רציתי לכתוב שאברהם הפנר הוא הסופר שעושה את הקולנוע שאני הכי אוהב והקולנוען שעושה את הספרות שאני הכי אוהב, אבל חיפוש בגוגל אחר הביטוי "הסופר והקולנוען", (זה תמיד, משום מה, הסופר והקולנוען ולא הקולנוען והסופר), הציף אל פני השטח גם את אפריים קישון. אז אני מסייג, יש ביניהם תחרות במשבצת של הסופר שעושה קולנוע, אבל הפנר לוקח בענק את המשבצת של הקולנוען שכותב.
קראתי לאחרונה את "כולל הכל" של הפנר, ואם הייתי מכין את רשימת הקריאה לכל מי שרוצה להיות קולנוען, הספר הזה היה בתוכה בתור קריאת חובה. הספר המצחיק, האנושי המיוחד ומלא ההברקות הזה כולל בתוכו (בנוסף על חשבונות, צוואות, הקלטות טייפ, ומכתבים), 4 תסריטים של הפנר, ותיאור מה שהוא מכנה "צד התפר" של התסריטים- כלומר איך התסריטים האלה הגיעו לעולם, והרבה מאוד ציטוטים מקסימים על קולנוע. ואם נשמע ממה שכתבתי שזה ספר הדרכה לכתיבת תסריטים, אז בכלל לא, זה רומן גדול מימדים ורחב יריעה שיכול בעיני להתחרות בקלות על תואר הרומן הישראלי הגדול של כל הזמנים.
הנה כמה מהציטוטים שמצאו חן בעיני:
"בתולות לא עושות סרטים. זונות עושות סרטים. אם לא תהייה זונה לעולם לא יהיה לך סרט."
אני רוצה לנצל את ההזדמנות להתנצל בפני עצמי ובפני כל מי שעוזר לי עם הסרט על זה שהפכתי אותנו לזונות. זה טירוף מוחלט מה שאנחנו עושים והסיבה היחידה לעשות את זה היא הציטוט של הפנר-זו כרגע הדרך היחידה.
כל סרט בנוי מ242,000 החלטות קטנות ו 18,000 בינוניות- כל החלטה קומפרומיזה של בין 100% ל 20%. סרט טוב הוא סרט שקומפרומיזותיו קטנות יותר. במילים אחרות: אל תבכה על מסע באירופה (תסריט שלא הפך לסרט) – הוא במצבו הנשגב ביותר כעת… ויד הקומפרומיזות לא תפגע בו.
זה נכון, אבל תסריט שנשאר בתיקייה בהארדיסק ולא זכה לחיים, זה הדבר הבודד ביותר שאני מכיר. מדי פעם אני דוווקא כן בוכה על התסריטים האלה.
מגיע הזמן שכבר לא מספיק אם היצירה- כן או לא- עשויה טכנית היטב ומה הקונספציה ואפילו לא אם יש שם כישרון- כי מעבר לכל מגיע רגע ורוצים את העיקר, שאומרים לבמאי (סופר, צייר וכולי):"תבוא תצא החוצה ונראה אותך. מה יש לך להגיד שייגע בחיים שלי, שיהיה חשוב".
אמנות זה רק הדבר השני הכי חשוב בחיים- החיים חשובים יותר.
ורק בשביל שני המשפטים האלה, כדאי שהספר הזה יהיה ברשימת החובה של הקולנוען המתחיל.
הם הדבר הכי קרוב לגזע האנושי שאני מכירה. הם ותאוות האגו האיומות שלהם. לפעמים בפרישמן, אני רואה מישהו בא, דמות. מרחוק אני בטוחה שזה בן אדם. הוא מתקרב ועושה לי עיניים, ומסתבר מייד: מה פתאום בן-אדם, זה שחקן! פשוט, הצורה שלהם מטעה. הם דומים לבני אדם, בעיקר מרחוק…. עומד לו בן-אדם ערב ערב על במה ובוכה בדיוק בין תשע וחצי לתשע וחצי ושתי דקות כי הוא קיבל הוראה מהבמאי לעשות את זה. בוכה! זה נורמאלי? זה אנושי?
כשחושבים על זה ככה, זה באמת נשמע מוזר, איך יכול להיות שהשחקנים עושים את הדברים המופרעים והנפלאים והאנושיים האלה בהזמנה. יש שחקנים בקהל? מה אתם אומרים?
אסור להיות מאניאק! כל הזמן אנחנו נאבקים על יושר של כתיבה, יושר בכתיבה. שתהייה הכתיבה עצמה נאמנה למבנה, לאופי ולצבע שקבענו ליצירה בשיתוף פעולה עם היצירה. שיהיה לה ליצירה האינטגריטי שלה. אבל למרות שמלאכת הכתיבה פדאנטית, פדאנטיות של רגע רגע, אסור לכותב להתפדנט. אסור להיות מאניאק! אם בא לך קטע והוא לא נאמן ליצירה- מלה, שורה, חזית בניין שלמה אפילו, ואתה שוקל לזרוק אותו כדי לשמור על טוהר היצירה השלמה, אבל הלב כואב- אל תזרוק, אל תהייה מאניאק!"
אני מוצא את עצמי בתקופה האחרונה בחדר העריכה כל הזמן מאניאק. יוני מן, העורך ואני מעיפים החוצה כל-כך הרבה דברים שאני אוהב שלפעמים אני חוזר הביתה עצוב מאוד. אולי זו עצה לכותבים, בתור במאי ועורך אין שום סיכוי לעמוד בה, אלא אם כן אתה רוצה סרט באורך החיים עצמם.
שינה זה הדבר הכי טוב שאפשר בלי למות. ותכף אחר-כך בא הקולנוע, לשבת באולם החשוך, לאבד את האישיות ואת ההכרה וכל הזמן הזה להשאר חי. המצאה גדולה!
זה ציטוט כבר מ"עליזה" ספר נוסף של הפנר, אבל ברוח הרעיון של "לא להיות מניאק", החלטתי להוסיף אותו כאן. זו באמת המצאה גדולה וזה כל-כך שונה בעיני מצפייה במחשב או בטלוויזיה. וכמה חבל שלאט לאט מתנקים לנו בתי הקולנוע מתוך הערים וכדי לאבד את ההכרה באופן איכותי צריך היום מכונית וקניון.
תגובות