לשכנע את אתגר קרת

בהמשך לפוסט הזה, מדובר בעוד פוסט שבו אני משתדל לזכור ולא לשכוח את מה שאני רואה וקורא. מי שמחפש את אתגר קרת שיעבור לסוף הרשימה .

עוד שתי שאריות מבתי הקולנוע של פריז, שניהם סרטים מאוד מפורסמים שלא ברור איך פספספתי עד היום:

הם יורים גם בסוסים/ סידני פולאק- הסרט הוקרן במסגרת פסטיבל משפחת פונדה וג'יין מעט חד-גונית שם, אבל מאוד יפה. למי שלא מכיר, הסרט מצולם כמעט כולו בלוקיישן אחד שהוא תחרות מרתון ריקודים, באורך של יותר מחודש, בימי השפל הכלכלי בארה"ב. מפתיע לגלות כמה שום דבר לא השתנה בעולם במשך כל השנים האלה, וכמה המרתון הזה מזכיר תוכניות ריאליטי עכשוויות, או בשפתו של מי שמנהל את התחרות- "את הצופים לא מעניינת תחרות הוגנת או מי מכם ינצח, הם רוצים לראות אתכם סובלים כדי להרגיש טוב עם החיים המחורבנים שלהם".

לא רוצה להתחתן עם אביך... רק לרקוד

ימים ברקיע/ טראנס מאליק – בגדול הסרט הזה שעמם אותי, אבל הצילום המדהים של נסטור אלמנדרוס (שזיכה אותו באוסקר) ומשהו באופי של הסצנות בכל-זאת היה מאוד מעניין. מרבית הסצנות שיש בהן דיאלוג הן בנות כשלושה-ארבעה משפטים שבהם אומרים את כל מה שצריך להגיד כדי להעביר את הסיפור הלאה, והמטען הרגשי נוצר כמעט רק מהויזואליה של הצילום. בגלל שהסצנות שאני כותב כל-כך הפוכות תמיד, אהבתי גם את הכיוון הזה. (לקורא עמי ליבנה מומלץ לצפות בסרט הזה שוב לפני שהוא מצלם את סרטו "תחנה מרכזית").

רקוייאם לנעמן/ בנימין תמוז- לכבוד יום ההולדת ה-20 שלי קיבלתי מחברת שחורה במתנה מאלה פ' (שקראו לה ככה כי היא היתה פעורה). השתמשתי במחברת הזו כדי לכתוב מחשבות ורעיונות לסיפורים (זה היה כשעוד חשבתי שלהיות סופר זה העתיד), וגם לאסוף ציטוטים שמצאו חן בעיני. כשלקחתי לידי לפני מספר חודשים את הספר של תמוז, זכרתי שהיה במחברת ההיא ציטוט משם, אבל לא זכרתי מהו. אהבתי את הספר הזה. הוא עוקב אחר תולדותיה של משפחה חלוצית, מימי העלייה הראשונה ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים. ככל שזמן הסיפור מתקרב לימינו, הספר נחלש, ובמקום לקבל סיפורים קסומים על חלוצים מזווית אחרת, אנחנו מקבלים את הזלזול ואת האירוניה של המספר כנגד מה שנהייה מהציונות ואיך היא הקיאה מתוכה את ה"נעמנים". את הציטוט מהמחברת ההיא, מצאתי כמעט בסוף הספר:" הצרה עם כל אידיאולוגיה היא, שכאשר אתה אומר שאתה מוכן למות למענה, פירושו של דבר, למעשה, שאתה מוכן להרוג למענה".

פתאום דפיקה בדלת/ אתגר קרת- נדמה לי שכלום לא השתנה אצל אתגר קרת מאז שקראתי אותו לראשונה, אולי חוץ מזה שהסיפורים הפכו ליותר אלימים ומיניים.  הקריאה בספר היתה מהנה, אבל עכשיו, כשכבר עבר יותר משבוע, מאז שסיימתי לקרוא את הסיפורים לא נשאר בי מהם כמעט דבר (למעט זה שאני בודק אם לאנשים יש ריץ'רץ' קטן מתחת ללשון). כשקראתי סיפורים של קרת לראשונה מאוד אהבתי אותם, אבל היה לי נדמה שבלי בעיה אני יכול לייצר סיפורים דומים. כשלמדתי לתואר השני בקולנוע באוניברסיטה, גיליתי שהוא מעביר קורס לתואר הראשון. בשבוע הראשון לסימסטר, שבו מותר לנסות קורסים, נכנסתי לשיעור בלי להרשם, כמוני עשו עוד כ-70 סטודנטים ובכיתה היו רק 20 כיסאות. קרת הודיע מייד שהיום הוא לא יעיף אף אחד אבל לשיעור הבא יוכל להכנס רק מי שבאמת רשום. החלטתי לכתוב לו סיפור קצר כדי לשכנע אותו להכניס  אותי לשיעור. אני לא חושב שהסיפור הזה הגיע אליו וגם בגלל זה, עד היום, אני לא יודע לכתוב סיפורים יפים כמוהו. הנה הסיפור:

הבטחה או איך משכנעים סופר להכניס אותך לשיעור שלו.

