קרן ידעיה היא בעיני אחת הקולנוענים המעניינים ביותר שפועלים בקולנוע הישראלי. (ואני כותב קולנוענים כי היא מעניינת בתוך כל הקולנוענים ולא רק בין הקולנועניות). את אחת מעבודות הסמינר שלי בלימודי התואר השני הגשתי על סרט קטן קצר ונשכח שלה בשם: "תחתונים" אותו היא ביימה בצרפת ועוסק בחווית קניית תחתוני נשים בכלבו גדול. למרות שהיה לי קשה להתחבר לסרט האחרון שלה "כלת הים", הרי שאני מצפה מאוד לסרטים הבאים שלה וחושב שלא ראיתי כמעט סרטים שעשו עלי רושם כמו "אור".
לפני מספר ימים גיליתי ברשת שיחה שקיימה סטודנטית בשם מאיה מאירי עם קרן ידעיה לצורך לימודיה בסם שפיגל. בעיני, זוהי שיחה מצוינת ומעניינת ולכן ביקשתי את רשותה לפרסם אותה כפוסט אורח.
אז עד כאן אני ומכאן מאיה מאירי:
קרן ידעיה היא במאית ותסריטאית ישראלית, בתם של האמן עודד ידעיה והסופרת רונית ידעיה, מקימי בית הספר לאמנות מנשר, שם היא גם מלמדת בימוי ותסריטאות ומלווה סטודנטים בסרטי הגמר שלהם.
ב1998 היא ביימה את סרטה הקצר הראשון לולו, סיפור על ערב בחייה של זונה בתל אביב. נקודת המבט של ידעיה היא קשה ומעוררת לרוב שאלות פוליטיות בנוגע לדיכוי וניצול חברתי.
ב2004 סרטה 'אור', העוסק במערכת יחסים של בת עם אמא שלה שעוסקת בזנות, זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן ונחל הצלחה רבה.
ב2010 יצא סרטה 'כלת הים', סיפור אהבה בין בחורה יהודיה וצעיר ערבי, תסריט שכתבה במשך ארבע שנים, שהוקרן גם הוא בפסטיבל קאן.
אם ב'אור' היא בחרה להשתמש במצלמה סטטית כסטילס, ב'כלת הים' היא מחפשת שפה קולנועית שונה ומנסה להגיד משהו על מה נתפס יפה ומכוער.
אחת הסיבות לרצון הגדול שלי לפגוש אותך מעבר לזה שבעיניי את עושה קולנוע חתרני, גם בשימוש בכלים הקולנועיים וגם בנושאים שאת בוחרת, היא העובדה שאת במאית אישה- מתוך 6 אחוז במאיות נשים בעולם הקולנוע. את חושבת שלאישה קשה יותר בתחום הזה?
בכל תחום זה אחוז הנשים שמצליחות בו, גם בפוליטיקה. בשוודיה זה לא המצב, מתארת לעצמי שגם בשוודיה יש יותר במאיות.
בכל התחומים גם באקדמיה נשים הם עדיין מיעוט, אנחנו מיעוט כמו ערבים דרך אגב. אם מסתכלים על ייצוג, זה מדהים כמה אנחנו אזרחיות סוג ב' כמו מיעוטים אחרים במדינה מבחינת הייצוג שלנו. בתחומים שדרושות אליהם תכונות כמו כריזמה ומרפקים או שליטה וכוח. יכול להיות שבתחומים הנלווים של קולנוע תמצאי יותר עורכות, כי שם התכונות הנשיות כמו היכולת לפתח אינטימיות יכולות לחדור יותר.
הכל מתחיל ונגמר במהפכה הפמיניסטית שעדיין נמצאת בחיתוליה. אנחנו טועים לחשוב שהיא נגמרה בגלל שזו מהפכה שהיא מתמשכת ולא פורצת ונגמרת בבום. בדר"כ מהפכות קורות קוטפים את הפירות וממשיכים הלאה, המהפכה הפמינסטית היא ייחודית כי היא מאבק תמידי.
