קישלובסקי מודאג
אנחנו, בישראל, מאוד גאים בגל ההצלחות של הקולנוע הישראלי בעולם ושומעים מעט מדי על ההצלחה של סרטים ממדינות אחרות שאינן מהמרכז הקולנועי. כשמזכירים "קולנוע פולני" לחובב הסרטים הממוצע הוא מייד יזכר בקולנוענים הגדולים של פולין, שפרצו דרך בארצם ומחוצה לה כבר בשנות ה-60 וה-70- קישלובסקי, ויידה ופולנסקי. אלא שהקולנוע הפולני אינו מורכב רק מקולנוענים ידועים אלו, העשור האחרון היטיב מאוד עם הקולנוע הפולני העכשווי ושורת במאים ששמותיהם אינם שגורים בפי חובבי הקולנוע, זכו להצלחות מרשימות בפסטיבלים לקולנוע בעולם.
כמעט מדי שנה בעשור האחרון, סרט פולני אחד לפחות עשה חייל בפסטיבלים השונים מחוץ לפולין ולפחות עוד סרט אחד, זכה גם להצלחה מקומית. הסרטים שזוכים להצלחות מקומיות הם בדרך כלל קומדיות רומנטיות זולות, דוגמת "טוטסטורון" משנת 2007, וכמעט לא מוקרנים מחוץ לפולין ואילו הסרטים שזוכים להצלחה עולמית הם בדרך כלל סרטים רציניים יותר שחלקם יסקרו כאן בהרחבה.
ניתן למנות שלושה אירועים עיקריים כמחוללים של גל הקולנוע הפולני של העשור האחרון. בשנת 1999 עלו לאקרנים בפולין שני סרטים שהיו מבוססים על קלאסיקות ספרותיות פולניות- "פאן טדאוש" מאת אנדריי ויידה ו"באש ובחרב" מאת יז'י הופמן. שני הסרטים זכו להצלחה מסחרית רבה בפולין ומשכו קהל רב יותר משוברי הקופות האמריקאים של אותה שנה. כסף פרטי חדש שהסתמך על ההצלחה של שני הסרטים האלה נכנס לתמונה והפך את הקולנוע הפולני לעסק כלכלי לכל דבר. האירוע המשמעותי השני היה כניסתו לפעולה של המכון הפולני לסרטים בתחילת העשור, המכון מממן עד היום סרטי איכות פולנים ושותף גם בקו-פרודוקציות רבות בין-לאומיות. האירוע השלישי הוא פרויקט של סרטים טלויזיונים לערוץ הטלוויזיה הציבורי הפולני בשם "דור ה-2000". הפרויקט נועד לאפשר לשורה של במאים חדשים, חלקם צעירים וחלקם מבוגרים יותר לביים את סרט הבכורה שלהם בסביבה תומכת, ולאפשר גילוי קולות חדשים של מי שרכשו את ההשכלה הקולנועית שלהם בשנות ה-90. חלק ניכר מהקולנוענים של הפרויקט, דוגמת הבמאית מלגורזטה ז'ומובסקה לא הכזיבו והפכו לעמוד התווך של הקולנוע הפולני החדש.
