בחינה של כמות הסרטים הישנים האין-סופית המוקרנת בקולנועים האהובים עלי בפאריז השבוע, מובילה בהכרח למחשבה העצובה שאין ספק שלא אספיק לצפות בכולם. זו אותה מחשבה עצובה שחשבתי כשבגיל 18 קיבלתי בירושה בעודם בחייהם, מסבא וסבתא שלי, את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. פתאום התווספו לספרייה שלי עוד כ-500 ספרים שעדיין לא קראתי. זה היה מאוד משמח אבל גם מאוד עצוב- בחישוב מתמטי פשוט הבנתי שגם אם אמשיך לקרוא בקצב סביר של שני ספרים בחודש, הרי שאקרא מקסימום 24 ספרים בשנה, זאת אומרת שב-20 שנים לא אספיק לחסל את כל ערימת הספרים הזו. ומה יהיה עם ספרים חדשים שיתווספו למה שארצה לקרוא ב-20 השנים הבאות?
עם כל המחשבות האלה השלמתי כבר, אלא שלאחרונה אני מגלה שגם ספרים וסרטים שכבר קראתי, אני שוכח יותר ויותר מהם. גיליתי גם שאני זוכר הרבה יותר טוב סרטים שלגביהם כתבתי משהו. סרטים מהתקופה שבה כתבתי ביקורות ב"וואלה", נשארים בי יותר, אפילו אם הם לא היו מרשימים בכלל. אז החלטתי להקים מדור חדש בבלוג, שיאלץ אותי לכתוב כמה מילים על כל סרט או ספר שאני קורא. לא מדובר על ביקורת, אלא יותר על הבלחה, משהו שמצא או לא מצא חן בעיני, איזו מחשבה שהסרטים או הספרים העלו בי, איזו נקודה להתייחסות.
אז זה היה המזון התרבותי שלי לאחרונה:
אלנבי/ גדי טאוב– לאורך חלק ניכר מהספר, התחשק לי להרים טלפון לגדי טאוב ולשאול אותו אם הוא כבר עובד על הסרט שיעשה מהספר הזה ואם הוא צריך עזרה, אבל אז נזכרתי שהוא גדי טאוב וסביר להניח שהוא כבר נמצא בשלב מתקדם מאוד ובכלל לא צריך אותי. למרות ההכנסות הטוטאלית שלי אל הספר הזה, קצת אכזב אותי שכל שלוש הדמויות הגבריות הראשיות נופלות איכשהו לתוך אותה תבנית- אם רק יתנו להם את הפנטזיה הנשית הנכונה, הם ישאבו אליה כמו תינוקות אל ציצי.
The brown bunny / וינסנט גאלו– כל מה שידעתי על הסרט הזה לפני שנכנסתי אליו היה שאחת השחקניות מוצצת לגאלו היקר "און קאמרה". בתור מי שהקריירה שלו התחילה ממציצות, חשבתי שאסור לי לפספס את הסרט הזה. זה סרט הזוי ומקסים שלאורך רובו לא הצלחתי להחליט במה בדיוק אני צופה ובכל-זאת הייתי מרוצה. הטוויסט הסופי הוכיח משהו שאני יודע ומתקשה להאמין בו- אם הסוף ממש ממש טוב, אפילו מי שהסרט לא תפס אותו, יצא ממנו עם הרגשה טובה.
סוף שבוע אחד/ ברנהארד שלינק– ספרו של שלינק מנסה לעמת את הטרוריסטים הגרמנים הקומוניסטים של שנות ה-70 עם עיניים גרמניות עכשוויות. מצד אחד כתיבה מיושנת ומונולוגים שהם הרצאות דידקטיות של כל אחת מהדמויות, מצד שני, מדי פעם, טוויסטים עלילתיים מפתיעים שלא נובעים מפעולה אלא מפערי ידיעה, ומאפשרים לך לצלוח גם את ההרצאה הבאה. דווקא הקטעים מהספר בתוך הספר שכותבת דמות בשם אילזה הם החלק המעניין ביותר, ומתוכם הסצנה בה הטרוריסט הגדול של שנות ה-70 נהרג דווקא בפיגוע מגדלי התאומים.
Taking off / מילוש פורמן– סרט מוזר שזכה באחד הפרסים הגדולים של פסטיבל קאן אי-שם בשנות ה-70. שיטת השיווק הטובה ביותר של הקולנוע היא התור. עברתי ברחוב שמפוליון האהוב עלי וראיתי תור ארוך, הסתכלתי על הפוסטר, נכנסתי. מהבחינה הזו, אולי מה שהרס את בתי הקולנוע כעסק הוא ההזמנות באינטרנט ובטלפון. הסצנות שאקח איתי הלאה הן- סצנת הגומל מעישון המצחיקה ביותר, סצנה מקסימה בה הוריהם של נערים שברחו מהבית לומדים ביחד איך לעשן ג'וינט, והשיר הזה שבו טוענת בחורה יפה שצריך לזיין את כולם. מעבר המשקל של הסרט מהציפייה שזה יהיה סרט על הבת היפה אל הוריה המתבגרים מעניין.
הפוסטר היפה שדחף אותי לתוך הסרט
Bullets or ballots/ William Keighly – הלכתי לסרט הישן הזה (משנת 1936) כחלק מפסטיבל בוגי (המפרי בוגרט) שמוקרן באחד מהקולנועים בפאריז. זהו הסרט הכי מוקדם של בוגי בפסטיבל הזה שבו מוקרנים מעל 20 סרטים. כבר בסרט הראשוני הזה, בו בוגי לא משחק בתפקיד הראשי, הוא כובש את המסך וכמעט מעלים את שאר השחקנים המצוינים. זהו סרט מהסוג שעליו אפשר להגיד שפעם היו יודעים לעשות סרטים. כמה שהוא ישן, סרט המאפיה הזה החזיק אותי הרבה יותר מכל סרט פעולה אחר שראיתי בשנים האחרונות, אולי כי לא היה בו אפילו אפקט אחד, ואז בהוליווד, עדיין חשבו שכדי לעשות סרט פעולה טוב צריך הרבה יותר מאפקטים.
תגובות