צריך לזכור שבתקופת ורג'ינה וולף לא יכולנו ללמוד באוניברסיטה, אז עכשיו אנחנו יכולות. לי זה צורם, אני מודעת לזה בכל שניה שאני מביטה בטלויזיה ורואה את הייצוג המזערי שלנו. קולנוע הוא תחום שכאילו נתפס כתחום גברי אבל אני חושבת שלאישה במאית יש ייחוד שאין אותו לגבר. גבר הרבה פעמים כדי לשלוט בצוות יכול לגייס תכונות שהם סוג של אגרסיה בזמן שאישה במאית יכולה לגייס תכונות של הקשבה אם יש לה כריזמה, אבל היא זקוקה לכריזמה.
אני אף פעם לא הרגשתי את הקושי הזה, אבל לא כמו נשים שמכחישות שיש קושי אלא בגלל האישיות שלי שהיא נורא חזקה וקשוחה וכריזמיטית אז לא ראיתי שום גבר ממטר.
הייתי אומרת לחבק את התכונות הנשיות שיחודיות לך בתור במאית, להציע קול אחר אבל כן את צריכה להיות עקשנית ולדרוש ולדעת לדבר, מול קרנות מול מפיק. קשה להיות שברירית בעולם הזה. אי אפשר עם שבריריות לנהל סרט בגלל זה הרבה נשים פונות לדוקומנטרי אני חושבת.
בתחושה שלי כדי ליצור קולנוע אתה חייב להמשיך ולחוות את החיים על פניהם. איך באמת מצליחים לעשות קולנוע תוך כדי שגרה עמוסה של בית ומשפחה?
אחד הדברים שאני מלמדת את הסטודנטים שלי וזה כאילו לא ללמד קולנוע אבל אז מסתבר שזה בדיוק הנקודה שהם מתעכבים עליה.
הרגלי כתיבה זה אחד הדברים הכי חשובים ליוצר. כישרון זה אחוזים מעטים בסיפור, הרבה יותר אחוזים זה עקשנות, לא להישבר בדרך להאמין בעצמכם ולבנות נכון את הקריירה שלכם.
ולהשקיע את הזמן בבניית משמעת ועקשנות ואמונה עצמית. לי היה את זה כי שני ההורים שלי הם אמנים, ומה שלמדתי מהם זה ללכת לעבוד בסטודיו בלי בוס שנותן לך שיק בסוף החודש. להבין שזה עבודה. אני זוכרת כשאחותי נולדה אני הייתי שומרת עליה במקום קייטנה והם הלכו לסטודיו ליצור ולא היה בוס, הם קבעו לעצמם את הדד ליינים.
אז להבין שאומנות היא עבודה, לגלות לאט לאט את השעות שטוב לך לכתוב, כמה שעות את צריכה.
זמן כתיבה הוא זמן קדוש.
את כותבת כל יום?
אני כותבת כל יום חוץ מהזמן שאני מלמדת בו. והצורך שלי הוא היסטרי, זה משמעות חיי. אז אני מוצאת את עצמי תמיד מעדיפה להישאר בבית ולכתוב. היום בבקרים אני מלבישה את הקטנצ'יק שמה אותו בגן ועושה הליכה בים.
זה גם חלק מהעניין, חיים שהם לא בריאים, מעשנים הרבה, שותים, ישיבה בבית, לא לראות אנשים, משהו מאוד בודד. חלק מהעניין זה לשמור על בריאות נפשית, אני הולכת לטיול בים אז הים נשאר לי בגוף. הכתיבה זה כזה מצב מדוכדך ובודד שהתחילו להיות לי דרישות, חדר עם נוף לים, חדר שאני אוכל לסגור את הדלת מהבן-זוג ואוכל לכתוב.
אינטימיות שלך עם עצמך
לגמרי. לנשים קשה לדרוש את זה. את צריכה להגדיר לעצמך שלוש פעמים בשבוע לכתוב.
אני תמיד עובדת על הסרט הבא, לפעמים הוא מתהפך ואני כותבת על משהו אחר. אבל זה תמיד פרוייקט. ויש שלבים בכתיבה, יש שלב של רעיון חופשי, יש שלב של דראפט.
דיברת מקודם על הבדידות הזו, וביוצרים יש משהו מאוד בודד. זה פרדוקסלי כי מצד אחד אתה אמור ליצור קשר אינטימי עם הצוות שלך, עם השחקנים בשביל הפריה משותפת. מצד שני יש משהו בודד ביצירה.
