חברתי הוירטואלית, ענת פרי, ביקשה שאפרסם את הפוסט הזה אצלי בבלוג, ונעתרתי בשמחה. פוליטית, הרבה פעמים, אני מרגיש כמוה.
לא בכח/ ענת פרי
אני בעיקר מפחדת מהכל. עכשיו החדשות נופלות על הראש כמו ערימת ספרים ממדף גבוה שצנח. לקח לי זמן להבין איך פתאם משהו קרה. דיברו הרבה ימים על המשט, ולא הבנתי מהו המשט, ולמה מדברים עליו כל הזמן, כמו בסרט שמכינים את הצופה למשהו נורא שיקרה, מכינים ברמזים ובמוסיקה מפחידה שהולכת ומתגברת, והצופה מרגיש שמשהו רע עומד לקרות, אבל לא מבין ולא בטוח אם אכן משהו רע עומד לקרות או שמשחקים ברגשותיו. לא הבנתי מהו בדיוק המשט, ולמה הכתבים הצבאיים מדברים עליו כל הזמן, כאילו הוא משהו גדול ונורא, ועכשיו אני מבינה שגם האנשים שדיברו כל הזמן על המשט לא ממש הבינו. אמרו להם כנראה להכין את הציבור למשהו, מישהו חיכה למשט. אני לא הבנתי על מה מדברים. לא חיכיתי ולא פחדתי במיוחד מהמשט, מעבר לכך שאני תמיד מפחדת מהכל. מהניסיון האישי שלי כשמפחדים עדיף לא לעשות דבר ורק לחכות בשקט. עכשיו אני מבינה שהאנשים שדיברו כל הזמן על המשט התכוננו לעשות דברים, ורצו שאפחד כדי שהם יוכלו לעשות משהו, שהיה מועד מראש לכישלון. או אולי עדיין אינני מבינה. אם זה היה תלוי בי הייתי מעדיפה שלא יעשו דבר מלבד לפחד ולחכות שיעבור, שזה מה שאני עושה רוב החיים, ואיכשהו הכל עובר, ואחר כך שוכחים. אני חושבת שיכלו פשוט לא לעשות דבר ואז לא היה קורה כלום, זאת אומרת המשט היה שט ומגיע וזהו. מה היה כבר קורה? נדמה לי שכלום. אבל אולי אני פשוט לא מבינה. פעם יותר הבנתי דברים. המחושים שלי היו מכוונים להבין דברים ולהסביר דברים. עכשיו נדמה לי שאני כבר לא רוצה לא להבין ולא להסביר. נדמה לי שאני חיה מחוץ לזמן, עסוקה בשלי. האם זה יאוש? אולי זה יאוש, אולי פחד מהכל. אולי זאת התלישות. למי אני שייכת? נדמה לי שאינני שייכת לאיש וגם אינני שייכת לדבר.
פעם נורא התאמצתי להבין וגם לדבר וגם להזהיר. זה היה קשה. תמיד מישהו השתדל שלא אוכל לדבר ולא אוכל להזהיר. הרבה זמן התמקדתי בניסיון לדבר, ואז פתאם יכולתי לדבר, וכלום. הקול שלי היה קטן מאד, וגם את הקול הקטן מאד ניסו כל הזמן להשתיק, ולא ממש הבנתי אם יש טעם לדבר, אם זה יכול להיות חשוב, משמעותי. האם ההבנה של חוסר הטעם לדבר היא מין יאוש? או אולי זה הפחד מהכל, מאלה שמדברים, ומאלה שצועקים. נדמה שאין קולות בודדים, רק מקהלות, מקהלה כזאת ומקהלה כזאת, ואני אינני טובה בשירת מקהלות, מגיל שתים עשרה או ארבע עשרה לכל היותר כבר אינני שרה במקהלות. התחלף לי הקול, ומאז אני שרה לעצמי בלבד. למקהלות כבר אינני מתאימה.