1. חוץ, קפיטריה של גילמן, יום (מרץ 2000)

מ'

אני אוהבת את אתגר קרת.

אני

גם אני, אבל פעם שמעתי איזה הרצאה שלו והוא היה נורא מבולבל.

פאוזה ארוכה, אני משחק בכוסית הקלקר שעל השולחן, מ' מדפדפת בספר של קרת.  מדי פעם אני מרים מבט ומנסה לתפוס את העיניים של מ'. אני לא מצליח לתפוס אותן.

אני

אם תשכבי איתי, אני אכתוב עלייך סיפור של אתגר קרת.

מ' צוחקת, יש לה צחוק מתגלגל, ורואים יפה שיש לה הרבה גומות חן.

מ'

אתה מקיים הבטחות, אתה?

אני

תמיד.

והיה לה חבר למ', וגם השותפה הלסבית שלי נורא רצתה אותה, וכשהיא עברה לגור אצלי לשבוע ניסיון, ואחרי ששכבנו בפעם הראשונה, ניסיתי, באמת ניסיתי לכתוב לה סיפור של אתגר קרת, ולא ממש הצלחתי. שנתיים הייתי עם מ' ולא הצלחתי. היא אהבה אותי אבל אף-פעם לא סלחה, ועכשיו יש לי הזדמנות,  סימסטר בשיעור של אתגר קרת ואולי, אולי אני אצליח לקיים את ההבטחה הראשונה ההיא. למרות שמ' טוענת שזה בכלל היה אחרת- היא טוענת שעל כל זיון מגיע לה סיפור, ושנתיים זה הרבה הרבה סיפורים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מ   ביום 26 בספטמבר 2010 בשעה 16:23

    לא, לא סלחה :)

  • אורי בר-און   ביום 26 בספטמבר 2010 בשעה 16:41

    שלא תחשבי שהפסקתי לנסות. עד היום זה מטריד את שנתי.

  • טוד   ביום 26 בספטמבר 2010 בשעה 18:52

    תודה על ההמלצות,
    בעניין קרת תמיד מקוננת בי המחשבה אם הוא באמת כל כך משובח כמו שכולם טוענים או שזו רק אני.

  • אורי בר-און   ביום 26 בספטמבר 2010 בשעה 19:11

    זו שאלה טובה לגבי קרת. ברור שאפקט הראשוניות משחק כאן, ואותי, באופן אישי, קונה לגמרי אשליית חוסר המאמץ שבכתיבת הסיפורים שלו.

  • עמי   ביום 27 בספטמבר 2010 בשעה 9:09

    כאן הקורא עמי ליבנה, לקחתי את ההמלצה. תודה רבה. והפוסט ממש מקסים.

  • אומנית זעירה   ביום 28 בספטמבר 2010 בשעה 19:21

    "הם יורים גם בסוסים", "ימים ברקיע" ו"רקוייאם לנעמן" – מדהימים והחיבור בינהם איכשהו "טבעי". שירה של צער קיומי שורט. תענוג.

  • אורי בר-און   ביום 28 בספטמבר 2010 בשעה 22:02

    תודה עמי, אני בטוח שייתן לך השראה.
    אומנית- ברוכה הבאה, האמת אני לא חשבתי על החיבור הטבעי ביניהם, אבל אולי יש בזה משהו.

  • תמר המשקפופרית   ביום 4 באוקטובר 2010 בשעה 1:39

    מצטרפת וממליצה בחום על פתאום דפיקה בדלת של אתגר המלך :)
    לגבי השאר, בהחלט רשמתי לעצמי… תודה!

  • אורי בר-און   ביום 4 באוקטובר 2010 בשעה 10:15

    בבקשה.
    אני חושב שאם חברות מסחריות יתחילו להגיב ברצינות בבלוגים ולא כמו מכונות ספאם, העולם יהיה מקום יותר טוב.

  • שחר   ביום 18 באוקטובר 2010 בשעה 12:32

    אתגר קרת גדול, מתוסבך אבל גדול, לכתוב סיפור של אתגר קרת נשמע לי מסובך אבל נראה לי שלכתוב סיפור זה פשוט מספיק, סיפור טוב קונה כל אחד

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month [email protected] *