כשהחלטתי להיות במאית הייתי בת 15. אני באה מבית של אומנות, חיפשתי משמעות לחיים, ההורים שלי הם אומנים. אמא שלי היא ציירת, אבא שלי הוא צלם, שעמום. כל היום בסטודיו ופעם בארבע שנים תערוכה. ונורא מצא חן בעיניי זה שבקולנוע זה משתנה. שנתיים שלוש כתיבה את בודדה, ואז פרה פרודקשין, אקשן, צלמים, יחצנים, אנשים ואז עריכה את יוצאת מהבית מתלבשת מסיבות, גלאמר.
אני נהנית מההשתנות הזו של החיים. את הכתיבה אני הכי שונאת. זו התקופה הכי מדוכדכת, הכי בודדה. למרות שיש לי צורך אדיר בזה. תמיד אני אבחר בלבד. השעות שבהן אני כותבת זה זמן קדוש. וצריך חמש שעות כדי לייצר מהן שעה אחת של כתיבה. אני לא עונה לטלפונים, לא בורחת. מתוך זה יצא לך שעה שעתיים יצירה.
ממה את לוקחת השראה לסרטים?
הסיפורים שלי בסרטים הם תמיד לוקחים השראה ממה שאני עוברת בחיים, מהמשפחה שלי ומסיפורים שאני שומעת ודברים שאני רואה מסביבי.
זה סוג של תרפיה?
כן ברור. אני תמיד אומרת לסטודנטים שלי על הסרט גמר, מה אתם רוצים לשנות בחיים שלכם? כל הסטודנטים שלי בפגישות האישיות שלנו, צריכים לשפוך את הבעיות שלהם ולחשוף את היחסים שלהם עם ההורים שלהם.
השיעורים שלי מצחיקים סמסטר שלם הם בהלם כי אני אסוציאטיבית וזה לא מובנה. אני נורא אוהבת את הסטודנטים ואני מטפלת במהות שלי, הייתי עובדת עם נוער במצוקה. לאחרונה הפסקתי לעבוד עם אנשים במצוקה, אז נשארו לי רק הסטודנטים.
הצד הטיפולי שלי צריך לצאת. אז עכשיו הדבר הכי דרמטי שקרה לי בחיים בשנים האחרונות זה המפגש עם בעלי ולהפוך להיות אמא וזה השפיע על היחסים שלי עם אמא שלי . והתסריט שהתחלתי לכתוב אחרי הלידה היה סביב זה. אבל בינתיים הפתיעו אותי וקיבלתי ספר ליד שטילטל אותי וזה הפרוייקט הבא.
את עושה אדפטציה?
כן. לא יאומן. ספר שיצא לפני חודש. ספר החדש של משוררת בשם שז "הרחק מהיעדרו" הוא שם הספר ועוסק ביחסים של אישה בת 33 שחייה כמו זוג עם אבא שלה. אמרתי לעצמי הדברים הטובים עוד יחכו, תנו לי לבחוש עדיין בג'יפה.
אמרת על כלת ים שהשנה הראשונה הוקדשה להצהרת כוונות. מאיפה באמת את מתחילה את תהליך הכתיבה? קודם דרך הסיפור? דרך התמה? הגיבורים?
גם כשנותנים לי סינופסיס אני אומרת: "אוקיי עכשיו בוא נחזור אחורה." הסיפור זה טכני. הסיפור יכול להתחלף באלף סיפורים. מה שלא יכול להתחלף זה התזה. התזה זה הדבר שאת מגלה וגם בשביל להבין תזה זו עבודה, זה מצריך הרבה עבודת שטח פנימית.