אני מפחדת מהכל. מאלה שעכשיו מצדיקים, מצדיקים ומצדיקים, מהחייל הפצוע שפניו טושטשו מהכר והוא דיבר כאילו למד בעל פה, מהאשה שצעקה במגפון בכיכר בארגנטינה שעכשיו היהודים הם נאצים, ואולי היא בת של נאצים שברחו לארגנטינה. כולם מדברים וצועקים אבל נדמה שתמיד זה טקסט שנלמד בעל פה. ביום הראשון הקשבתי לרדיו שעות ואחר כך צפיתי בטלויזיה שעות. רק ביום הראשון. אחר כך כבר לא הייתי מסוגלת להאזין לרדיו, לצפות בטלויזיה. השארתי הכל כבוי ואני מפחדת לגלות מה שעלול לקרות. אני מניחה שזו מדיניות של בת יענה, כך קוראים לזה. האם אני כבר זקנה מדי, כבר אינני מסוגלת להחליט ולפעול, לומר שצריך להשמיע את הקול, גם אם איש לא יקשיב? גם בכך כבר אינני בטוחה. אני כותבת ואינני בטוחה בדבר. המלים שיוצאות מתחת ידי אינן המלים שחשבתי לכתוב. כבר אינני בטוחה מה חשבתי לכתוב. אני בעיקר מפחדת. נזכרתי בשדר הרדיו והטלויזיה שהכרתי וביקשתי ממנו שייתן לי לדבר. זה היה בזמן המלחמה, אחת מהן. הוא אמר שאין לו במה, אבל ראיתי אותו באותו היום מנחה משדר של שלוש שעות בטלויזיה והבנתי שהוא מעדיף שקולי לא יישמע, ואז חשבתי מה היה לו קולי נשמע. הרבה פעמים אני חושבת מה היה לו קולי נשמע, והייתי אומרת, כפי שתמיד אני אומרת, בבקשה לא בכח, לא בכח, לא בכח. אני אומרת כאילו אני מבקשת על חיי.
האם היו מקשיבים לי? בוודאי שלא. אין מקשיבים לי. גם אלה שמקשיבים לי לרוב אינם מקשיבים לי כשאני אומרת לא בכח, לא בכח, לא בכח. לרוב נראה להם טפשי להקשיב לי כשאני אומרת לא בכח לא בכח לא בכח. אני אשה, די מבוגרת, די קטנה. אני תמיד מפחדת, וכשאני מפחדת פשוט אינני עושה דבר, רק מפחדת ומחכה. מדי פעם יש מלחמות. מדי פעם המלחמות נגמרות באסון, מדי פעם אנשים נהרגים. אני תמיד פוחדת שמישהו שאני מכירה ייהרג. אני כל הזמן מפחדת שייהרג מישהו קרוב ויקר ללב. לשנות משהו במציאות אינני יכולה. ככל שהשנים עוברות אני מבינה שלשנות משהו במציאות אינני יכולה, ואני מדברת פחות ופחות, ואם אני מדברת, הרי זה רק כדי לדבר, כי אינני יכולה לשתוק, קשה לי מאד לשתוק, אבל לשנות את המציאות אינני יכולה. כל הזמן זה כואב שלשנות את המציאות אינני יכולה. זה כואב מאד ומפחיד מאד. אני מפחדת שיום אחד האסון יגע גם בי, אפילו לומר את זה אני מפחדת מאד. הרי להגן על עצמי אינני יכולה, ולהשפיע אינני יכולה ואינני יכולה לשנות. אני תוהה כמה אפשר להרגיש חלק, אם אי אפשר להשפיע ואי אפשר לשנות. נדמה לי שקשה להרגיש חלק ממשהו שעליו אי אפשר להשפיע ואותו אי אפשר לשנות.
האם זו בריחה מהמציאות? האם זו בריחה מאחריות? ייתכן שכן, אינני יודעת. האם אנשים כמוני ששותקים מזיקים בעצם שתיקתם? ואם אינם שותקים, האם הם מועילים דבר? כבר אינני יודעת. נדמה לי שמי שמחזיקים בכוח לעשות מחזיקים גם בכוח לדבר, ומי שמחזיקים בכוח לעשות ובכוח לדבר מחזיקים גם בכוח שקולם יישמע. ואני רק ככה בשקט מדברת, מדברת הרבה לעצמי, גם מתפללת הרבה, מקוה שיש שומע, אבל גם בכך אינני בטוחה. אני תוהה מה פשר קולי, שפעם היו לו אמירות ברורות ועכשיו מתקשה להבין את עצמו. הכל נופל על הראש, ואני לא יכולה לתקן דבר, לשנות דבר, להחזיר דבר למקום. ואם אדבר, אני תמיד מפחדת גם מאלה שיעשו שימוש בקולי. נדמה שמעולם לא היו כל כך הרבה פחד וחוסר אונים בחיי, או אולי תמיד היו וכבר אינני זוכרת. אני מכבה את הרדיו. אני מכבה את הטלויזיה. אינני רוצה לראות ולשמוע דבר. אבל בשקט אין לי רוגע. אני מחכה שהגג יפול על ראשי. אני יושבת על הרצפה ברגליים משוכלות שהולכות ומתאבנות. אני מחכה שהגג יפול על ראשי. אני עוצמת את עיניי מפחד. אינני יכולה לעשות דבר.
הבלוג של ענת פרי- "ענת פרי בזכות עצמה"- נמצא כאן
תגובות