירה מוקדמת.
א: כלומר כל גיוס הכספים של הסרט נעשה לפני שלב הראפקאט (עריכה גסה של הסרט, השלב בו ניתן לראות כבר לאיזה כיוון הסרט הולך, א.ב) , והגיוס מחו"ל נעשה בעיקר על רקע ההשתתפות בפורום הקו-פרודוקציות בארץ?
י: זה נכון.

א: אנחנו עדים היום למסע פרסום מהגדולים והמושקעים שנעשו בארץ עד היום לסרט דוקומנטרי, האם מאחורי הפרסום הזה עומדת תוכנית עיסקית שאתה אמור להרוויח ממנה?
י: במהלך העבודה על הסרט התקבלתי (גם כן אחרי פורום הקו-פרודוקציות) לכנס המפיקים של סאנדאנס. שם התגבשה אצלי ההבנה שכל כך מושרשת בביזנס האמריקאי, ההסתכלות על סרט דוקומנטרי כעל סרט המיועד למסכי הקולנוע לפחות בתחילת דרכו ולא כסרט טלויזיה כפי שאנחנו מורגלים כאן. מסכי הקולנוע הם אמנם סיכון עסקי כיון שמושקע רבות בשיווק ופרסום וקשה מאד לכסות את ההשקעה, אבל יש רווח מאד גדול ביחסי הציבור הניתנים לסרט והפיכתו לשם דבר בציבור, דבר המסייע מאד בהמשך הדרך השיווקית עסקית, אשר מובילה בסופו של דבר גם למסך הטלויזיה בקצה הדרך. כך אני גם מלמד את הסטודנטים שלי היום כמורה להפקה יוזמת. כמובן שבמקרה הספציפי של הסרט הזה, אני באמת מרגיש שליחות לספר את הסיפור של המלחמה הזאת ולהגיע לכמה שיותר אנשים, אני חושב שיש לסרט הזה כמו לספרים שנכתבו אחרי המלחמה, משמעות ציבורית פוליטית מעל כל המימד העסקי. אגב, זה הזמן להזכיר שבשלב ההפצה הצטרף לסרט עודד הורוביץ וחברת סרטי אורלנדו שמביעה אמון מלא בסרט ובזכות שלו להגיע לקהל הרחב.
א: באיזה שלב הצטרפה חברת סרטי אורלנדו ומה התפקיד שלה?
י:עודד הצטרף כאשר הסרט כבר היה מוכן ועדיין לא נחשף. עודד הוא מפיץ סרטים ותיק שמתמחה בהפצה עצמאית של סרטי איכות הפונים לקהל רחב. הוא איש קולנוע מוכשר ויש לו טעם מעולה שמוכיח את עצמו כל פעם מחדש. ההבנה שלו בהפצה של סרטים לרבות, שיווק, יחסי ציבור ופרסום היא יקרת ערך. כל החלטה שהיתה קשורה בהפצת הסרט הזה בישראל התקבלה בשיתוף פעולה מלא עם עודד.