במאי הקולנוע הפולני החדש הם קפדנים וקשוחים. הם לא מתחנפים לקהל ולא מנסים לרצות אותו, נדמה שהם עושים את הסרטים שלהם- אם הקהל יאהב-טוב, ואם לא, לא נורא. לעתים, הדבר גורם לכך שהסרטים פחות קומוניקטיבים וקיים קושי להתחבר אליהם, אך לרוב זוהי תכונה הראויה להערכה. כל אחד מהסרטים שיצויינו בהמשך הולך עד הסוף עם האמת שלו גם במחיר של הערמת קשיים על הקהל. הסרט "פאלימפסט- תעלומה היפנוטית" של הבמאי קונראד ניבולסקי, לדוגמא, הוא סרט ז'אנר שמייצר "פילם נואר" פולני עם צילום אקספרסיבי. גיבור הסרט מארק, הוא שוטר החוקר את הרצחו או התאבדותו של חברו ונתקף פלשבקים טורדניים. לאורך חלק ניכר מהסרט, הצופה נעדר נקודת אחיזה אמיתית במציאות. בדיוק כפי שגיבור הסרט אינו יודע מה אמיתי ומה הוא מדמיין, כך חווה את הסרט גם הצופה. לנקודת המבט הזו יש מחיר- הצופה עשוי להרגיש לא נח ולנטוש את הסרט באמצע, אך למרות זאת הבמאי לא מוותר ולא נותן לצופה יותר פרטים להבנת המציאות ממה שיש לגיבור. "33 סצנות מהחיים" של ז'ומובסקה, שזכה בשנת 2008 בפרס חבר השופטים של פסטיבל לוקרנו מהווה דוגמא הפוכה. הסרט מתאר בפרוטרוט את ההתמודדות של בחורה עם העובדה שאמה חלתה בסרטן. הסרט נצמד ב"קלוז-אפים" לסבל של האם ולחוסר היכולת של המשפחה לעזור לה והצופה נדרש לסבול ביחד איתן. המאמץ, שנדרש מהצופה, נדמה לא משתלם הפעם כי ככל שהסרט מתמקד יותר בפרטי ההתדרדרות של האם, כך הצופה הופך ליותר מנוכר לסיפור ולדמויות.
חמשת הסרטים המוצגים כאן הם טעימה ראשונית מהסרטים הבולטים של הגל הפולני של שנות ה-2000. חמשת הבמאים שונים מאוד זה מזה בגישתם הקולנועית, אך נדמה שכולם מחויבים באופן טוטאלי לאמת הקולנועית שלהם. "אדי" הוא סרט מוסר שמעלותיו העיקריות הן המשחק המרשים של השחקנים, "הגובה" הוא דרמת מתח עם עשייה קולנועית אינטנסיבית, "טריקים" הוא סרט קסום עם תסריט נפלא, "בית הרשע" הוא דרמה תקופתית המצולמת באופן מרשים ומייצרת קולנוע חזק ו"כל מה שאני אוהב" הוא דרמת התבגרות נוגעת ללב. חלק מהסרטים אולי קשים לצפייה, אך מתגמלים את מי שמתמיד בהם.
אדי
שנת 2002 היתה שנה טובה לקולנוע העצמאי הפולני. שני סרטים שמומנו באופן עצמאי לחלוטין "צמצם את עיניך" של יקימובסקי (שבהמשך ייסקר בפירוט הסרט השני שלו "טריקים") ו"אדי" של הבמאי פיוטר צ'אסקאלסקי, זכו להצלחה גדולה בקופות בפולין וגם בזירה הבין-לאומית.
אדי הוא סרט בהשראת אגדת זן בודהיסטית על אדם שמקבל את כל הצרות הפוקדות אותו בשלווה. זהו סיפורם של אדי ויורצ'ק, שני מחוסרי בית המתקיימים בשולי החברה מליקוט אביזרי מתכת מפח הזבל ומכירתם. את הכסף שהם מרוויחים, הם מבזבזים על אלכוהול, ואדי מכלה את זמנו בקריאת כל הספרים אותם הוא מוצא בפח הזבל ואין להם כל דורש. זוהי הסיבה ששני הגנגסטרים של השכונה בוחרים דווקא באדי כמורה פרטי לאחותם בת ה-17. כשהאחות הצעירה נכנסת להריון מבן הזוג הצועני שלה, היא פוחדת שהאחים יחסלו אותו ולכן מאשימה את אדי בכך שאנס אותה. אדי מקבל עליו את ההאשמה ושני גזרי דין- האחים פוגעים ביכולתו להביא ילדים לעולם בעתיד ומכריחים אותו לגדל בעצמו את התינוק שנולד לאחותם.
המשחק המצוין של שחקנים מקצועיים וחובבים, כמו גם ההזדהות עם מי שהוא לוזר אין-סופי הם אלו שהופכים את הסרט הזה לסרט שהצפייה בו מרגשת ומעוררת מחשבה על אנשים משולי השוליים של החברה הפולנית. הסרט זכה ב-18 פרסים בין- לאומיים כולל 3 פרסים בפסטיבל ברלין.
