איכשהו יצא שהייתי אתמול בערב ירוד, ואני דווקא מאוד אוהב חורף. סימסתי לחבר השתייה החדש שלי ושאלתי אם הוא מכיר מקומות שמחים? הוא היה עייף מדי, אז ראיתי את הסרט האוטו-דוקומנטרי (מעניין למה לא קוראים לסרטים אוטוביוגרפים ככה?) של עמוס קולק– "כרוניקה של משבר"- שהתיישב בול על המצב רוח שלי.
עד כמה מותר להתערב בחיים של דמות שאתה מצלם ובחיים של אחרים בכלל?
זה סרט שרץ על שלושה מישורים ובתוך הסרט מגדיר אותו קולק כ"מירוץ של שלושה אנשים אל הקבר של עצמם"- הוא- הבמאי שנמצא בנקודת שפל ולא מצליח ליצור סרטים נוספים, רובין- זונת רחוב נרקומנית, אינטיליגנטית ומקסימה שהסמים מאכלים את חייה, וטדי קולק- אביו של הבמאי בן ה-93, שחייו מתקרבים אל קיצם כדרך כל אדם. כ-7 שנים עבד קולק על הסרט הזה, באמצעות מצלמה ביתית הוא צילם את עצמו, את משפחתו, ואת חייה של רובין. למרות צילום בעייתי, מצליחה עבודת העריכה המבריקה של העורכת מיקי כהן ליצור מ-7 השנים האלה סרט אמפטי שמצליח לחבר את שלושת הקודקודים של המשולש הזה לסיפור מרגש אחד.
בצלעות של המשולש נמצאות הדילמות שמעסיקות את קולק. בצלע האחת מול אביו, הוא מתמודד עם החיים בצילו של אביו המיתולוגי, שואל מהי המשמעות של לחיות בצל כזה, וצופה בקמילתו הבלתי נמנעת של האבא בכנות מעוררת הערכה. בצלע השנייה מול רובין- אישה מקסימה ומלאת חיים- שואל קולק הדוקומנטריסט, עד כמה הוא יכול להיות מעורב בחייה של הדמות הדוקומנטרית שלו? עד כמה מותר לו להתערב כשיכול להיות שהיא בכלל לא מעוניינת להגמל מהסם? אני חושב שהמעלה העיקרית של הסרט היא האנושיות של קולק והאופן שבו הוא נחשף כלפי המצלמה בהתמודדות עם שתי הצלעות האלה וגם עם המשבר היצירתי שלו עצמו.
למרבה הבושה, לא ראיתי אף סרט אחר של קולק. עכשיו, אחרי שאני כביכול מכיר אותו מהסרט הזה, אני מרגיש חובה לפחות לראות את "אוכל מהיר נשים גנובות". זכור לי שב- 2003 כשהייתי עם "72 בתולות" בפסטיבל טרייבקה בניו-יורק. הוצגתי בפניו ומישהו אמר לי: "זה עמוס קולק, הוא מאוד מקושר פה בעיר, אם הוא יאהב את הדברים שלך, אתה מסודר". לא ידעתי מה להגיד לו, אז לא אמרתי כלום, ואני לא מסודר- לפי הסרט לא נראה שגם קולק מסודר במיוחד. סצנת הקולנוע העצמאי בניו-יורק, נראית דרך העדשה של קולק יותר אכזרית אפילו מהסצנה הישראלית. נדמה ששם תמיד הכסף מדבר, ואם הסרט האחרון שלך לא היה הצלחה, אז לא משנה כמה הפרויקט הבא שלך מבטיח, אין שום גוף שיעזור לך להתרומם. הסצנות הכי מוצלחות ועצובות בהקשר הזה מופיעות כבר בתחילת הסרט כשקולק מדבר עם מישהו ואומר לו שהוא עדיין לא מוכר בארה"ב, אבל הוא רק בן 56 והלילה עוד צעיר… (רבאק, בן-אדם, הסרטים שלך היו בקאן וברלין, יצרת כבר יותר מ-10 סרטים שכולם מומנו בדרך זו או אחרת, אתה לא יכול להתייחס אל עצמך כקולנוען לא מצליח), ועוד סצנה ספק הומוריסטית ספק רצינית שבה קולק נזכר שדווקא היה לו קהל מעריצים בצרפת ומנסה ללמוד צרפתית כי אולי משם תבוא הישועה.
"זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו", אמר חברי הוירטואלי אודי שרבני על הספר שלו. (שראוי בהקדם לפוסט נפרד). בפראפראזה על האמירה של אודי, אני יכול להגיד שזוהי לשמחתי לא האוטו-דוקומנטציה שלי אבל גם אני בכיתי אתמול כשצפיתי בו.
תגובות