רגב קונטס, במאי הסרט המוצלח "החברה הכי גרועה בעולם", פרסם אתמול בפייסבוק את הסטטוס הבא: "בדוקאביב ניגשו אלי כמה ג'נטלמנים מבוגרים וכמה נשים בשלות וסיפרו לי שהם אהבו את סרטי הדוקומנטרי משנה שעברה והתעניינו לדעת אם יש לי סרט גם השנה. אחת מהן אפילו ביקשה חתימה על הדי וי די. כשהייתי בן 16 רציתי להיות רוקסטאר. יצא שנהייתי דוקסטאר".
לאורך שנים ארוכות נדמה היה שיש סתירה בין להיות דוקומנטריסט ולהיות סטאר. רוב הדוקומנטריסטים העדיפו באופן בולט להיות מאחורי המצלמה ולא מלפניה ויחסי הציבור נעשו לסרטים ספציפיים ולא לבמאים. היוצאים מהכלל בארץ היו יוצרים דוגמת אבי מוגרבי ותומר היימן, ובעולם מייקל מור ומורגן ספרלוק שהפכו את אישיותם לחלק מהסרט ואת עצמם ל"סטארים". מי שיבקר השבוע ברחבת הסינמטק יגלה שמערך יחסי הציבור של "יס-דוקו" החליט לשנות את המציאות הזו- רחבת הסינמטק מלאה בפוסטרים בגודל אדם ובהם תמונות דיוקן של יוצרים דוקומנטרים.
- חברי, הבמאי רועי זילבר, מצא עצמו מככב על פוסטר ברחבת הסינמטק.
בהתחלה זה מרגיש מוזר- מי הם בעצם האנשים האלה בכלל שמצולמים בפוזות כאלה? מה הם בדיוק מדגמנים? האם אלו גיבורים של סרטים דוקומנטרים המוצגים בפסטיבל? מי שלא מכיר את היוצרים באופן אישי, סביר להניח שלעולם לא ידע מי הם, אבל מבחינת יס-דוקו יש היגיון רב בלהפוך את היוצרים עצמם לסטארים. בשונה משחקנים בסרטים עלילתיים, "כוכבי" סרטים דוקומנטרים לא נוטים להשתתף שוב בעוד סרט דוקומנטרי. בשונה מסדרות ריאליטי הבעיה המרכזית של יחסי הציבור לסרטים דוקומנטרים היא חד הפעמיות שלהם- לרוב מדובר בסרט בודד ולכן קשה לעשות לסרטים האלה יחסי ציבור. ישבו וחשבו ביס-דוקו מהו האלמנט החוזר בסרטים דוקומנטרים ומצאו- הבמאים.
כיוצר דוקומנטרי יש יתרון גדול בלהפוך את עצמך ל"סטאר" ואנחנו צריכים להגיד תודה ל"יס-דוקו" ששמים אותנו בפרונט. ההיגיון הוא שאם הקהל ירצה לראות יצירה שלך, יהיה לך יותר קל לגייס כסף לסרטים הבאים שלך בלי קשר לנושא שלהם. הבעיה היא שכמו בכל דבר עליו מערכת יחסי הציבור שמה יד, גם במקרה הזה, כנראה שזה לא יגמר רק בפוסטרים ברחבת הסינמטק. ברגע שבו יחסי הציבור חשובים יותר מהתוכן, פתאום נמצא הרבה יותר סרטים שבהם הבמאים הם הפרונט בלי שום הצדקה ורק במאים שיהיו מוכשרים בזה יוכלו לגייס כספים לסרטים שלהם. אם עד היום ראינו בערוצים המסחריים בעיקר, מקרים בהם הוצמד לסרט דוקומנטרי פרזנטור (לדוגמא, אברי גלעד בסרט על גראס לטיפול רפואי), הרי שבעתיד לא נוכל להיות סתם יוצרים דוקומנטרים אלא רק "דוקסטאר", ונדמה לי שהדבר הזה לחלוטין נוגד את המהות של סרטים דוקומנטרים.
תגובות