א: נניח שמספר הכרטיסים שימכר לא יכסה את עלות השיווק, זה נכון להגיד שאתה עדיין תהייה מרוצה מאחר שהרווח אמור להצטבר לא באופן מיידי מההכנסות הקולנוע אלא מהחשיפה לה אתה והסרט זוכים?
י:זה סרט טוב וראוי שיגיע לכמה שיותר צופים ויעורר הדים על מה שקרה במלחמה הזאת. אני דוחף את הסרט הזה קודם כל בגלל הצורך לספר את הסיפור של המלחמה הזאת, זה צורך ציבורי חברתי פוליטי. הקולנוע היא רק הפלטפורמה הראשונה שיוצרת הדים עבור הפלטפורמות הרבות שמחכות לסרט בהמשך הדרך – יש הרבה מאד מסכים היום ולסרט מתוכנן מסע ארוך. אין לי כוונה לעשות סרטים למגירה. שני סרטים קודמים שהפקתי – חומוס קארי והטוקבקיסטים – יצאו עכשיו ל-DVD בהסכם הפצה ארצי עם האוזן השלישית והתו השמיני. יש הרבה מאד עבודה כמפיק דווקא כאשר הסרט כבר גמור. זה לא סוף הדרך זה רק האמצע.
א: הגישה הזאת היא גישה מאוד שונה מהגישה של רוב היוצרים הדוקמנטרים בארץ. אני די בטוח שאם נותנים לרוב היוצרים 10,000 דולר, הם לא יוציאו אותם על הפצת הסרט הקודם, אלא יתחילו לעבוד על צילום והכנת הסרט הבא. מה דעתך?
י:זו לא הגישה שלי ואני פועל אחרת. זה שינוי בגישה ולדעתי זה שינוי חשוב. אנחנו עושים סרטים בשביל שהם יגיעו לקהל ויכירו אותם ויהפכו להיות סרטים משמעותיים ומוכרים.
א: אני מסכים איתך שהרבה מאוד סרטים דוקומנטרים לא זוכים לחשיפה הראויה. של מי לדעתך האחריות על חשיפת הסרט לציבור?
י:זאת אחריות משותפת של כל העוסקים במלאכה, לרבות אלו המממנים אותה. אגב, אני חייב להגיד לך שאני עדיין בתהליך של עשייה מאד אינטנסיבית ויש עוד הרבה מה לעשות ואני עוד לא במקום של סיכומים ומסקנות.
א: מה הציפיות שלך מבחינת כמות צופים בקולנוע בסרט? מה הם התקדימים שלפיהם החלטת ללכת על כזו הפצה?
י: זה לא ענין של כמות צופים, אלא רצון באמת כנה להגיע לקהלים שלא נחשפים באופן אוטומטי לסרטים תיעודיים. אני רוצה להגיע לאנשים שאכפת להם ממה שקרה במלחמה ואני יודע שהסרט הזה ידבר אליהם. אני רוצה להגיע לתלמידי תיכון בכיתה יב' לפני גיוס ולאמהות שהילדים שלהם משרתים בצבא. ויש כמובן דוגמאות של סרטים דוקומנטריים שהצליחו בקולנוע כמו מועדון בית קברות וילדי השמש ומבחינתי הם הצלחות.
א: השאלה היא אם לכל הדבר הזה יש באמת פוטנציאל כלכלי במדינה כמו ישראל? האם אתה יכול להגיד לבמאי ישראלי ששווה לו להשקיע בהפצה מסחרית?
י: אתה מושך אותי כל הזמן לסוגייה הכלכלית ואני מנסה להגיד בכל התשובות שלי שכסף הוא לא תמיד הענין המהותי. סרט צריך להגיע לאנשים ולדבר אליהם ולהפוך להיות משמעותי עבורם, אחרת למה אנחנו עושים סרטים. אני טוען וזאת גישה שהופכת להיות יותר נפוצה היום בעולם, סרט דוקומנטרי יש להתייחס אליו כסרט קולנוע לכל דבר ולהתחיל את תהליך ההפצה שלו בקולנוע כדי לבסס את מעמדו הציבורי ו"להקל" עליו את הדרך מול שאר הפלטפורמות שבהם הוא ייחשף לציבור. זאת אומרת שמבחינתי זה שווה שמורה בתיכון ברחובות יקרא על הסרט בעיתון ועוד חודש יבקש ממני לבוא לבית הספר ולהקרין את הסרט בפני התלמידים שלו.
א: אבל אם אתה רוצה שהסרט יגיע לקהל רחב ככל האפשר, מה בעצם אכפת לך מהמורה ברחובות, תשקיע את כל המאמצים שלך בזה שהוא יוקרן פרייםטיים בערוץ 2 ואז יגיע להכי הרבה קהל בישראל.
י:החשיפה בטלויזיה היא חד פעמית ואמנם רחבה, אבל מהר מאד יורדת מסדר היום הציבורי, לעומת ההפצה המסחרית שמשאירה סרט בתודעה של הצופים. תבין שהיום HBO נלחמת לקבל שניים שלושה מסכים בניו יורק או בוסטון להפצה מסחרית מצומצמת והכל כדי שיכתבו על הסרט מבקרי הקולנוע וכך יקנו לסרט שם אצל הקהל לפני השידור הטלויזיוני, לפתח אצל הקהל את התיאבון לסרט. זאת הגישה שם.

א: אתה במאי שחושב כמו מפיק מהרבה בחינות, האם היו החלטות אמנותיות שנבעו מזה? לדוגמא אורך הסרט?
י: אני מפיק של הסרט ובעלים של חברת הפקה ובאוריינטציה שלי אני מפיק ואתה יודע את זה. לצד המלחמה הראשונה שלי אני מפיק היום עוד עשרה סרטים שונים בשלבי הפקה שונים. והבימוי נבע כאן מהמקום והחיבור האישי ואגב רק ככה אני אמשיך לביים, כאשר יהיה לי חיבור אישי אמיתי וכנה.
לגבי החלטות אמנותיות… כל אלה נבעו מהעבודה על הסרט כמכלול ולא משיקולים זרים של הפקה. אם הייתי חושב שהסרט לא מחזיק 80 דקות הוא לא היה באורך הזה. המפגש עם הקהל עד כה מוכיח שלא טעינו – על דבר אחד אין עוררין, הסרט הזה לא משעמם ומשאיר את הצופים מרותקים לכל אורכו.     
                          