אני תמיד אומרת יש תזה ויש תמות קטנות והתזה המרכזית לא ניתנת להחלפה וזה הדבר שבוער בך להגיד, או בוער בך לטפל בו. ועליו את יכולה להלביש אלף סיפורים ולהחליף לוקיישנים וזה כבר משחק. פלירטוט עם קולנוע. אין חוקים ממה שמתחילים. בכלת הים זה התחיל ממקום אינטלקטואלי, מהצהרת כוונות- רציתי לעשות משהו פוליטי וחשבתי מה אני אעשה ואיך. ובתקופה ההיא התאהבתי בסרטים ההודים והמצרים ואמרתי אוקיי בשביל לעשות סרט שהוא כאילו פופולרי, לא לעשות סרט רק על שמאלנים אז אני צריכה לעשות מלודרמה- סרט עם עטיפה מתוקה לסוכריה חמוצה. והתחלתי לחקור, לקחתי מורה, מישהו שהוא מאוד חתרני שאני יכולה לסמוך עליו, ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד, לשמוע על כל מיני תמות תזות פילוסופיות בנושא של הסכסוך, אסטרטגיות אנטי מלחמתיות, כדי להבין איפה אני ממקמת את זה בכלל ואיזו תמות יכולות להיכנס. ואז אחרי שנה של הבנות של למשל לא שטחים כבושים אלא יפו, כל מיני הבנות שהיו לי, התחלתי לחפש את הסיפור. ואז הבנתי שבלי האישי שלי תמות אינטלקטואליות לא יעבדו. ואז כשנוצרה המשפחה היהודית התחלתי להבין את הקשר בין החיים שלי לפוליטיקה ולהצליח לייצר תזה שקשורה גם אליי אישית ולהורים שלי ושגם אומרת משהו פוליטי על איך שאנחנו חיים פה. להפסיק לשקר. בעצם גם אמרתי אני רוצה להציע פיתרון. רוב הסרטים השמאלנים אומרים תראו מה יקרה לנו אם לא, ואני אמרתי מה כן. זה מדבר על הדרך איך אפשר כן.
יש אנשים שיגידו שסרטים זה דבר בידורי ואני דווקא טוענת שסיפורים זה תרופה והם פותחים אותך לידע ולאמת.
התפקיד של אומנים הם הפילוסופים של החברה שלנו. והם הכי חשובים כי הם בקשר עם ההמונים.
הבעיה שאם את או אתה לא מודעים לדעה שלהם לגבי החברה אז יצא להם סרט טעות, סרט שוביניסטי גזעני..תפקיד של סרטים גם אם כאילו לבדר שיהיה להם פרספקטיבה חברתית.
וזו אחריות גדולה להיות יוצר. אתה לא יכול להכניס דמות של זונה לסרט שלך רק בשביל להביא כרטיסים, אתה מכניס דמות של זונה שיהיה לך מה להגיד בקשר לזה.
חייבים לקחת אחריות, צריך לגבש עמדה לחקור להגיד משהו.
כשהייתי לפני שנתיים בפסטיבל הקולנוע בשדרות היתה סדנת יוצר עם יקי יושע, והוא דיבר הרבה על המניעים לעשות קולנוע ובאמת על לעשות בחירות של הלב ועל התשוקה כמניע ליצירה. ואני זוכרת ששאלתי אותו על ההתנגדויות ביצירה והוא אמר נגעת בעקב אכילס.
ואני סקרנית עליך בתור יוצרת שלוקחת סיכונים, איך את מגיבה להתנגדויות האלה? בזמן כתיבת התסריט, בנגיעה בנושאים שהם רגישים, מה קורה כשמגיע מבוי סתום?
איפה שיש התנגדות שם זה המקום להכנס.
תבדקו איפה אתם עושים קאט. כי קאט עושים כדי לברוח מהתמודדות. ויצירה הולכת יד ביד עם תהליך שקורה לך בחיים, את לא עושה סרט שכבר גילית או הבנת משהו. את עושה סרט שיחד איתו תגלי ותביני, זה בעיניי תהליכי יצירה אז תמיד תרצי לברוח מהמקומות שאת לא רוצה להתמודד איתם וזה הכי קשה. זה המקומות של חודש שאת תקועה, ואני כבר יודעת שאחרי חודש של הדיכאון אני מגלה משהו וזו ההארה. אני יודעת שמהדאון הזה יבוא הגילוי.
והתנגדויות מבחוץ, צריך ללמוד לקבל ולהקשיב לביקורת. ולהאמין שיש לך משהו מיוחד להגיד וללכת עליו.
בסרט לולו יש דיוקן של זונה שנכנסת בסצנה הסופית לסיטואציה מאוד נשית וקשה בתוך עצמה.