בשנת 2005 יצא אל האקרנים "הגובה" או אולי "המעקל" סרטו של הבמאי הוותיק פליקס פאלק. פאלק, שהחל את דרכו כבמאי תיאטרון, אמן פלסטי, ועורך וידאו, מציג סרט מהוקצע העשוי במיומנות רבה ומתאר את שגרת יומו של לוסק בומה שתפקידו הוא לגבות חובות בשם המדינה. בומה המגולם על-ידי אנדג'יי חירה, הכוכב הבולט של הקולנוע הפולני העכשווי, לא מבחין בין חובות קטנים לגדולים, בין אנשים החייבים מיליונים לאנשים פשוטים שנקלעו לחוב קטן או בינם לבין בתי חולים שעיקול מכשירי ההחייאה שלהם הורג את המאושפזים. בומה עושה כל מה שאפשר כדי לגבות את החוב ונדמה שהוא אפילו נהנה מזה. מפגש עם אהבת הילדות שלו ואירוע בו האכזריות שלו גורמת למותו של אחד החייבים משנים את ההסתכלות שלו על עבודתו וחייו.
עם סינופסיס כזה בקולנוע האמריקאי המשך הסרט צפוי מאוד- בומה ימצא עצמו ברומן עם אהובתו משכבר הימים וינטוש את עבודתו האכזרית, אלא שהקולנוע הפולני מעדיף שלא לבחור בקלישאות או לגלוש לסנטימנטליות ובמקומן בוחר לבקר את השחיתות בחברה הפולנית. הסרט שתחילתו היא דרמה עשויה היטב המתארת את קשיחותו של בומה משנה לחלוטין את פניו והופך לסיפור אגדה. השוטים הקצביים שבהם בומה רואה את העולם ולא מאפשרים לו לראות את התמונה הכוללת של עבודתו כגובה הופכים לשוטים ארוכים יותר עם קאטים רכים שבהם בומה משתדל לתקן את דרכיו.
אנדג'יי חירה מצליח להפגין, כדרכו, דמות מורכבת ובלתי צפויה עם מנעד רגשי רחב. אנקדוטה פולנית מספרת שהוא שיחק את הגובה באופן כה מקצועי עד שאחת מחברות הגבייה הפולניות הזמינה אותו לעבוד בשירותיה… הגובה זכה בשנת 2006 בשישה פרסי האקדמיה הפולנית כולל הסרט הטוב והמועמד הפולני לאוסקר האמריקאי, הבמאי, השחקן והתסריט וזכה גם בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ברלין.
למי שמעוניין בהתחלה קלה עם צפייה בקולנוע פולני עכשווי, כדאי להתחיל עם "טריקים". זהו איננו סרט פולני קלאסי, אלא דווקא קומדיה מרירה ורגישה המזכירה את הקולנוע הצ'כי.
סטפק הוא ילדון צעיר, שאותו מגדלת אחותו, המבוגרת ממנו בכעשור. היא מלמדת אותו איך אפשר לפתות את הגורל בעזרת טריקים והקרבות קטנות הגורמות לדברים להתרחש כפי שאתה רוצה. רצונו הגדול של סטפק הוא למצוא את אביו שנטש אותם לפני שנים רבות ולהחזיר אותו אל אימו, הבעיה היא שלמעט תמונה אחת מקומטת הוא אפילו לא יודע איך בדיוק אביו נראה.
דווקא באמצעות קולנוע שאיננו פולני קלאסי, הגיע יקימובסקי לאחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הפולני העכשווי- "טריקים" זכה ב-17 פרסים בין לאומיים כולל שניים בפסטיבל ונציה, והיה המועמד של פולין לאוסקר בשנת 2008, אך לא הגיע לחמישייה האחרונה. "טריקים" הוא אחד הסרטים הפולנים היחידים בעשור האחרון שהופץ בישראל באופן מסחרי.
