דובי גילהר ואפרת כהן מגן הקימו חברת הפצה המתמחה בהפצת סרטים ישראלים לפסטיבלים יהודים. לפני כחודש הם הודיעו לי שהוזמנתי על ידי הפסטיבל היהודי של וארשה עם הסרט 52/50. במחשבה ראשונה הרגשתי קצת מוזר שהפעם הראשונה שהסרט שלי יוקרן בחו"ל תהיה בפסטיבל יהודי. אני מנסה לתפוס את עצמי כיוצר בין-לאומי והנה אני מכניס את הסרטים שלי לתוך גטו של סרטים יהודים. אחר-כך הבנתי שזו בסך-הכל עוד אופציה לחשיפת סרטים בחו"ל, לפתיחת אופקים, לרעיונות חדשים, והכרות עם אנשים שחושבים אחרת. מעבר לזה, אם מסתכלים על עץ המשפחה שלי שני דורות אחורה הוא כולו פולני, והעץ הזה הוא סיבה טובה לרצות להגיע לפולין ולדמיין איפה הסבים שלי היו ומה הם עשו, ופסטיבלים הם תמיד תירוץ טוב לבקר במקומת שעוד לא הייתי בהם.
בתחילת השבוע מצאתי את עצמי נוחת בשדה התעופה בוארשה. הדבר הראשון שקרה כשהגעתי לפולין היה שקיבלתי תג משתתף המאפשר כניסה חופשית לכל ארועי הפסטיבל. על התג יש מגן-דויד, ולמרות שהוא לא צהוב, הרגשתי לא נח להסתובב בוארשה עם מגן דויד על הבגד. עיון בתוכניה של הפסטיבל העלה שחלק ניכר מהסרטים עוסקים בקהילות יהודיות ברחבי העולם, בחזרה של יהודים לפולין כדי לסגור חשבון עם מי שהתאכזר אל משפחותיהם בתקופת השואה או להודות לאלה שהצילו אותם, וחלק אחר של הפסטיבל הוא פשוט סרטים העוסקים בישראל. ההגדרה של סרט יהודי עבור מארגני הפסטיבל הזה קצת פחות חותכת מההגדרה של הרבנות הראשית: כל סרט שנעשה על-ידי יהודי כמובן שהוא יהודי, כל סרט שנעשה על ישראל שהיא מדינת היהודים הוא גם יהודי (וגם אם הוא עוסק בעובדים זרים בישראל), וגם כל סרט שיש בו נגיעה יהודית אחרת. באופן כללי נדמה שהמילה יהדות שעבורי ועבור ישראלים אחרים מסמלת יותר מהכל דת, מסמלת בשאר העולם אלמנט תרבותי.
נסעתי עם ציפיות לפסטיבל נידח ללא קהל שבו בעיקר הבימאים המוזמנים יצפו אחד בסרטים של השני. כבר הייתי פעם בפסטיבל סרטים קצרים "חשוב" בלוס-אנג'לס, בהקרנה של "שיר אהבה אחר", כמו גם בהקרנות של יתר 400 הסרטים שהתחרו בפסטיבל ההוא צפו 8 אנשים. המציאות היתה אחרת לגמרי: הופתעתי לגלות אולם מקסים ,ישן ומהודר מהסוג שאי-אפשר כבר למצוא בישראל, שהיה מלא ב-200 צופים מתעניינם שברובם דווקא לא היו יהודים, אווירת פסטיבל נהדרת, אירוח כיפי של מתנדבים שמתעניינים ביהדות ועיר שמאוד מצאה חן בעיני.
בין הסרטים שאני לוקח איתי מהפסטיבל הזה יש סרט דוקומנטרי קצר בשם "קרדנס" של בחור צעיר מדנמרק שהמשפחה שלו גורשה מפולין בעקבות יהדותה בשנת 1968. (מסתבר שגם בשנים האלה היה גירוש של יהודים) והוא חוזר לבניין שממנו גורשה משפחתו כדי לנסות להוציא משם ויטרינה ענקית שהייתה שייכת להורים שלו. סרטו של סולו אביטל "יותר מאלף מילים" על הצלם זיו קורן גם הוא מאוד מצא חן בעיני. הסרט הוא סרט פורטרט על חייו של קורן ועשוי במתכונת כמעט וידאוקליפית. בדרך כלל קשה לי עם דוקומנטרים שנעשים בצורה הזו, אבל במקרה הזה, ההתאמה בין התיאור של זיו כצלם המתרוצץ בקצב מסחרר אחרי האירועים בישראל לצורה של הסרט והאופן בו זיו משמש כמטאפורה לטירוף של כולנו כישראלים הפכו את הסרט למעולה בעיני. גם סרטו העלילתי של יונתן פז "אסקימוסים בגליל" גרם לי להרבה מחשבות. הסרט עוסק בחבורה של זקנים שייסדו קיבוץ וננטשים בו על-ידי כל הצעירים בעקבות חוב של המשק. בדיון שלאחר הסרט, התברר שתשעים אחוזים מהאנשים בקהל לא שמעו מעולם על המושג "קיבוץ". האופן שבו הקהל הפולני הצליח להתחבר אל הסרט ולאהוב אותו הדהים אותי ונתן לי שיעור מאלף באיך סרט שיש בו סיטואציה אנושית יכול להתחבר לקהל שאין לו שום הבנה לגבי ההקשר של הסרט.
מחר אני ממשיך לפסטיבל קאן, לפרויקט שאמור לעזור לסרט הבא שלי – "המלך לאטי הראשון" לחצות גבולות. אני מקווה מאוד שיהיה מוצלח, אבל בינתיים, ובניגוד למה שחשבתי בתחילת השבוע, אני שואל את דובי ואפרת- "נו, מה קורה עם הפסטיבל היהודי הבא?"
תגובות