איך מצליחים לגרום לסצנה כזו לדייק? האם את מפרקת את זה בשלב התסריט? או שזה משהו שנרקם וקורה בינך לבין השחקנית בזמן הצילומים?
הבסיס הוא התסריט אבל קורים הרבה דברים עם השחקנים, זה עולה לעוד רמה של דיוק אחרי המפגש עם השחקנים וזה מדהים אחרי שמניחים את התסריט, אחרי שנה שלוש ארבע ואת בטוחה שאת מאוד מדוייקת בפלונטרים של הדמות, מגיע השחקן ושואל שאלות חדשות שפותחות אותך למשהו מחדש. זה שילוב, זה עוד רמה וצילומים זה עוד רמה.
הייתי שמחה לדבר איתך על הצילום של כלת ים. בחרת להשתמש בזום אין איטי. ומצאתי את עצמי תוך כדי הסרט מנסה לפענח את הסיבה. בתחושה שלי הזום אין הזה דיבר וקירב אותנו לדמויות בשעה שהם בחרו לשתוק. מה רצית לבטא דרך הבחירה בצורניות שנחשבת כמעט כטאבו?
הזום אין נולד מהמקום האינטלקטואלי פוליטי מהקולנוע ה"ערבי", הקולנוע שנחשב זול. בדיון הפילוסופי של הסרט אני שואלת מה זה תרבות גבוהה ומה זה תרבות נמוכה ומי קובע את זה בשבילנו. מה זה זול ומה זה מתוחכם ואני מנסה לצאת נגד זה ואני מנסה להגיד שאנחנו כלואים במה שנחשב מתוחכם.
וסטרילי.
כן. הזום אין זה כלי שהוא לא בשימוש בכלל. מילה גסה.
אני דווקא רציתי שהזום אין יהיה זום אין מהיר וזול, כמה שיותר קיצוני, אבל הצלם שלי התקשה ללכת עם זה עד הסוף. בכלל יש פער גדול מבחינתי ב"כלת הים" משלב הצהרת הכוונות והתוצאה הסופית. היחס שלי אל כלת הים מורכב, אני חושבת שהתסריט והצהרת הכוונות היו מושלמים, אבל בתחילת הצילומים גיליתי שאני בהריון והייתי בין הקאה אחת לאחרת ופשוט לא הייתי שם. גם דנה (איבגי) אמרה, מישהי אחרת ביימה במקומך.
את מרגישה שכל הסרטים שעשית הם חלק משלם אחד? או שהם כולם עומדים בצורה עצמאית ושונה אחד מהשני? כלומר האם כל הסרטים הם חלק מהשם הפרטי- קרן?
כן. לפעמים אני שואלת, אני לא ממחזרת את עצמי? אני לא נשארת באותו נושא, אבל אני חושבת שכל הבמאים הגדולים מתעסקים באותם הנושאים, כל הזמן מזוויות שונות.
אילו מרכיבי אישיות את חושבת שצריך להיות באדם בשביל לעשות קולנוע, יש אנשים כשרוניים מסויימים שנעלמים וכאלו שמצליחים?
לי לדוגמא אין כישרון אסטטי טבעי, הכישרון שלי זה חשיבה ביקורתית ועקשנות. ואני חושבת שזו התכונה הכי חשובה, לא לחשוב כמו עדר.
*
בנימה אישית (גם זה מאיה)
המפגש עם קרן גרם לי להבין שכדי לעשות קולנוע עליי להיות מצוידת מלבד כישרון ואהבה לדבר.
בעיקשות אינסופית. שרק דרכה אוכל להגשים את עצמי.
שהיצירה גם אם היא מקבלת תוקף בחוץ, חייבת להגיע מתוכי.
ואני חייבת להעביר את עצמי בתוך אותם הנושאים בהם אני מבקשת לגעת.
שהגילוי הוא הכרחי כדי ליצור, ובמקום בו אני עושה קאט הוא לרוב משהו שאני לא רוצה להתמודד איתו.
כמו גם בחיים.
מאיה מאירי היא סטודנטית לקולנוע בת 26. מאמינה שכדי לעשות קולנוע על אדם להיות מוחצן. כלומר חוצן. כלומר אצן, עם סיבולת לב-ריאה או סיבולת ארוכת טווח אחרת.
תגובות