סרטו ההיסטורי והמאתגר של וויצ'ך סמאז'ובסקי מתרחש בלוקיישן אחד שהוא בית הרשע במשך שתי יממות ובשני קווי סיפור מקבילים. יממה אחת מתרחשת בשנת 1978 כאשר וויצ'ך, גיבור הסרט, יוצא מביתו כשכל רכושו עליו, בעקבות מותה הפתאומי של אישתו. בדרכו לחווה, שבה הוא אמור למצוא עבודה, הוא נעצר להציץ באישה עירומה מבעד לחלון ביתה, כשהכלב שלה נושך אותו, הוא נמלט לתוך הבית ומתחבר עם האישה ובעלה. מערכת היחסים בין השלושה מתחילה בחשדנות קלה, ממשיכה בשתייה משותפת ותכנון תוכנית להתעשרות קלילה, אך מסתיימת בסקס וברצח. קו העלילה השני מתרחש באותו המקום 4 שנים מאוחר יותר, בשנת 1982, כשצוות משטרה מנסה לשחזר את הרצח וחוקר את וויצ'ך על מעשיו באותו לילה. אלא שתוך כדי החקירה מתברר שהשוטרים עצמם הרבה יותר מושחתים ושיכורים מגיבור הסרט.
זהו סרט מאתגר לצפייה מאחר והבמאי בוחר שלא להסביר יותר מדי על הקשר בין שני קווי העלילה, ומשתמש באלמנטים סימבוליים רבים השופכים אור על דעתו השלילית על התקופה בה הסרט מתרחש. למרות שזהו סרט כביכול קטן (לוקיישן אחד בלבד) הרי שהתחושה היא של סרט הרבה יותר גדול, שהאלמנטים הרבים המרכיבים אותו מייצרים דרמה אפלה וגרוטסקית וסרט שהוא כמעט מיתי.
הסרט זכה בשנת 2009 בחמישה פרסים שונים במולדתו כולל פרס חביב הקהל בפסטיבל ורשה ופרס הצילום בפסטיבל קמרה-אימאג,' הנחשב לפסטיבל הצילום החשוב ביותר בעולם.
יהיה מועמד לאוסקר הזר?
זהו סרטו השלישי באורך מלא של יאצק בורצוך יליד 1970. בניגוד לשאר במאי הקולנוע בני דורו, שרובם למדו קולנוע בצורה פורמלית, בורצוך רכש השכלה דווקא בפילוסופיה, משחק ומוסיקה.
הסרט עוסק בנער צעיר החי בעיירת חוף פולנית בתחילת שנות ה-80. בעוד ברקע מתקיים מאבק בין הקומוניסטים לבין תנועת סולידריות העולה, יאנק וחבריו מנסים להקים להקת פאנק, לאהוב, ולעשות כל מה שנוער עושה בפעם הראשונה בגילאים אלו. מציאות החיים של יאנק וחבריו לא מאפשרת להם להתנתק ממנה – יחסיו עם הנערה שהוא אוהב נקלעים לקשיים עקב המתיחות בין אביה הפעיל ב"סולידריות" ואביו המשרת כקצין בצבא הפולני, ומופע הרוק שלהם הופך, שלא ברצונו של יאנק, למופע עם משמעות פוליטית הרת גורל.
למעט "קאטין" של ויידה משנת 2007 לא היה אף סרט פולני בחמשת המועמדים האחרונים לאוסקר האמריקאי. דבר זה אינו מפתיע כי הקולנוע הפולני נוטה לא להיכנע לנוסחאות אמריקאיות ולהפיק סרטים שהווליום שלהם נמוך ולא מתאים למה שמחפשים באוסקר האמריקאי. סרטו של בורצוך, שנבחר לייצג את פולין בתחרות האוסקר השנה יכול, להערכתי, להגיע אל החמישייה הסופית, גם בגלל שהוא סרט מצוין וגם בגלל שהוא מתאר את התקופה הקומוניסטית בפולין בעיניים ביקורתיות ומפוכחות אך נקיות מקלישאות. דמותו של אביו של יאנק, המגולמת שוב על-ידי אנג'יי חירה, והיתה יכולה ליפול למלכודת קלישאתית של אדם קשה המשמש אנטי-תזה לבנו המרדן, מגלה דווקא רגישות רבה, אהבה אבהית, תמיכה וחמלה בתוך המציאות הקשה בה היא פועלת. עובדה נוספת שיכולה לעזור לו במרוץ לאוסקר היא ההשתתפות בתחרות הרשמית של פסטיבל "סאנדנס" הנחשב בתחילת 2010.
פורסם בשינויים קלים ב"עכבר פולין"
תגובות