א: תודה רבה, יריב. אני מאחל לסרט הרבה הצלחה ואינשאלה שהוא יפתח את הדלת להפצות מסחריות גם לסרטים דוקומנטרים נוספים.
י: תודה רבה גם לך אורי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עמי   ביום 15 במאי 2008 בשעה 11:35

    קודם כל ראוי לציין שהראיון מרתק.
    יש הרגשה שהחמרת איתו קצת, שניסית להוציא ממנו דברים מעבר למה שהוא ענה לך בתשובות המאד מדודות שלו.
    אי אפשר שלא להסכים אם דבריו של מוזר כאשר הוא מדבר על החשיפה המסחרית שמעלה את הסרט לסדר היום הציבורי לזמן ארוך יותר.
    ויצירת הרעב אצל הקהל.
    לא צפיתי עדיין בסרט ולמרות ששמעתי וקראתי ביקורות לא אוהדות על הסרט, נוצר אצלי רעב לצפות בו בעיקר בגלל הפרסום שנעשה לו.
    למרות שהסרט לא זכה בפסטיבל ויכול להיות שיש סרטים רבים אחרים טובים ממנו, משהו במסע הפרסום שלו יוצר סקרנות וחשק לקפוץ לסנימטק
    מה שמוכיח שהפרסום עובד.

  • אורי   ביום 15 במאי 2008 בשעה 11:58

    באופן כללי זה קצת מצחיק אותי שיצאה שיחה שיותר מתאימה ל"דה מרקר" מאשר ל"גלריה".
    יריב הוא אכן מאוד דיפלומטי ושקול.
    והשאלה אליך היא האם אחרי הראיון הזה היית באמת משקיע את ה10,000 דולר האלה בפרסום הסרט הקודם או בלנסות ליצור את הסרט הבא?

  • עמי   ביום 15 במאי 2008 בשעה 12:38

    אני באופן אישי, סביר להניח שהייתי משתמש בכסף הזה בשביל אוויר לנשימה עד שהסרט הבא מצליח לגייס כסף.
    אין כך הדבר אצל מוזר. הוא מפיק ומשם מקורות הפרנסה שלו.
    מה שכנראה מקנה לו את הגב הכלכלי להשקיע את מלא התקציב שגוייס לסרט בפרסום.
    הלוואי וכולם היו מרשים לעצמם לעשות כמוהו.
    אפשר רק לקנא בו על כך.

  • אודי שרבני   ביום 15 במאי 2008 בשעה 16:47

    אורי
    תן בשאלות בולדים, זה יהיה עדיף לעין
    קשה ככה לקרוא

  • אורי בר-און   ביום 15 במאי 2008 בשעה 17:03

    הוספתי בתשובות, יותר טוב?

  • ענת פרי   ביום 16 במאי 2008 בשעה 0:33

    כשקראתי את הכותרת בלי ניקוד חשבתי בהתחלה שזה יריב מוּזָר.

    וזה קצת נכון, אתם כל כך שונים.

    אני בעד הסרט הבא, תמיד.

  • אורית   ביום 28 במאי 2008 בשעה 0:47

    ראיון טוב.
    והסרט – מעולה פשוט.

    הסכמתי פה עם הדיעה-
    סרט שמבקש הערכה ראויה, צריך כמה הקרנות, בהפרשי זמן, עם זמן למבקרים לתת את דעתם. למסגר אותו במקום הראוי לו – אמנות.
    את זה יכול להניע חזק פרסום טוב.
    הפרסום בארץ של דוקומנטריים הוא דל.
    התשובה שלי לשאלת השאלות היא… הייתי משקיעה חלק מהכסף בפרסום חכם ומדוד מאוד.
    לא נוכל להתעלם מכך שזה עושה את העבודה. כל דבר טוב צריך גם יח"צ, אחרת מי ידע שהוא טוב?
    ולסרט הבא יגיע כסף ממקורות תומכים.

  • אורי   ביום 4 ביוני 2008 בשעה 18:30

    בסופו של דבר גם בעיני הגישה של יריב היא הגישה הנכונה. השאלה היא אם אני ודוקומנטריסטים אחרים באמת מסוגלים (ואפילו מבחינה נפשית) לממש את מה שהוא מציע.

  • יורם שפר   ביום 7 ביולי 2008 בשעה 10:47

    הפצה לבתי הקולנוע היא מודל שמתחיל להיסדק. עוד על הנושא ב – http://www.docmovies.com/He/component/content/article/1-latest-news/86-the-end-of-documentary-film-market

  • אורי   ביום 7 ביולי 2008 בשעה 18:02

    אני חושב שמה שיריב מנסה להגיד לא לגמרי קשור למאמר ההוא. כלומר, הרעיון הוא שלהפצה מסחרית לקולנוע דוקומנטרי בארץ (ואולי גם בעולם) אין הצדקה כלכלית מיידית, אבל יכול להיות שלטווח הארוך היא מאפשרת לסרט להפוך לנכס כלכלי ותרבותי יותר משמעותי.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month [email protected] *