אורי בר-און

חנה מחמלבף רק בת 19, אבל הסרט שלה – "המחברת" ראוי מאוד. הנה הביקורת שכתבתי עבור וואלה.

"המחברת" סרטה של חנה מחמלבף מתאר יום בחייה של באחטאי, ילדה כבת 6 הגרה במערה באפגניסטן. באחטאי הצעירה מקנאת בעבאס הילד, שגר במערה הסמוכה ומחליטה שהיא רוצה גם ללכת לבית-ספר, דבר לא פשוט בכלל מאחר ובשביל ללכת לבית-ספר היא צריכה להשיג מחברת וכלי כתיבה ולמצוא בית-ספר שיסכים לקבל אותה לשורותיה. המכשולים בדרך להגעה לבית-ספר לא כוללים רק קשיים בירוקרטיים, אלא גם חבורת ילדים עם מקלות דמויי רובים, המשחקים באמינות רבה עד אימה חיילי גרילה הלוכדים את בחטאיי וילדות אחרות ולא מאפשרים לה להגיע לבית-הספר.

בכתיבת ביקורת על סרטה העלילתי הארוך הראשון של חנה מחמלבף מפתה מאוד לכתוב על השושלת המשפחתית העניפה שלה המשמשת כמקדם המכירה העיקרי של הסרט, אלא שהסרט של חנה מחמלבף בת ה-19 בלבד עומד בפני עצמו כיצירה קולנועית בשלה, הראויה לתשומת לב, גם בלי הקישור המשפחתי. בנוסף על כך, הביוגרפיה הקולנועית של היוצרת הצעירה הזו גם היא מרשימה וכוללת שני סרטים שהשתתפו בפסטיבלים חשובים בעולם. סרטה הקצר "היום בו חלתה דודתי" שהשתתף בפסטיבל לוקרנו כשהיתה בת 9 בלבד, וסרטה הדוקומנטרי "האושר שבשיגעון" השתתף בפסטיבל ונציה כשהיתה בת 15.

כלל אצבע קולנועי קובע שעמוד אחד של תסריט שווה לדקת מסך אחת. התסריט שנכתב על-ידי מריזה, אמה של חנה וניתן להורדה באתר האינטרנט של המשפחה,כולל 21 עמודים בלבד ואורך הסרט הוא 81 דקות. מיעוט הדיאלוגים בסרט מאפשר לבימאית לתפוס את המציאות בקצב הנכון לסרט ובאיטיות הראויה לו. הבימוי של מחמלבף הצעירה בוגר מאוד ועבודתה עם השחקנים הצעירים (שמן הסתם לא הוכשרו בבתי ספר למשחק אלא הוכשרו במהלך הסרט) ראויה לשבחים רבים. הסרט כולו מצולם כמעט כמו סרט דוקומנטרי ומבליט את האמת הדוקומנטרית של הילדים שסיפורם מסופר בסרט. הבחירה היחידה הבעייתית של מחמלבף היא פס הקול של הסרט. המוזיקה מחדירה לסרט עודף דרמטיות ובמקום לעורר את הצופים להזדהות עם הסיטואציות אותה עוברת בחטאי מרחיקה אותם ממנה.

באחת מהסצנות המקסימות ביותר בסרט נאלצת הילדה באחטאי לעבור ליד כלב מעורר אימה. היא מסתכלת לו בעיניים ואומרת לו: "כלב, אל תטרוף אותי". את הפשטות הזו, המשלבת פחד בסיסי של ילדים באשר הם מול עולם, עם הרצון של בחטאי להגיע ליעדה מצליחה מחמלבף לשכפל פעם אחר פעם לאורך הסרט כולו.

בעולם הקולנוע קיימת קטגוריה נפרדת ל"סרטי ילדים", בדרך כלל מדובר על סרטים שנעשו עבור ילדים ובמקרים רבים גיבוריהם הם ילדים. במקרה של "המחברת", למרות שהסרט עוסק בילדים והיוצרת שלו כמעט ילדה בעצמה, הרי שהסרט מיועד למבוגרים ומבקר את התנהלותם בעולם. שמו המקורי של הסרט בפרסית ובאנגלית הוא "בודהה קורס מתוך בושה", וצילומי ארכיון מרשימים מהאירוע ההיסטורי שבו פוצצו פסלי הענק של בודההבאפגניסטן על-ידי משטר הטאליבן פותחים ומסיימים את הסרט. חסרונם של הפסלים בנוף הוא הרקע למקום ההתרחשותן של הסצנות הדרמטיות ביותר בסרט. הההחלטה לשנות את שמו העברי של הסרט מחבלת אך במעט באלגוריה הפוליטית שהיא הבסיס לסרט הזה. הטענה המרכזית היא שילדים הגדלים בעולם בו שולטת האלימות כמו באפגניסטן לא יוכלו להיות שום דבר אחר פרט לאלימים מאוד. באחת מהסצנות בסרט אומר הילד עבאס לאחר שהושפל על-ידי שאר הילדים. "כשאני אגדל אני אהרוג אותך" ואכן זו האופציה היחידה שיש לילד הזה לגדול ולהרוג או להישאר קטן ולההרג.